איש הטלוויזיה האמריקאי אנדרסון קופר עשה בשבוע שעבר כותרות. לא במסגרת תוכניתו "360 מעלות" ברשת החדשות בכבלים CNN, אלא באתרי אינטרנט ומעל עמודי עיתונים ברחבי העולם: הוא יצא מהארון ואישר לראשונה את המידע שנפוץ כבר שנים בדבר היותו הומוסקסואל. בלי קשר לנטיותיו המיניות, היו מי שהזכירו אגב כך כי לצד שורה של פרסים מקצועיים שהוענקו לו בשנים האחרונות, נושא קופר גם בתואר לא-רשמי "מלך האמו-ז'ורנליזם". ובתרגום לעברית: "עיתונאות רגשית".
קופר ו"עיתונאות רגשית" הולכים יד ביד מאז חדר המונח לעגה המקצועית של התקשורת באמריקה באמצע העשור הקודם, לאחר ההוריקן הקטלני קתרינה. לקט "הרגעים הדרמטיים של קופר" הועלה ליו-טיוב על-ידי ה"דיילי ביסט". קופר, בן 45, שיוצא לעתים קרובות מהאולפן כדי לשדר את תוכניתו הקבועה מאתרי אירועים, דיווח ב-2005 מניו-אורלינס המוצפת. הוא לא חדל להחצין את רגשותיו למראה ההרס, ולא פחות מכך לנוכח הכשלים בחילוץ תושבים מן המים הגואים ובהחשת סיוע למי שפונו מבתיהם. לפעמים התריס בזעם מול המצלמה ומול מרואייניו, אנשי ממשל מקומיים ופדרליים, "מדוע הסיוע אינו מגיע לכאן?!". בפעמים אחרות זלגו מעיניו דמעות למראה האסון.
מה שהחל בקתרינה התעצם כחמש שנים מאוחר יותר בעקבות רעידת האדמה בהאיטי, שמספר קורבנותיה, על-פי הערכות שונות, נע בין 100 אלף ל-300 אלף בני-אדם. קופר הקדים את רוב הכתבים והמגישים של רשתות הטלוויזיה כשנחת באי ורץ היישר לאתרי ההרס. שוב היו רגשות ודמעות, וגם תצלום של ילד שותת דם, שהכתב האמריקאי חילץ במו ידיו – לעיני המצלמה – בעת התנגשות אלימה בין אזרחים שבזזו חנויות.
קופר לא היה לבד בהאיטי, כמובן. מיד אחריו צנחו באי אוגדות של עיתונאים. בתוך המהומה, רבים מהם נהגו כמוהו. לא רק דיווחו, אלא גם הזיזו אבן או שתיים מבין ההריסות, הגישו בקבוק מים לילדים צמאים ואפילו נתנו יד לחילוץ נפגעים. וכמעט תמיד, בזמן אמת או רגע אחר-כך, רצו לספר לחבר'ה, לשדר לכל העולם. הסיקור במקרים הללו היה אישי וטעון רגשות. קורבנות האסון נדחקו לעתים ממרכז התמונה על-ידי העיתונאי, כאילו הוא לב הסיפור.
לצד קופר, אחת הדוגמאות הבולטות לז'אנר זה בהאיטי היתה דיווחו של העיתונאי האירי ביל ניילי, ששידר לרשת NBC. ניילי ניהל לעיני המצלמה דו-שיח בצרפתית עם ג'נט, אשה שנותרה לכודה בין ההריסות במשך שישה ימים. הוא שמע את בקשתה למסור לבעלה את אהבתה, ותיעד את העברת המסר לבעל המודאג, שפרץ בבכי. בכתבה נראה ניילי כשהוא מנסה להזיז חול ואבנים כדי להתקרב אל ג'נט. בסופו של דבר הצליחו כוחות החילוץ להוציאה ולהעבירה לבית-החולים.
המונח "אמו-ז'ורנליזם" מתייחס, על כן, לא רק להחצנת רגשות. במשמעותו הרחבה יותר הוא נוגע בשאלה עקרונית, המעסיקה אנשי תקשורת כבר שנים רבות: מה מקומו של העיתונאי בסיקור אירוע. הגישה הנפוצה, זו שדוגלת בהעדר הטיה, בשאיפה לאובייקטיביות, עם מרכאות או בלעדיהן, רואה בעיתונאי איש מקצוע שאוסף מידע ומעביר אותו לציבור, אך נותר כל העת ביציע, לא על המגרש. קשיי העבודה שלו, רגשותיו וגם דעותיו על המתרחש אינם אמורים לעניין את צרכני התקשורת.
עיתונאי CNN אנדרסון קופר (צילום מסך)
בכתבה נרחבת על "עיתונאות רגשית" לאחר אירועי האיטי, ציטט ה"פילדלפיה אינקוויירר" את אחד מעורכי העיתון לשעבר, ג'יימס נוהטון, שסיפר על נסיונו במצבים דומים. "כשאתה נמצא בשטח ושומע קריאות לעזרה מבעד להריסות, אתה ניגש לעזור", אמר נוהטון. "השאלה האתית הבאה היא אם אכתוב על זה. כנראה שלא... כשאתה מכניס את עצמך לכתבה, הסכנה היא שהסיפור הופך להיות עליך".
אלא שמה שנחשב בעבר כחריגה מן הכללים הופך יותר ויותר לדפוס עבודה מקובל. הדיווח הענייני, הרציונלי, צולל לאטו למצולות ההיסטוריה, יד ביד עם ערכים מקצועיים של פעם ואולי גם עם העיתונות המודפסת עצמה. הטלוויזיה היא האחראית העיקרית להעצמת המימד האישי ולהפיכת העיתונאי לכוכב, לסלבריטי. המסך הקטן העמיד כבר מזמן את דיוקנו של הכתב במרכז הכתבה.
העיתונאי או העיתונאית שיוצאים מהאפלה ומתייצבים לאור זרקורים בפני המצלמה (Stand Up, בעגה המקצועית) היו לחלק בלתי נפרד מדפוסי העריכה, ובמיוחד השידור החי, במרבית ערוצי הטלוויזיה בעולם. נוכחות ויזואלית זו של הכתב הנמצא בשטח, בלב האירועים, נועדה לא רק לחזק את דימוי האמינות של הדיווח; היא מסייעת גם לכונן קשר אישי בין הצופה לעיתונאי, זיקה שבמרבית המקרים יוצרת תחושה של קרבה ומסייעת לקבע צפייה מתמשכת באותה מהדורת חדשות.
הדרך מהאישי לרגשי קצרה. המסלול האחר, זה של אירוניה ומבט מרוחק, משרה קרירות. הוא מתאים לכל היותר לגבוהי מצח ולאינטלקטואלים. מנגד, הבעות רגש מתחברות היטב ללבו של הצופה ולקרביו. דרמות ומלודרמות הן לב לבה של העיתונות הפופולרית. ומה דרמטי יותר ממראה כתבנו האמיץ שנחלץ להציל ילדה רעבה, או מביט בעיניים דומעות – ממש כמו הצופים בבית – ומלטף בחום ילד שבוכה ליד גופתה המכוסה של אמו? שמאלץ מדביק למסך הרבה צופים. במלים אחרות: רייטינג.
פרצי רגשות בשידור נראו בעבר על המסך רק באירועים דרמטיים יוצאי דופן. באמריקה זוכרים את זעקתו של שדר הרדיו הרב מוריסון במאי 1937, "הו, האנושות", כאשר הצפלין הגרמני הינדנבורג התפוצץ לנגד עיניו ועלה באש, רגע לפני נחיתתו בניו-ג'רזי. אחר-כך המשיך מוריסון בשידור חי בקול חנוק מדמעות. לימים הסביר שלא היה יכול לשלוט ברגשותיו כשהשידור החי של טקס חגיגי הפך באחת לדיווח מזירת אסון. איש לא הכין אותו לאפשרות שלנגד עיניו ייפלו אנשי צוות ונוסעים כאבוקות בוערות מכלי הטיס, וכמה מהם יוטחו אל מותם על הקרקע מטרים אחדים מנקודת השידור שלו. זכורים עוד יותר מראהו וקולו החנוק של שדר הטלוויזיה וולטר קרונקייט ב-22 בנובמבר 1963, כשקרא בשידור חי ברשת CBS את המבזק מדאלאס, טקסס, על מותו של הנשיא ג'ון קנדי מירי מתנקש.
אבל אלה היו החריגים. בשגרה נדרשו עיתונאים לשמור על קור רוח, לא להיות מעורבים אישית במה שמתרחש לנגד עיניהם. "לבכות אחר-כך בבית", כפי שכתבה בבלוג שלה, בפוסט שעסק בההתלבטויות בנוגע לאמו-ז'ורנליזם, אן מארי, כתבת שסיקרה עבור תחנת טלוויזיה מקומית את פרשת היעלמותו והתאבדותו של נער בן 17.
קופר ועמיתיו לז'אנר כבר נמצאים במקום אחר. "מייבבים כמו ילד שזה עתה סיפרו לו שאין באמת סנטה קלאוס", עקץ אותם סטיבן ארמסטרונג מעבר לאוקיאנוס, ב"גרדיאן" הבריטי. האשם העיקרי בכך, כתב אמסטרונג, הוא קופר, שהוכיח בעת האסון בניו-אורלינס שבדמעות הללו טמון זהב של רייטינג.
למען האמת, קופר לא המציא דבר. העמדת העיתונאי בלב הסיפור כבר הפכה לז'אנר בפני עצמו, "דוקו-אקטיביזם", שבו הגיבור האמיתי הוא עיתונאי בדמותו של מייקל מור או מיקי רוזנטל. בהשראת הז'אנר הזה הולכים ומתרבים העיתונאים המאמינים ש"הסיפור זה אני".
עיניים הדומעות על מסך הטלוויזיה, והמימד הסנטימנטלי המניפולטיבי הטמון בכך, זכו כבר לפני רבע מאה למבט רטרוספקטיבי. בסרט "משדרים חדשות", שהופק ב-1987, מבקש מגיש הטלוויזיה תום גארניק (השחקן ויליאם הארט) להעצים את הרושם הרגשי שהוא יוצר בראיון, ומצלם לשם כך בנפרד את עצמו דומע. בעריכה הוא שותל את קטעי הדמעות במקום הנכון, כאילו צולמו בעת הראיון.
"חצית את הקווים האדומים!", נוזפת בו הולי האנטר, בדמות המפיקה ג'יין קרייג, כשהיא מגלה את הזיוף בעריכה. "איך יכולתי לדעת", משיב לה הארט. "הקווים האלה זזים כל הזמן".