לפני קרוב לשנתיים, כש"העיר" נולד מחדש, מותג מחדש ונצבע בירוק, הקדשתי לו טור לא מחמיא ("מלפפון ירוק בחמישה שקלים", "העין השביעית", 1.3.07), ובו הצבעתי על מיני מגמות שזיהיתי בגליונותיו הראשונים, ונראו לי מייצגות את רוח "העיר" החדשה, שעיקריה אסקפיזם, צרכנות, שיווק, משת"פיות פרסומית-יחצנית, סגידה לידוענות, תפלות והיטפשות, ועוד כמה וכמה חוליים טרמינליים.
הטור רופד בשלל דוגמאות צבעוניות (עניינו של העיתון בפלוצים), ובכל זאת, בפסקה האחרונה, מצאתי לנכון, תחת הכותרת "יש תקווה?", להצביע גם על מעין מגמה חתרנית שהחלה זוקפת את ראשה בגליונות החמישי והשישי, בין מדורי ההבל, ובאה לידי ביטוי בכתבות תחקיר רציניות שעניינן פוליטיקה וחברה. אחת הדוגמאות שייצגה את הקו הזה היתה כתבתה של עדי עוז, כתבת אלמונית, על פלסטינים קורבנות צה"ל. "האם אפשר לחזות לאן הולך 'העיר'?", הפרחתי שאלה, וכמעין תשובה, ומחווה לאותה חיילת דפוס מהפכנית אלמונית, בישרתי בזהירות על "רוח אנטי-אסקפיסטית המנשבת, אם גם לא בעוז". אכן, גם אם בעוז עצמה המשיכה אותה הרוח לנשב, הרוח הנהנתנית שנישבה מאגפיו האחרים של העיתון היתה חזקה הרבה יותר.
התרשמות דומה, ואף קיצונית יותר, עלתה גם מ"בין שתי ערים", רשימה מאת עדי ערמון, שהתפרסמה למעלה משנה לאחר מכן ( "העין השביעית", 5.6.08), ובחנה את ההבדלים שבין "העיר" הישן לזה החדש. לפי התרשמות ערמון, "כמעט כל הסיקור הפוליטי בעיתון מתנקז אל מדור בן עמודים אחדים בשם 'מצב העיר', שכולל בתוכו גם, ובעיקר, תוכן שאינו פוליטי. הכתיבה הביקורתית נדירה ומוקדשת, אם בכלל, לביקורת על כלי תקשורת אחרים [...] מדורים שעוסקים בחינוך, בהשכלה גבוהה ובבריאות נעלמו [...] וגיליון שלם נסב על שכיחותו של המין האוראלי".
מתישהו התייאשתי והפסקתי לעקוב אחרי "העיר" ולחפש בו קו חדש ורוחות חדשות. מתישהו אחר, במקביל, מצאתי עצמי מתרשמת פעם מכותב זה ופעם מכותב אחר, ופעם אחר פעם מתובנותיו, ידיעותיו וגם מניסוחיו של מבקר התקשורת של המקומון, אלון עידן, ועוד מתישהו קראתי טור פרידה שלו והצטערתי.
המלחמה באור אחר
כאמור, זה זמן מה שאיני עוקבת אחר העיתון בצורה מבוקרת, אבל לאחרונה, מעלעולי (שאחת מתכליותיהם, אודה, היא לבדוק אם הגיליון מכיל או לא מכיל רישום של גיל מרקו שני ושל זקפות נמצצות, שנראות לי בוטות מכדי להיראות לעיני בתי) עולה כי דווקא משהו טוב קורה ב"העיר", ושאותן "רוחות אנטי-אסקפיסטיות" אכן החלו מנשבות ביתר עוז. לא התפלאתי כשיגעתי (קראתי את האותיות הקטנות של הקרדיטים בעמוד הראשון של "העיר") ומצאתי (תלושה מן התקשורת שכמותי) כי עורכו הנוכחי של "העיר" (מאז יולי 2008) הוא אלון עידן, ועורכת המגזין, יחד עם איתי זיו, היא עדי עוז.
שני הגליונות האחרונים של "העיר" המונחים לפני (מס' 1474 ומס' 1475), על שעריהם המציגים את המלחמה באור לא ממסדי ולא פטריוטי, הנדיר כל-כך בימים המתלהמים הללו, הם אולי העדות הטובה ביותר למהפך, ולו קצר מועד, העובר על המקומון רב-התהפוכות. בשני הגליונות המלחמה אינה רק מככבת על השער, אלא גם נבחנת – היא והשיח הציבורי והתקשורתי הנלווה אליה – דרך פריזמות שונות וביקורתיות. "העיר", בימים אלה, הוא אחד מכלי התקשורת היחידים המסרבים לגלוש על גלי הפטריוטיות השוטפים את התקשורת הישראלית בעת מלחמה, ויותר מזה, נראה כי מיטב כותביו מנצלים את חופש הביטוי שבטבעו הבועתי של המקומון התל-אביבי ומתגייסים לזעוק נגד המלחמה (אותה זעקה יונית שבערוצים אחרים, ממלכתיים יותר, אפילו ביטוי מינורי שבמינורי שלה גורר אחריו עצומת ענק), נגד רדיפת מתנגדיה, וגם בעד הסיכוי לחיות בשלום עם מי שבנקודת הזמן ההיסטורית הזו הם אויבינו.
בעבר, התגייסות מערכתית שכזו של "העיר" למען "נושא חשוב" עשויה היתה להיות עלה תאנה לעיסוק, לצד אותו נושא חשוב, בזוטות הבלויות, וכאמור, גם בקידום מכירות של גופים מסחריים שונים, אך לא כך בשני הגליונות שלפנינו. בגליונות האלה, ראו זה נס, תמצאו גם סיקורים פוליטיים (אלעד ליפשיץ), גם כתבות בנושאי חינוך, וגם המלצות לצרכני תרבות גבוהה (ערן סבאג כותב על "אוטופיה" של תומס מור). חבל שעדיין, פה ושם, בעיקר בכותרות התצלומים, ניתן למצוא בדיחות אידיוטיות וסקסיסטיות, כמו "נסתמה לך הצנרת? קבל בחורה משוחררת", ודווקא בכתבה העוסקת בדרך לצמצם את מספר נפגעות התקיפה המינית. אך מהפכות, כידוע, אינן מתהפכות ביום אחד. מצד שני, כשמשהו מתחיל למצוא חן בעיני הקוראת הזו, הוא על פי רוב מפסיק למצוא חן בעיני הכלל.