לא תמיד החיקוי עולה על המקור: ראש הממשלה מנחם בגין אמר פעם על "הארץ" שלא היתה ממשלה שהעיתון הזה תמך בה לבד מממשלת המנדט. ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נודע השבוע, בחר לאחרונה בנוסח אחר כדי לבטא אותו רעיון: הוא אמר שהאויבים הגדולים ביותר של ישראל הם "הארץ" וה"ניו-יורק טיימס". כך הוכח פעם נוספת שהסגנון הוא האדם: המסר שידע הפרלמנטר המהוקצע, מנחם בגין, להעביר בלשון המעטה ובאירוניה חדה הפך בפיו של נתניהו לגידוף ברוטלי ולהסתבכות פוליטית.
כי מה אמר בגין? הוא ביטא אי-נחת מהביקורת השוטפת שמתח "הארץ" על תפקוד ממשלתו, אך שיבץ את מורת רוחו בהקשרה הנכון: כל הממשלות הישראליות חשופות לסיקורו הביקורתי של "הארץ". אמירתו של בגין אוששה את חלוקת התפקידים המקובלת במדינה מפותחת בין הנהגת המדינה לתקשורת: זו מנהלת את העניינים, וזו חושפת את דרך התנהלותה ומצביעה על פגמיה. אגב כך שלח בגין חץ משונן לבטן הרכה של "הארץ": העמדה התבוסתנית שייחסה לעיתון הנהגת היישוב בתקופת המנדט, בעיקר מהזרם הרביזיוניסטי, על התנגדותו למרי האלים בשלטון הבריטי.
ומה אומר נתניהו? הוא חסר את העידון של בגין. הוא איננו ג'נטלמן פולני. הוא בוחר להציג את העיתון החשוב במדינה כאויב מס' 1 שלה. לא פחות. ודוק: נתניהו לא תייג את "הארץ" כמי שמציק לו או לממשלתו, או כמי שיורד לחייה של ההנהגה הישראלית הנוכחית. לא, בעיניו "הארץ" מסכן את המדינה כולה. גם הוא מאמין כי "המדינה זה אני".
ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הליכוד בכנסת, 16.1.12 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
ההתבטאות האומללה הזו של נתניהו – אומללה כי הוא נאלץ להכחיש אותה; אומללה כי איש אינו מאמין להכחשתו; אומללה כי סיבך בכך את העורך הראשי של ה"ג'רוזלם פוסט", שציטט את דבריו לתומו ובדיעבד מצא את עצמו נאלץ לחזור בו ולמוטט את אמינותו שלו – מעידה משהו חשוב על מזגו ועל אישיותו.
מי שרוצה יכול לקשור בין האמירה הדוחה הזו והנסיבות שבהן בחר להשמיע אותה למכתמים אחרים שיצאו מפיו במצבים שבהם ביקש להחניף לאנשי שיחו או להמתיק עימם סוד כביכול כדי לעטוף אותם בשכמייה של אינטימיות חמימה ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי", לרב כדורי; "האליטות האלה. הם שונאים את כולם. הם שונאים את הספרדים. הם שונאים את הרוסים. הם שונאים כל מי שלא הם", בעת סיור בחירות בשכונת התקווה; "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", על מבקריו בתקשורת, בהופעותיו בפני חברי הליכוד), אבל עניינו של טור זה הוא המימד התקשורתי של התנהלות ראש הממשלה, והוא, למרבה האכזבה, מעיד על אווילות מדאיגה.
נתניהו בחר להתעמת עם "הארץ" ועם ה"ניו-יורק טיימס". על "הארץ" הוא עצמו מעיד, בשיחה שציטט סטיב לינדי, עורך ה"ג'רוזלם פוסט", כי השפעתו של עיתון זה חובקת עולם. על מוטת כנפיו של ה"ניו-יורק טיימס" מיותר להרחיב את הדיבור. והנה מוצא ראש הממשלה לנכון לצאת ראש בראש נגד שני כלי תקשורת מרכזיים אלה – לא כשהוא תופס אותם בקלקלתם ומסוגל למנף את כשליהם המקצועיים לטובתו, אלא כשהוא סתם מטיח בהם את כעסו ומתייג אותם כסכנה החמורה ביותר המרחפת מעל מדינת ישראל.
כאשר "הארץ" נתפס כאויב המסוכן ביותר הניצב מול המדינה(!), אין פלא שראש הממשלה עומד מאחורי שורה של יוזמות חקיקה שנועדות להצר את צעדיה של התקשורת; וכאשר ה"ניו-יורק טיימס" נחשב בעיניו לחוד החנית של מסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגד ישראל בזירה הבינלאומית, לא מפתיע שהוא בוחר לנתק את קשריו איתו ולדחות את הצעתו לפרסם מעל דפיו מאמרים מפרי עטו.
מדהימה לא רק תפיסתו של נתניהו את תפקידה של התקשורת ואת מניעיה, אלא גם חובבנותו בהתנהלות מולה: כיצד איש מנוסה כל-כך (לכאורה) עדיין לא למד כי התבטאויות נפיצות כאלו, גם כשהן נאמרות בחוג סגור, סופן להיוודע ברבים? כך מתנהל מי שנחשב לאשף ההסברה הישראלי, למי שאין שני לו בהתנהלות תקשורתית. וכל אחד רשאי להקיש משיקול הדעת ומהמיומנות שהוא הפגין במקרה זה על ניהול תחומים אחרים המסורים לאחריותו.
עסקה עם מרגול
ל"ידיעות אחרונות" היה אתמול סקופ: הוא הצליח להשיג ראיון ראשון עם מרגלית צנעני ("מרגול", בלשון הסחבקית שבה דיווח העיתון לקוראיו על ההישג). אני מבקש לטעון כי הבשורה הזו שהביא העיתון נראית כעסקה, שלא לומר כאתנן, יותר מאשר כהצלחה מקצועית. יש בה חילול המושג "בלעדי", המתקשר, בדרך כלל, עם חשיפה תחקירית או, לפחות, עם פירות שהניב מאמץ עיתונאי. הרושם הוא שבמקרה הזה הגיש "ידיעות אחרונות" לקוראיו מוצר שיווקי מתוזמר היטב, תוצאה של עסקה צינית שרקח עם הזמרת ו/או נציגיה.
הסימנים המבשרים הופיעו מעל דפי "ידיעות אחרונות" כבר בראשית דצמבר: הכתב רז שכניק הודיע כי "צנעני פורשת כנפיים" ודיווח בנימה אוהדת על תוכניותיה של הזמרת לחזור לבמה בתוך חודש. כעבור ימים אחדים עידכן את הקוראים: "מרגול תופיע בשבוע הבא", ופירט: צנעני סיכמה על הופעות ראשונות מאז שהואשמה בפרשת הסחיטה.
הטון השליט בדיווחיו של שכניק היה – עסקים כרגיל אצל הזמרת. אמנם זה עתה הורשעה בעבירות סחיטה באיומים ונחשפה כמי שמתחככת בעולם התחתון וכמי שניצלה לרעה את מעמדה כשופטת ב"כוכב נולד", אבל העיתונאי ועיתונו מעניקים לה לגיטימיות ועוזרים לה למחוק מיד, ללא תקופת צינון, עוד לפני שריצתה את עונשה, את הכתם שזה עתה דבק בה.
מרגלית צנעני בבית-המשפט, 27.11.11 (צילום: יוסי זליגר)
תחנת הדיווח הבאה היתה ב-25 בדצמבר: "ידיעות אחרונות", באמצעות שירותו של הכתב הנאמן, סיקר בהתלהבות את הופעתה של הזמרת במועדון של הקהילה הגאה בתל-אביב. המיצוב לא הפתיע: תמונה בשער עם הכיתוב: "מרגול: הקאמבק", כפולת האמצע עם כותרות מפרגנות ותיאורים שמנוניים ("חזרה לבמה עם דמעות נוצצות בעיניים; המעריצים סיכמו: היא מעולה, מלכה, דיווה").
הדיבידנד הגיע אתמול: צנעני בחרה ב"ידיעות אחרונות" לבימה שבה תתראיין לראשונה מאז משפטה. הראיון, כצפוי, עטוף צמר גפן מתוק עד לזרא: הכתב המסור אינו מציג לה שאלות קשות, אינו תוהה על ההתנהלות הבעייתית שיוחסה לה בכתב התביעה, אינו מעמת אותה עם קשריה המפוקפקים עם עבריינים. לא, הוא מתנהל כמי שתפקידו לשרת את האינטרס של הזמרת – להצטייר כאמנית מבוקשת, כמי שנפלה קורבן לשגיונות המשטרה והפרקליטות, כמי שאירעה לה תאונה מצערת שלא באשמתה. ובדרך, העיתונאי ועיתונו אינם שוכחים לצ'פר גם את עורך-דינה.
זו אינה עבודה עיתונאית. זה מוצר יחצני מחושב שבעיני עורכי "ידיעות אחרונות" משרת, כנראה, לא רק את צרכיה של הזמרת המורשעת, אלא גם את רצונו להגדיל את מספר הגליונות שהוא מוכר. בבית "ידיעות אחרונות" מספרים שהבוסים של העיתונאי אורי משגב, שפוטר לאחרונה, הטיחו בו שהוא מיותר בעיניהם משום שהוא לא קורץ מהחומר שיביא ראיון ראשון עם מרגלית צנעני. שם מעדיפים עיתונאים שיודעים להגיע להבנות עם מרואיינים הנחשבים לידוענים גם כשהם עבריינים. כמה עלוב.