מדי פעם מבקשים ממני המלצות על פודקאסט מעניין בערבית או על יוצר תוכן שכדאי להאזין לו. ברוב המקרים אני מיד עונה – לכו להאזין לפודקאסט של עבד אבו שחאדה; הסיכוי שהוא ירגיז אתכם גדול, אבל חשוב להאזין לו. שיחותיו בפודקאסט מרתקות והידע האינטלקטואלי שלו מרשים, מעורר הערכה ומעורר למחשבה.

מרגע שבחרה להצטרף לזירה הפרלמנטרית בישראל, התעצבה בל"ד כבסיסה של האליטה האינטלקטואלית הערבית, וכמפלגה שאת שדרת הנהגתה ותומכיה נמצא באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בארץ ומחוצה לה. בעבר היא הפיצה עיתון שבועי ("פסל אל-מקאל", فصل المقال) אבל כשההמונים זרמו לאינטרנט, היא דאגה להיות גם שם. בניגוד ליתר המפלגות בחברה הערבית בישראל, בל"ד היא היחידה שמאחוריה אתר חדשות רציני עם אצבע על הדופק בשם אַראבּ48 (ARAB48) שמזוהה איתה, גם אם אינו אתרה הרשמי.

בשנת 2021 האתר הנ"ל היה הראשון להפיק רצועת פודקאסטים פוליטיים בערבית בארצנו. מאז ועד היום פעלו תחת המטרייה של האתר 17 פודקאסטים שונים, כולל אחד באנגלית, אם כי רוב הפודקאסטים לא שרדו או לא הצליחו לשמור על פעילות רציפה. יוצא דופן הוא הפודקאסט "אל-מַיְדַאן" (الميدان, "הכיכר", המקום שבו מתנהל השיח הציבורי) בהגשתו של עבד אבו שחאדה. אבל האחרון איננו רק מגיש פודקאסט, אבו שחאדה הוא הרוח החיה והאיש שמאחורי כל הרעיון להפיק פודקאסטים באתר.

נכון להיום שודרו 253 פרקים בפודקאסט שלו. פעם בשבוע לערך מקפיד אבו שחאדה להעלות פרק ובו הוא מראיין דמויות מהספירה האינטלקטואלית, התרבותית, הפוליטית והחברתית הערבית המקומית כדי לדון איתה בנושאי השעה. למרות שהוא אינו הנושא של הפודקאסט מדי פעם הוא משתף את מרואייניו ומאזיניו בקורות חייו בדרך שמאפשרת לנו להכיר במעט אחד את האינטלקטואלים החשובים והמאתגרים של החברה הערבית בישראל.

אירועים משני חיים

עבד אבו שחאדה אינו עונה לפרופיל הקלאסי של האינטלקטואל או עכבר האקדמיה. הוא נולד בשנת 1988 בשכונת עג'מי ביפו למשפחת צווארון כחול; סבו היה דייג, אביו נהג מונית ואימו מטפלת. זה היה בית פוליטי עם נטייה נאצריסטית ברורה ואהבה גדולה לקריאת ספרים והשכלה.

כרוב הילדים בחברה הערבית, שהוריהם ניסו לסדר להם עתיד מבטיח, גם אבו שחאדה נשלח לבי"ס הפרוטסטנטי בשכונת עג'מי, אבל הוא לא שרד במערכת. על פי עדותו הוא היה ילד בעייתי ולעיתים אלים. הדברים הגיעו לשיא כשבמהלך משחק כדורגל מול בית ספר אחר הוא נקלע לתגרה עם לא פחות מבנו של השגריר האמריקאי בארץ. התגרה בישרה את סיום פרק לימודיו בבית הספר הזה ואת כיתה יא' הוא נשלח להשלים בבי"ס מקצועי.

אם בבית הספר הקודם הוא התחכך באליטה המקומית, הרי שבבי"ס "עמל" הוא פגש בשכבות המוחלשות של החברה הישראלית. לצידו הוא מצא תלמידים ערבים, רוסים ומזרחים, כלומר שוכני תחתית הפירמידה החברתית, בעיקר. המפגש הזה לא הוביל לאחדות המוחלשים ברוח המפלגה הקומוניסטית, אלא דווקא להתכנסות הקבוצה הערבית בתוך עצמה.

בתחילת הדרך הסתמן אבו שחאדה כמי שנכנס לקוראלס הקלאסי שיוביל אותו לקריירה של מוסכניק בינוני, אבל שני אירועים שינו את מסלול חייו. הראשון התרחש בעודו תלמיד בכיתה י"ב, כשיצא לטיול בתאילנד. שם, בניגוד לכל הכללים וההנחיות, הוא בחר לרכוב על אופנוע, מבלי שהיה לו רישיון.

הרכיבה הזאת הסתיימה בפציעתו, אבל הובילה אותו להחליט להשקיע בלימודים והוא סיים את חוק לימודיו בהצטיינות ואף בחר להמשיך וללמוד שנתיים נוספות, כיתות י"ג ו-י"ד ב"עמל", בדרך להיות מוסכניק ללא תעדות בגרות. אבל לא מוסכניק שגרתי, אחד כזה שמביא לעבודה ספרות מחקר על הפוסט קולוניאליזם.

האירוע השני התרחש שנים ספורות לאחר מכן, כשנחשף למוות אלים של אחד ממכריו היפואים. בעקבותיו הוא פנה בגיל 24 ללימודי בגרות אקסטרניים, במקביל לעבודתו במוסך. שנה מכן הוא עזב את עולם המוסכים ועם תעודת בגרות פנה ללימודים אקדמיים. בשעות הבוקר ואחה"צ חבש את ספסל הלימודים ולפרנסתו עבד בלילות כשליח. לאורך כל השנים הללו, ואם אינני טועה עד היום, הוא לא הפסיק לעסוק בתחביב נוסף – אגרוף.

אני והפודקאסט

מדוע סיפור חייו כל כך חשוב? האין זאת מציצנות גרידא לאיש שעלה לאחרונה לכותרות שלא בטובתו, כשנעצר על-ידי השב"כ והמשטרה למספר ימים אחרי שראיין בקטאר את עזמי בשארה, המנהיג הגולה של בל"ד?

אחד המונחים שאבו שחאדה חוזר עליו שוב ושוב בפודקאסט "אל-מידאן" הוא המונח "סוכנות" (agency). קרי, התחושה כי לאדם יש יכולת לשנות מציאות, לבחור, לפעול ולהשפיע על מה שקורה לו ולסביבה. סיפור חייו האישי מעיד על כך ולא אחת הוא מדבר על השינוי שהלימודים וההשכלה הביאו איתם.

מבחינתו, כעת תורו להעביר את בני קהילתו תהליך דומה. עבורו הפודקאסט הוא הזדמנות להעשיר את הידע שנמצא בידי החברה, לאתגר את הגדרות היסוד של חברת הרוב הישראלית-יהודית ולפתוח את אופקיה של החברה הערבית. עבורו הפודקאסט צריך להיות מקור למידע שאינו נגיש לציבור הערבי בארץ, במיוחד בכלי התקשורת המסורתיים בשפה הערבית.

אבל אל נטעה, לאבן שחאדה יש מסגרות וגבולות גזרה ברורים. הוא רוצה לחזק את הקו האינטלקטואלי בתוך המחנה הלאומי הערבי בישראל ובין מרואייניו לא נמצא דמויות שחורגות מהקונצנזוס הלאומי הפלסטיני המקומי. כלומר, נמצא שם מבקרים של מדיניות ישראל, לצד מבקרי החברה הערבית, אבל כולם מתוך המחנה הלאומי.

לא זכור לי שדמויות דוגמת מנסור עבאס או תומכי ישראליזציה השמיעו את קולם תחת קורת מיקרופונו. לעיתים נדירות נשמעו שם דמויות ישראליות דוברות ערבית כמו ד"ר אסף דוד או יעל לרר, שוב - אנשים שאינם המיינסטרים הישראלי. חריגה נרשמה לאחרונה לאחר המעצר המתוקשר של אבו שחאדה. באופן יוצא דופן  העלו ב"ARAB 48" את הריאיון עם בשארה בצירוף כתוביות בעברית. רוצה לומר, זאת הייתה למיטב זכרוני, הפעם הראשונה שבה הפודקאסט ניסה לפנות לדוברי העברית.

מה צופן לו העתיד? אמנם אבו שחאדה היה חבר במועצת עיריית תל אביב ה-21, שנבחרה בשנת 2018, אבל הוא לא רואה את עתידו בפוליטיקה. הוא שואף להמשיך ללימודי דוקטורט, אבל גם לא רואה את עתידו באקדמיה. בפודקאסטים שלו הוא מסביר כי את עתידו הוא רואה במסגרת הפעילות החברתיות והאינטלקטואלית.

אין ספק כי מעצרו המתוקשר מצדיק את הרוח הנושבת בפודקאסט ומאשש את הגישה הרואה בישראל ובישראליות אויבי החברה הערבית. אין להתפלא על כך שהאירוע נתפס כניסיון לקבוע את גבולות הגזרה לעיתונות הערבית, ולאיים על החברה הערבית בכלל, על רקע ההישגים האלקטורליים בבחירות האחרונות.

בכל מקרה, האירוע הקפיץ את אבו שחאדה מדרגה והפך אותו לדמות מוכרת גם מחוץ לגבולות שכונת עג'מי או גבולות הכיכר של רצועת הפודקאסטים של בל"ד.