ההחינמון הנפוץ "בשבע", המזוהה עם האוכלוסייה המכונה "חרד"לית" (חרדית-לאומית), מזכיר לי את הבדיחה על היהודי שמקפיד לקרוא פרסומים אנטישמיים המתארים את כוחנו הרב, כדי להשתכנע שהמצב לא נורא כפי שהוא נראה. בגיליון מה-25 ביוני מצאתי עניין מיוחד בשני ראיונות ארוכים: עם הרב דב ליאור, מרבני "עוצמה יהודית", ועם שר האנרגיה אלי כהן (שהחל את הקדנציה כשר החוץ). שני טקסטים מעצימים ומרגיעים.

למי שסבור שמצבה האסטרטגי של ישראל מצוי בשפל ושהיא איבדה חופש פעולה – כהן מצהיר על ההפך. לדבריו, הנשיא טראמפ ידיד גדול, אבל אם דרישותיו יסתרו את צרכינו, לא נפעל לפיהן. לשיטת כהן, כעת ברור לכל העולם מי המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. לא, לא איראן, גם לא טורקיה.

כהוכחה למעמדנו, הוא סיפר ש"לפני 7 באוקטובר, פחדנו לסלק אוהל של חיזבאללה שהתנחל בתוך ישראל, וכעת כל העולם מתקשר אלינו בפאניקה כדי לנסות ולרסן אותנו". מי בדיוק הוא זה שהתעלם מהאוהל, ופחד לסלקו? האם הוא קשור למי שכיהן כראש ממשלה כמעט ברציפות מאז 2009? לעולם לא נדע.

אשר לפאניקה, שמא מקורה לא בכבוד והערכה, אלא דווקא בחשש מהסלמה, בשל השימוש שישראל עושה בכוחה העצום, ללא הצבת מטרות בנות השגה? תוך רמזים שביצועי צבא ארה"ב במלחמה איכזבו, השר הכריז: "ישראל וארה"ב הפכו את העולם למקום בטוח יותר. עצרנו את מירוץ החימוש הגרעיני". הוא שאמרתי.

בשיחה עם כהן, שנחשב לאיש הזרם המרכזי בליכוד (ככל שכזה עוד קיים), לא הייתה התייחסות למצבנו בדעת הקהל בעולם או לחשש הגובר מעיצומים - דומה שביקום שלו ושל המראיין, האיומים הללו אינם קיימים. העניינים הארציים הללו גם לא עלו בשישה עמודים שהוקדשו לרב ליאור, בן 92.

ליאור היה בין הרבנים שדנו בשאלה האם חל על יצחק רבין "דין רודף", שיבח את נכונות ברוך גולדשטיין למסור את הנפש, נתן את הסכמתו לספר "תורת המלך" העוסק בהריגת גויים במלחמה, והתיר לנסוע בשבת למעבר "כרם שלום", כדי למנוע העברת סיוע הומניטרי לעזה.

לשאלת המראיינים על הבחירה לגור ב"בית אורות" שעל הר הזיתים, השיב: "כדי להבליט את הנוכחות היהודית בין רוכבי הגמלים", ובאמת יש בסביבה ערבי או יותר עם גמל, למען צילומי תיירים. לשיטתו, "אין שלום בגלל הפקרת הר הבית בידי האויב", אין פילוג בעם אלא רק מחנה שנלחם בתורה, אסור לעשות הסכמים מדיניים, ההשגחה האלוקית נותנת כוח.

אין בגיליון אף מילה על יוקר המחיה, ביטחון אישי ומצב מערכת החינוך. יש הרבה על משפט, תקשורת ומצבנו בעולם. בין היתר, העורך הראשי כתב שלישראל אין ברירה אלא לעמוד מול לחצי ממשל טראמפ לגבי לבנון. להבנתו, טראמפ אמנם קפריזי, בוטה וכוחני, אולי הוא ישמיץ ואולי יטיל עלינו סנקציות, אבל כשיראה שאנחנו נחושים, יכבד זאת ואולי יחזור להיות הטוב שבידידינו. אולי, ואולי לא.

במאמר שדן בלבנון, מצוטטת ציפייתו של תא"ל (מיל.) ארז וינר מראש הממשלה לעמוד מול האמריקאים, כפי שעשה בעניין רפיח. וינר כנראה שכח שאז ישב בבית הלבן הנשיא המנומס ג'ו ביידן, ש"מר אמריקה" הרבה לתקוף. באותה רוח, ח"כ יצחק קרויזר מ"עוצמה יהודית" מביא מפרשת השבוע את "הן עם לבדד ישכון", וקובע שגורלנו ייקבע בירושלים, לא בוושינגטון.

עולה שהכל בידיים שלנו. מאות אלפי קוראי "בשבע" (לפי סקרי חשיפה) נחשפים מדי סופשבוע לתפיסה ולפיה ישראל חזקה מאי-פעם, ולא מוטלות עליה הגבלות חיצוניות. היא יכולה לפעול ככל העולה על רוחה; עליה רק לרצות. ומי אנחנו, תבוסתנים חמוצים שקריאת המציאות שלנו ניזונה מערוצי תבהלה ותרעלה בארץ ובעולם, כאלו שמתעקשים לדבוק בעובדות לא אלטרנטיביות, שנתנגד לאופטימיות מנחמת שכזו.

טובה הרצל היא גמלאית משרד החוץ, לשעבר שגרירה בדרום אפריקה