קם אדם בבוקר ורוצה לקרוא את ביקורת הטלוויזיה בעיתון. לעתים זה מסקרן ומאיר עיניים לדעת מה חושבים בתקשורת על התוכנית מליל אמש, או הסדרה החדשה שמתחילה בערב. אם העיתון שהוא מחזיק לפניו הוא "הארץ", הוא עלול לטעות ולחשוב שבדפדופיו הגיע אל עמוד הדעות. מדוע? הנה ציטוט מהביקורת של מבקר הטלוויזיה רוגל אלפר, על משדר "יוםטוב" של שידורי "קשת":

הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הוא בחר את ההנהגה הזו, הוא בחר את הדרך המדינית הזו, הוא בחר לזרוק את כספו על התנחלויות ועל כיבוש, על תלמידי ישיבות, על אנשים שאין להם שום תמריץ להפסיק לקבל דמי אבטלה. הכל סביבו מתפרק.

אלפר, מבקר הטלוויזיה החריף והשנון של העיתון, היה מאז ומתמיד שונה מעמיתיו בעיתונים היומיים האחרים. כיאה לאופיו של "הארץ", הביקורות הארסיות של אלפר גדושות באני-מאמין וכתובות בשפה גבוהה, מתחכמת ומודעת לעצמה. אולם זה מתחיל לצרום כאשר נדמה שתוכניות הטלוויזיה שאלפר מסקר הן רק התירוץ שלו כדי לשטוח את משנתו הפוליטית, החברתית, הכלכלית והאידיאולוגית. זה יכול היה להיות בסדר גמור אילו דבריו לאומה היו מתפרסמים בעמוד הדעות (כפי שאכן קורה לפעמים, בנוסף לטור ביקורת התקשורת שהוא כותב מדי פעם במוסף), אבל מה הקשר בין דעתנות לגיטימית על איכותן של תוכניות בטלוויזיה ובין תסכוליו הפרטיים של אלפר בתור אזרח שאכפת לו? איזו מגמה טלוויזיונית הוא מסקר כשהוא כותב, "החברה הישראלית הפכה בשנים האחרונות לאדישה לכל מצוקה אפשרית... התגייסות לשינוי המצב מיסודו, כגון 'המפגן הלאומי' של עמי איילון וסרי נוסייבה, שאינה דורשת יותר מחתימה על טופס, לא זוכה להיענות כמעט. רוב הציבור הישראלי... אינו יוצא להפגנות. לא כשראש הממשלה מבטיח לפנות התנחלויות, ולא כשהוא אינו נוקף אצבע". ומה למדנו על מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, כשאלפר כותב בטור שלו למחרת: "...משהו פה איננו כשורה. ראש הממשלה מופיע במהדורת החדשות ובעצם מעיד על עצמו שאיננו מתפקד, או שלא אכפת לו"? אולי לא הרבה על מהדורת החדשות, אבל לא מעט על עולמו של הכותב.

לכאורה, אין כאן שום בעיה אמיתית. "הארץ", שקברניטיו מתחלפים בימים אלה, מתהדר באג'נדה פוליטית ברורה וחסרת פשרות, וחוקי הניו-ג'ורנליזם קובעים שהכותב הוא הסיפור. ועדיין, טור ביקורת טלוויזיה יומיומי וקבוע מתפקד בתור במה מצומצמת למטרות מוגדרות, כמו למשל הערות מחכימות על מאחורי הקלעים של התעשייה הטלוויזיונית, על שימוש "נכון" במדיום ועל הקשרים תרבותיים וחברתיים של הצפייה. אך בעיקר, מטרתו של הטור הוא הבאת מידע, כדי שהקוראים ישפטו בעצמם. מקומם של הגיגים מרירים על המצב הוא בכל שאר חלקי העיתון, ולא בפינה היחידה שתפקידה לבקר תוכניות טלוויזיה, לא את מדיניותה הציבורית של הממשלה.

מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית

גיליון 49, מרץ 2004

תגובה: הטקסט של המציאות / אלי בן-דוד

צורם לקרוא, בגיליון האחרון של "העין השביעית" סטודנטית לתקשורת המבקרת את עבודתו של רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ". הכותבת מותחת ביקורת על הפרספקטיבה החברתית והפוליטית של אלפר שדרכה הוא כותב את טוריו. היא אינה מבינה מדוע אלפר אינו מתרכז בתפאורה של תוכניות הטלוויזיה ובוחר להתעסק במעגל רחב, שבו הוא דוחק את התפאורה הצדה וחושף את המציאות העומדת מול פני הצופה ולא בשחור לבן, אלא בצבעים עם הרבה כאב.

יש קשר הדוק בין חברה לבין כל מה שקשור לתקשורת. כל הגישות בתקשורת – הפונקציונלית, המרקסיסטית, הביקורתית ואחרות – דנות בקשר בין חברה לתקשורת. אין שום פלא שאלפר בתסכוליו (לדברי הכותבת) גם יוצר את הקשר בין פוליטיקה, כלכלה והאידיאולוגיות, שהן המפתח להבנת "הטקסט" של המציאות. אין שום הכרח להתחפש לבת-יענה ולבקש מאלפר לכתוב טור על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של התעשייה; זאת יכול לעשות כתב בתוכניתו של גיא פינס.

יש צורך נואש להבין עד כמה החברה הישראלית נותרת חסרת אונים לנוכח העצמה הרבה שיש לאמצעי השידור בקשר עם גורמי ההון והפוליטיקה. כל זה חייב להיות כתוב כדי שאולי יהיה מי שיבין כיצד ניתן לנסות ולהביא לשינוי המציאות.

הכותב הוא במאי טלוויזיה

גיליון 50, מאי 2004