יחסו של נח לילדיו מזכיר מאוד את זה של אביו יהודה. גם נח, כמו אביו, ידע מה מתאים לכל אחד מילדיו, ונהג בהם בהתאם. נוני החל לעבוד בעיתון מיד לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים. הוא היה בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, ואת התואר השני השלים באוניברסיטה בארצות הברית. תחילה עבד במדור הספורט, אולי משום שנח חשב שאהבתו של בנו לכדורסל מכשירה אותו להיות עורך ספורט. אבל די מהר עבר נוני לתחום הייצור וההנהלה. הוא החל "מלמטה", בדפוס, ובמשך הזמן הכיר לעומק את כל שלבי ייצור העיתון. איש לא השלה את עצמו: מי שפקח עיניים ראה כי מדובר פה ביורש. אשר לבנותיו - נו, טוב, הרי הן בנות. כאשר העיר דב לנח בהזדמנות כלשהי כי הן מתבגרות וכדאי לחשוב על עתידן, התחיל נח את תכנון עתידן בכך שקנה להן מכוניות.

נח, ופולה אולי אף יותר ממנו, לא התרשמו ממסורות שהיו מקובלות בקרב משפחות מו"לים ידועות בעולם הרחב. ילדי נח ופולה לא התחנכו לאורה של מחויבות כלשהי לעולם המלה הכתובה, ההשכלה הרחבה, או התרבות בכלל. תואר ראשון באוניברסיטה נחשב למספיק בהחלט: תואר שני היה בונוס נאה. כאשר החליטה ג'ודי (היא נקראה יהודית על שם הסב יהודה, שמת חודשים מעטים לפני שנולדה) שהיא רוצה לכתוב בעיתון, התמלאה בקשתה; שאלת הכישורים שיש או אין לה לא עלתה. לתמי היו דווקא אמביציות אחרות: היא נמשכה להיבט העסקי של הניהול, למדה כלכלה, קיבלה תואר שני בתורת המימון והוכיחה דבקות בבחירתה. עם זאת, את הניהול של המקומון תל אביב קיבלה בגיל צעיר ולא התבקשה להתחיל "מלמטה". אם לשפוט על-פי דרכה בהמשך, ניהול עסקים הוא בהחלט התחום שלה.

* * *

הילדים, האחיינים והאחייניות הצעירים של נח היו אפוא "מסודרים", מי בעיתון מי מחוצה לו. אפילו אורי קורת, נכדו של מנדל שרצקי (הגיס עם המניות), שחיפש עבודה לאחר כמה שנים של חיים בקיבוץ שדה-יואב, מצא תעסוקה מתאימה בעיתון, שענתה על ציפיותיו כבוגר לימודי הנדסת תעשייה וניהול. תחילה עבד במחלקת ההפצה, ולאחר תקופה מסוימת קיבל את תפקיד מנהל הייצור, תפקיד מורכב הדורש אחריות להעברתם ללא תקלות של עמודי העיתון מהסדר ועד להדפסה הסופית.

צעירי המשפחה שעבדו בידיעות אחרונות לא נהנו ממשכורות מרקיעות שחקים. לאמיתו של דבר, במשך שנים היו משכורותיהם ממוצעות. מדי פעם בפעם היה מי מהם זוכה למענק כלשהו, לרוב בדמות נסיעה לחו"ל, או הלוואה נוחה לקניית מכונית. אם היו זקוקים למשהו בדחיפות, פנו לנח, והדוד הטוב בדרך כלל התרצה ונתן. בעיני המשפחה ענתה חנות הסדקית שניהל נח על הציפיות, פחות או יותר, ונח חש שהוא ממלא את חובתו כלפיהם ללא דופי. האנשים נמנמו, נח הקפיד לא להפריע את שלוותם, ובעוד הם ישנים שנת ישרים תפח העיתון לממדים שלא יכלו כלל לשערם.

בעלי עיניים חדות יכלו להבחין כבר בסוף שנות השבעים שידיעות אחרונות שוב אינו חנות קטנה. באותם ימים החל לעלות מן העיתון ניחוח של כסף, שנח לא היה מסוגל כבר להסתירו. הראשון שנחיריו הגיבו לריח היה רוני, בנו הצעיר של ראובן. רוני התחיל לתת את דעתו על כך שהוא עובד בחברה שיש לה ככל הנראה מחזור ענקי, ההולך ומתרחב. אפשר שגם מישהו אחר עזר לו להבחין בכך. שאיפותיו של רוני לא הרקיעו שחקים, אך הוא תהה למה עליו להיות מוטרד מן המשכנתא שלו ולחשב היטב כל נסיעה מתוכננת לחו"ל, בעוד שלמעשה הוא שותף לבעלות על גוף כה מצליח. הוא התחיל לנדנד לנח שיתן לו ולאחיו מענקים גדולים יותר, כדי שיוכלו להעלות את רמת חייהם. תלונותיו ותביעותיו של רוני לא היו אפקטיביות במיוחד. יותר מכול הצליח להוציא לעצמו שם של נודניק, שכל הזמן רוצה משהו מנח.

מי שהפכה את מסע הטרוניות של רוני למהלך ממוקד ואפקטיבי היתה גיסתו, מרים נופך-מוזס,[1] אשתו של יצחק, "מימי" בפי מיודעיה. מימי היא בת למשפחה יהודית שחיה בבלגיה. בצעירותה למדה כימיה, ואת יצחק נופך-מוזס הכירה בעת ששהה בביקור אצל קרובי משפחה באנטוורפן.

מימי חדת החושים קלטה את המצב האמיתי הרבה יותר טוב מרוני. כנראה שמה לב בשלב מסוים כי מה שרוחש מתחת לאפם של בני המשפחה כבר מזמן איננו חנות סידקית המניבה רווחים צנועים, אלא עסק גדול בעל מחזור ענק ורווחים נכבדים ביותר. בעידוד בעלה וגיסה פנתה אל נח בדרישה: יצחק בעלה ורוני גיסה הם בעלי מניות בעיתון. חלקם המשותף, שירשו מאביהם, אינו נופל מחלקו של נח, או נופל ממנו רק במעט, ומדוע לא יהיו גם הם שותפים לניהול? יתר על כן, למה זה נאלצים בעלי המניות בעסק כה גדול להסתפק במשכורות ממוצעות ולבקש טובות מדודם בכל פעם שנחוץ להם קצת יותר כסף? מדוע אין הם מקבלים דיווידנדים מרווחיו הלא כל-כך צנועים, כך ניחשה, של העיתון?

נח ניסה במשך זמן מה לרצות את שבט ראובן המתקומם, ועשה זאת בדרכו הרגילה: קצת לתת, קצת לדחות בקש, קצת להתחמק. יתכן שמימי הרגישה שמערכת היחסים המסורתית בין הדוד הטוב לבין אחייניו הצייתנים מיצתה את עצמה. על כל פנים, היא לא מיהרה להתרצות.

לאחר שמימי התעוררה, לא איחרו להתעורר גם בני משפחה אחרים.

עץ משפחת מוזס. סריקה מתוך הספר

אלכסנדר מוזס הלך לעולמו בשנת 1981, ממש על סף מרד המשפחה בהגמוניה של נח. עודד בנו קיבל ממנו בירושה, לצד בתי הדפוס, את תחושת הקיפוח ההיסטורי, שעוקצה קהה אך במעט במשך הזמן. כפי שהתברר לנח כבר ב-1965, עודד הוא מאמין נלהב במנהל תקין. צורת ניהול העיתון לא נראתה לו, אך הוא העדיף להקדיש את זמנו ומרצו לדפוס, שם לא הפריע לו איש ליישם את שיטות הניהול שדגל בהן. אבל כשהחלו לנשב רוחות השינוי מכיוון ביתם של יצחק ומימי, ואדים של אי-נחת גלויה נישאו באוויר, לא איחר עודד להתייצב בשורה אחת עם דודניו המתמרדים.

מאיר, שבשנים עברו לא רצה אפילו להחזיק במניות של העיתון מחמת התיעוב שחש כלפיו, גילה לפתע, לעת זקנה, כמה נעים להיות אב שיש בידו להעניק לבנו ירושה נאה. למאיר היה חשבון לא פשוט עם אחיו הצעיר. בשנת 1971 נסגר למרחב, שהיה מטה לחמו במשך שנים רבות. חלק מצוות העיתון צורף למערכת דבר אך מאיר, העורך האפור, המזדקן וחסר המרפקים, לא נמנה עמו. בגיל 61 מצא את עצמו חסר תעסוקה, ועם פנסיה דלה. בצר לו פנה אל נח. הוא לא רצה חסדים אלא עבודה, שלדעתו הוא מוכשר לעשותה לא פחות מכל עורך או עיתונאי שישב במערכת של ידיעות אחרונות. הוא היה מוכן לבלוע צפרדע, וכנראה קיווה בסתר לבו שאחיו יעריך את גודל ההקרבה ויציע לו פתרון מכובד. נח, כמו תמיד, שש לעזור לבן משפחה במצוקה, ומיד הציע למאיר להיות מגיה. מאיר לא ציפה לצפרדע כה גדולה, אך הוא בלע אותה בלית ברירה. הוא לא היה אלכסנדר, ומהומות קולניות לא היו הסגנון שלו. נוסף לכך, אמונתו הסוציאליסטית גרסה שטובה עבודה כלשהי, תהא אשר תהא, מחיים בחסדי אחרים. נח נזקק, כמובן, לפתרון שלא יסבך אותו עם דב, שכן המערכת היתה של דב, ובפנקס החשבונות של נח (שכותרתו, יש לומר, היתה "טובת העיתון מעל לכול"), היה ליחסיו הטובים עם דב משקל רב יותר מכבודו הפגוע של אחיו. וחוץ מזה אין לשכוח את הפרט השולי של שמירה על שלום בית עם ועד העיתונאים השרירי של ידיעות אחרונות.

לכן, משעלתה ב-1982 האפשרות שבעלי המניות יישבו בהנהלה, או במועצה, כמו שמקובל בחברות רציניות, החליט מאיר הפגוע - בינתיים יצא כבר לגמלאות - שגם מקומו ביניהם, ולעזאזל הסוציאליזם. זאבי, שהחל לחוש מעורבות אמיתית בעיתון, הצטרף גם הוא לגל בעלי-העניין בהנהלה. ואם בעלי מניות יכולים לשבת במועצה ולחלק לעצמם דיווידנדים, מדוע ייגרע חלקו של הגיס מנדל שרצקי, שבעלותו על כמה מניות נתפסה עד אז כמשהו שבין טריק חשבונאי לבדיחה?

בשנים 1982-1981 עמד נח בלחצים הולכים וגוברים מצד בני משפחתו, ולבסוף הכיר בכך שלא יוכל להמשיך לדחות אותם בקש עד קץ הימים. לא עלה בדעתו אף לרגע לחצות את הקו האדום האומר "אסור שהמשפחה תתערב בניהול העיתון", אבל הוא הבין שעליו לשנות את האסטרטגיה. המשפחה הקיצה משנתה, ומעתה יזדקק לשיטות אחרות כדי להשיג את מה שהיה חשוב לו באמת: שלא יפריעו, שלא יקלקלו.

באמצע 1982 נעתר נח לדרישה לשתף את בני המשפחה בעלי המניות בניהול העיתון, והודיע על כינוס אספה של בעלי מניות כדי לקבוע את הסדרים החדשים.

ביולי 1982 (חודש לאחר שפרצה מלחמת לבנון הראשונה) נשלח מכתב המזמין את בעלי המניות להשתתף בישיבה בביתו של נח. מועד הישיבה נקבע לשבת, והוזמנו אליה הדודנים עודד (שייצג גם את אחיותיו), יצחק, רוני, וזאבי, וכן מנדל שרצקי, וכמובן דב. הפגישה התקיימה באווירה חגיגית ונחרתה בזכרונם של המשתתפים. כולם התכבדו במטעמיה של פולה, מצב הרוח היה מרומם והאנשים הרגישו שהנה הכול עומד להשתנות. נח אמר לאורחיו כי אכן יש מן הצדק בדרישה שבני המשפחה, שהם בעלי המניות של העיתון, יהיו מעורבים בניהולו. במצב רוח טוב ובאופטימיות גלויה הכריז למעשה על עידן חדש בחיי ידיעות אחרונות. מעתה, כך אמר, יתקיימו ישיבות של בעלי המניות בקביעות, מדי חודש. אחר-כך הציג סקירה תמציתית ומסודרת של מצב העיתון מכל היבטיו, ולבסוף הציע שבעתיד יביא מנהל העיתון (המונח מנכ"ל עדיין לא היה אז בשימוש) לדיון בישיבות של בעלי המניות נושאים מיוחדים, החורגים מן הפעילות השוטפת.

בסופה של הישיבה התקבלו כמה החלטות בהסכמת כל המשתתפים; איש לא חשב שיש צורך בהצבעה. הוחלט כי הישיבות הבאות יתכנסו ביום א הראשון של כל חודש. הן יעסקו בנושאים חשובים הקשורים לניהול העיתון, ולא בעניינים שגרתיים. כמו כן החליטו הנוכחים לפנות לעורך הדין של העיתון ולבקש שיכין טיוטה של נהלים לקיום הישיבות, כדי שהן יתנהלו לפי הכללים המקובלים. נוסף לכך הוחלט שבעלי המניות, או נציגים שלהם, יוכלו להציע נושאים לסדר היום של הישיבות הבאות, בתנאי שיודיעו על כך לשאר המשתתפים די זמן לפני מועד הישיבה.

עודד אמר משהו על כך שצריך להקים מועצת מנהלים, כמו שמקובל בכל חברה. נח חשב שזה רעיון מצוין וכדאי לחשוב עליו. אף אחד לא הביע התנגדות.

לא ידוע אם מישהו טרח להכין נהלים, כפי שהבטיח נח. אם אמנם נעשו הכנות כלשהן, הן לא הסתיימו מעולם. למרות כל החיוכים והרוח הטובה ששרתה על הישיבה הראשונה, הישיבה הבאה התכנסה רק כעבור חמישה חודשים, בדצמבר 1982. אולי גם מלחמת לבנון הפריעה.

* * *

כאשר התכנסה הישיבה הבאה של בעלי המניות בדצמבר, התברר לראשונה שלפחות לחלק מהמשתתפים לא היו ציפיות ברורות מהפורום החדש שהם הביאו להקמתו. עודד ידע היטב למה הוא רוצה להיות שם. הוא קיווה באמת ובתמים שהתכנסות בעלי המניות היא צעד מקדים לקראת כינון מועצת מנהלים, שתהפוך את העיתון, ואת חברת ידיעות אחרונות בע"מ כולה, לגוף המתנהל לפי כללי המנהל התקין. אך היה לו עניין נוסף: עודד קיווה שבמסגרת פורום בעלי המניות יקל עליו להגן על האינטרסים של דפוס "א. מוזס" ודפוס "גרפוליט", שנח לא חדל לנגוס בהם, לדעתו. גם נח ידע היטב למה הוא יושב בפורום הזה. הוא האמין שבמסגרתו ימצא דרך לרצות את אחייניו המתמרדים. עצם רצונם להיות שותפים לניהול לא איים עליו, בעיקר משום שהבין מיד כי הם עצמם אינם יודעים בדיוק באיזה אופן ישתתפו בניהול ואיך אמור הדבר להתבצע. הוא היה מוכן לערב אותם בנושאים רבים: לא אכפת היה לו לשתף אותם בדילמות הקשורות ברכישת מכונת דפוס חדשה או בהרחבת ציוד ההדפסה הקיים; בחששות מפני הקמת הערוץ השני בטלוויזיה, העתיד לנגוס נתח גדול מהמודעות: בשיקולים להשקעה בנכסים שונים; בדאגה מהצלחתו של המקומון הירושלמי כל העיר של רשת שוקן. הוא היה מוכן שיחוו את דעתם בנושאים אלה ודומיהם וישתתפו בהחלטות הנדרשות. הוא גם היה מוכן להגדיל את הסכומים שיקבלו מדי פעם בפעם, שהוגדרו כ"מענקים"; הוא אפילו השלים עם מעורבותם בקביעת גודלם של המענקים האלה, גם אם באי-רצון מסוים, ולאחר כמה כיפופי זרוע הדדיים. בדברים שלא רצה שיגעו כלל, לא נתן להם לגעת עד יומו האחרון.

דווקא יוזמיו המקוריים של הפורום הזה, מימי, יצחק ורוני, לא ידעו בתחילה למה בדיוק הם מצפים ממנו, להוציא עניין אחד: שלושתם ציפו בבירור שישיבתם בפורום בעלי המניות, שתקנה להם חזות של מנהלים, תאפשר להם לשפר במידה ניכרת את חשבונות הבנק שלהם. ציפייה זו התממשה במאמץ לא רב יחסית: אמנם נדרשו לשם כך עימות או שניים עם נח, שלא נעדרו מהם מילים חריפות וטונים גבוהים מהמקובל, אך אלה לא היו אתגר אמיתי לכוח עמידתה של מימי. מעבר לכך, יצחק ורוני ישבו שם, כנראה, כדי להרגיש איך זה להיות מנהלים. הרושם הכללי הוא שיצחק לא מצא עניין רב בישיבות הפורום, ורוני גילה עניין מוגבל, בעיקר כשעל הפרק עמדו השקעות של החברה בנכסים שונים, כגון ההצעה להשקיע בחברת "דיזנהויז". בתקופה שבה התלבטו נח ודב האם לגשת למכרז על הטלוויזיה בכבלים, היה רוני בדעה כי לא כדאי להיכנס לתחום הזה, משום שאף אחד לא יודע עליו שום דבר, כפי שגרס. בעניינים אחרים כמעט לא נרשמו התבטאויות שלו. המשתתפים האחרים זוכרים לו בעיקר התבדחויות והערות סרקסטיות בסגנון שנחשב צעיר ושובב.[2] אבל בעניין הכספים המגיעים לו היה רציני בהחלט. באחת הישיבות בתקופה המוקדמת, לפני שנח השתכנע לכונן הסדר כלשהו של חלוקת דיווידנדים, התלונן רוני על שאינו יכול "לקיים רמת חיים של מוזס", אמירה שזכתה לתגובה מיידית של זאבי: "מוזס זה לא משפחת מלוכה".

מימי, לעומתם, הבינה כנראה בתוך זמן לא רב מה היא באמת מחפשת שם (חוץ מכסף): כוח שליטה. לא מיד גילתה היכן טמון המפתח האמיתי לכוח, אך לאחר מעידה או שתיים, שנזקן היה מבחינתה סמלי - פעם צעקות מצד נח, פעם אחרת התנגשות ראש בראש עם נוני - מצאה את דרכה אל המפתח הנכסף ומאז יש לה גישה ישירה אליו, אף שהוא מונח בכיסו של נוני, כמובן.

דב סבר כי עצם כינוסו של פורום בעלי המניות היה מעשה נכון: הוא מעולם לא דיבר על כך עם נח, אך בסתר לבו תהה לא פעם על התנהגותו של נח כלפי בני משפחתו, על כך שהרגיל אותם להסתפק בפירורים מרווחי העיתון גם בתקופה שבה היה בידו לגלות נדיבות רבה יותר. דב גם לא חשש ממיסוד המבנה הניהולי של העיתון. ניהול מסודר נראה לו דבר ראוי, ולא היה לו ממה לחשוש: לא עלה בדעתו לרגע כי הקמת מועצת מנהלים, על כל הכרוך בה, תשפיע בדרך כלשהי על עבודת המערכת. כפי שהתברר בהמשך, היה לתחושותיו על מה לסמוך. בכל הישיבות של בעלי המניות, וגם כאשר העימותים עם נח הגיעו לשיאם, מעולם לא ניסה מי מהמשתתפים להציע הצעת החלטה הנוגעת לעבודת המערכת. רוני מוזס העז לשאול פעם, בעקבות הודעתו של דב על צירופו של ירון לונדון לעיתון, על איזה בסיס התקבל לונדון לעבודה. דב ענה "על בסיס טוב", ובזה נסתתמו השאלות. למעשה, כאשר נסגר חדשות (בשנת 1993) גייס דב את לונדון לידיעות אחרונות קודם כול כדי שלא יצטרף להארץ. איכשהו היה מוסכם ומקובל על הכול שבטריטוריה של דב אין לאיש מה לומר. בתוך המרקם העדין והסבוך להפליא של יחסי נח-דב, קרוב לוודאי שגם עובדה זו לא נעלמה מעיניו החדות של נח.

מעבר להכרתו בעצם חשיבותו של הפורום לא היו לדב ציפיות ספציפיות, והוא שמר על ראש פתוח. בעיקרון היה שותף לעמדתו של עודד, כי נדרש ארגון-מחדש של הנהלת העיתון. גם הוא חשב, כמו עודד, כי חברה בסדר גודל כזה מן הראוי שתהיה לה מועצת מנהלים ומתחתיה הנהלה הכפופה לה, וכי נדרשת הבחנה ברורה בין בעלי מניות לבין מנהלים. אך שלא כמו עודד, לא היה בכוונתו לשבור את הכלים למען עניין זה: בוודאי לא את הכלים שהיו משותפים לו ולנח.

גם זאבי שמר על ראש פתוח. ציפיותיו מהפורום של בעלי המניות לא היו מגובשות, אך מהרגע הראשון היה מוכן לשתף פעולה עם כל מהלך שיועיל לידיעות אחרונות. לנגד עיניו עמדה רק טובת העיתון, כפי שהוא פירש אותה. בניגוד לדודניו יצחק ורוני, לא היה מוטרד מגודל המענקים המגיעים לבני המשפחה, והדיונים עליהם לא נעמו לו.

בישיבה השנייה של הפורום, בדצמבר 1982, נראה היה כאילו ציפיותיו של נח מתממשות. כל הנושאים שעלו לדיון באותה ישיבה לא נגעו בדברים שנח לא רצה לגעת בהם. דובר שם על שתי החרדות המרכזיות, כהגדרתו, שעמדו על סדר יומם של נח ודב. האחת: הצלחתו של המקומון הירושלמי כל העיר של רשת שוקן, וכן ניצני ההצלחה הראשונים של העיר, שהחל לצאת בתל אביב. לנח ודב היה ברור מהרגע הראשון, כמו לרבים אחרים, כי זהו בלון ניסוי ששוקן משגר לשמי העיתונות, ומהמקום שבו הם נמצאו הראה הניסוי סימנים מובהקים של הצלחה. וחרדה נוספת שנחה על שולחנם ("חרדה" היתה המלה שנח השתמש בה) היתה התוכניות לפתיחת ערוץ שני בטלוויזיה, שיתבסס על פרסומות. נח לא היסס לשתף את בני משפחתו, הלהוטים לקחת חלק בניהול ידיעות אחרונות, בהשלכות החמורות הצפויות לעיתון מפתיחת הערוץ השני. אף שהוא ודב הבינו היטב כי בטווח הארוך לא יוכלו למנוע את פתיחתו של הערוץ, עדיין האמינו שניהם כי יש טעם בנסיונות נוספים לדחות את מועד פתיחתו ככל האפשר: אבל כפי שאמרו לבני המשפחה, האמונה בכוחם לעשות זאת הלכה ונחלשה.

שתי סיבות היו לכך. ראשית, לאחר הבחירות לכנסת בשנת 1981 הרגישו נח ודב שהממשלה החדשה הותירה את ידיעות אחרונות קצת שמאלה ממנה, בעוד מעריב מצא את עצמו לפתע מיושר עם הקו הממשלתי, והם חששו שממשלת הליכוד תטה חסד למעריב יותר מאשר לידיעות אחרונות. הם זכרו היטב את שנות החמישים הקשות, בעת שמעריב זכה לבלעדיות על כל הסקופים החשובים שדלפו מראשי המדינה, וחרדו מאוד מחזרה אל הזמנים הרעים ההם. שנית, התפרקות ההסכם בדבר "הלוח הכפול", שהיה משותף לידיעות אחרונות ולהארץ, הותירה כל עיתון לנפשו, וקשה היה לראות איך תיווצר חזית אחידה של העיתונים הללו בעניין כלשהו: מי שהיה צפוי להפסיד יותר מאחרים היה ידיעות אחרונות.

שיחה דיסקרטית של דב עם שר החינוך דאז, זבולון המר, לא נתנה סיבה לאופטימיות, למרות שהמר עצמו לא שש לפתיחת הערוץ השני, או להקמת טלוויזיה בכבלים. אמנם הובטח לבעלי העיתונים היומיים שהם "יהיו בפנים" - ישותפו בקבלת ההחלטות לגבי הטלוויזיה בכבלים, אך הם לא השלו את עצמם. דב ונח לא האמינו שאפשר יהיה לעשות טלוויזיה בכבלים ללא פרסומות.

התמונה הקודרת הזאת הוצגה במלואה ללא כחל ושרק בפני פורום בעלי המניות. הנוכחים גילו עניין רב, וגם דאגה. נשאלו כל מיני שאלות הבהרה, עלו כל מיני רעיונות: היה אפילו מי שהציע בזהירות לחשוב על שיתוף פעולה עם מעריב, הצעה שנפלה מאליה כשדב הסביר את מעמדו הפוליטי הנוח של העיתון המתחרה. נח יכול היה לטפוח לעצמו על שכמו בסתר, שכן איש לא דרש לדבר בישיבה הזאת על מועצת מנהלים, גם לא על חלוקת דיווידנדים.

אבל עודד לא נזקק אפילו לחודש ימים כדי להיזכר מדוע בעצם חשוב לו לשבת בפורום בעלי המניות. בישיבה השלישית כבר רמז נח כי צפויה בעיה כלשהי בהמשך ההסכם עם דפוס "גרפוליט" (שבבעלות עודד מוזס), שעל-פיו היתה לדפוס זה בלעדיות על הדפסת השבועון לאשה. בתגובה לדבריו מיהר עודד להודיע כי בדפוס "גרפוליט" הושקעו סכומים גדולים בציוד חדש, והוא מצפה שהדבר יובא בחשבון בעת המשא ומתן על ההסכם. נח לא התרגש: לדעתו ההיבט הכספי איננו רציני והדברים הדורשים פתרון הם בתחום הפונקציונלי, ובכלל הוא בטוח שכל הנושאים יבואו על פתרונם המוצלח.

נראה היה שאין בעיה שאי-אפשר לפתור בדיון מסודר.

צלילים צורמים ראשונים נשמעו כעבור חודשיים בערך. עודד לא היה שבע רצון מהמשא ומתן בין העיתון לבין דפוס "גרפוליט", ולא היסס להשמיע את השגותיו בישיבת בעלי המניות, ובלשון חריפה. הוא ביקש למסור הודעה אישית, וחשף מבלי משים עד כמה הוא מתקשה להפריד בין רגשותיו לבין תפקודו כמנהל בית דפוס הנמצא בעיצומו של משא ומתן עם לקוח קשוח. מורשתו של אלכסנדר הקשתה מן הסתם על בנו דווקא בתחום שבו נדרש להיות חסין לחלוטין מפני מעורבות רגשית. עודד מוזס הוא מנהל מוכשר לכל הדעות, והוא יודע היטב כי במשא ומתן עסקי אין מקום לרגשות אישיים: אבל כאן היה מדובר לא בסתם לקוח של בית הדפוס: הרי ידיעות אחרונות הוא העיתון שאביו הביא למשפחה, ונושל ממנו בעורמה. כל כשרון הניהול שלו וכל כללי הניהול הנכון שדגל בהם נעלמו ואינם כאשר נדמה היה לו שידיעות אחרונות מנסה לכפות עליו עיסקה משתלמת פחות מזו שציפה לה. לא היה שום סיכוי בעולם שיתייחס לידיעות אחרונות כאל סתם לקוח - הרי זה אותו עיתון שאחיו הצעיר של אביו שלט בו, והפר הבטחות שניתנו לאביו כמעט מאז השתלטותו עליו.

נח הבין מיד את המצב. מכיוון שממילא היה ברור לו שהמשא ומתן האמיתי עם "גרפוליט" לא יוכל להתנהל בפורום של כל בעלי המניות, לא התקשה לפייס את עודד במילים מרגיעות. הוא מצטער על דבריו הקשים של עודד, אמר, ובטוח שהעניין יסתדר לשביעות רצונם של כל הצדדים: הוא אף הגדיל לעשות והזכיר שלאלכסנדר המנוח עומדת זכות ראשונים על העיתון, ואיש אינו שוכח זאת. עודד התרצה והיה מוכן לתת הזדמנות נוספת למשא ומתן, אבל כאן נוצר תקדים. נח קלט כי זו רק שאלה של זמן עד שמישהו יעלה על סדר היום של פורום בעלי המניות את הנושא בה"א הידיעה, זה שהוא ממש לא רצה לעסוק בו.

במשא ומתן עם "גרפוליט" הושגה בינתיים פשרה שהניחה את דעת שני הצדדים; נח בישר על כך בישיבה הבאה, ושב והחמיא לעודד על השיפור הבולט באיכות ההדפסה בעקבות ההשקעות הגדולות במכונות. באותה ישיבה שבו ודיברו על סוגיית המקומונים ודנו ברכישה אפשרית של מכונות דפוס. ישיבה זו התאימה באופן כמעט מושלם לתפיסתו של נח, אלא שהאידיליה הופרה לקראת סיומה, כשרוני מוזס העיר לפי תומו כי באחת הישיבות הקרובות כדאי לחשוב על נוסחה כלשהי לחלוקת דיווידנדים. נח ניסה לשמור על קור רוח. הוא לא חשף את רגישותו לנושא, אלא ניסה כדרכו לדחות את הקץ. לא כדאי לקבוע מסמרות בעניין הדיווידנדים, טען, בתקופה של אי-ודאות כה רבה, בגלל המקומונים והבעיות הצפויות בגללם לעיתון. הוא היה מוכן להקשיב לטענה כי האינפלציה מצדיקה הסתכלות מחודשת על דרכי חישוב הדיווידנדים (בתקופה הנדונה, אביב-קיץ 1983, היה שיעור האינפלציה השנתית בישראל 207%). אבל אין למהר, ובוודאי לא צריך להזדרז לקבוע משהו מוחלט ומחייב לטווח הארוך.

הדיווידנדים היו רק חלק מהסיפור. בני המשפחה התרגלו לקבל מהעיתון תקבולים משני סוגים: משכורות, ומענקים מזדמנים בסכומים לא קבועים, שנח אישר להם לפי צורכיהם או לפי ראות עיניו. עכשיו רצו להגדיל את המשכורות ולמסד את המענקים. נח חש רתיעה עזה מכל דיון שנכללה בו המלה "דיווידנד", תזכורת לקיומם של שותפים לבעלות על העיתון. בעניין המשכורות, המשוחררות מאסוציאציות מעצבנות, היה לו קל יותר. הוא גם היה משוכנע שלא יקשה עליו למצוא נוסחה כלשהי שתרצה את רוב האנשים, אך כדי לקבוע אותה נזקק לעיקרון מנחה שלא נגזר משום תיאוריית ניהול או שיטת ניהול מקובלת. בפגישות שקיים עם מימי, יצחק ורוני, כמה מהן גם בהשתתפות עורך הדין של מימי, הציע להם שמשכורותיהם ייקבעו באחוזים מתוך סכום מרבי, שהוא - משכורתו של נוני. משכורות הדודנים יהיו בטווח של 79% עד 85% מזו של נוני, וההבדלים בינם לבין עצמם היו מוסכמים עליהם. כל הסיכומים האלה הושגו מחוץ לפורום בעלי המניות, וכל מי שהיה צריך לדעת עליהם, ידע.

הנוסחה של נח מצאה את דרכה לפורום בעלי המניות רק כשנה לאחר שהתכנס לראשונה, כאשר התברר למימי כי נח אינו מקפיד הקפדה יתרה ביישומה. לאחר שניים-שלושה נסיונות מצד מימי, בעלה וגיסה להבהיר לנח מחוץ למסגרת הפורום את אי-שביעות רצונם ממצב הדברים, הם העלו את שאלת המשכורות על סדר היום של אחת הישיבות, שכן נודע להם כי נוני זכה להעלאה, ואולי אף יותר מאחת, במשכורתו, בעוד שמשכורות האחרים נותרו בעינן.

תגובתו של נח היתה בלתי צפויה. לראשונה מאז החלו ישיבות הפורום של בעלי המניות הצליחו אחייניו לדרוך לו על יבלת אמיתית, גדולה וכואבת. קשה לדעת מה הכאיב לו יותר: יומרתם של הצעירים, שהוא ראה בהם ריחיים על צווארו, לתבוע לעצמם סכומים גבוהים יותר, או האפשרות שמישהו עשוי לטעון, ולו גם ברמז, כי נוני מקבל יותר מדי כסף (אף שאיש לא אמר זאת בפועל). הכול פרץ ממנו בבת אחת. השנים הקשות שעברו עליו - ועל דב, נזכר לציין בעוד מועד - העבודה המתישה בתנאים לא תנאים בימים שבהם איש לא חשב בכלל על משכורת, השנים שבהן התגורר בבית הוריו - נח לא חסך שום פרט מן המורשת החלוצית של העיתון ממאזיניו ההמומים, "חסרי המצפון", כפי שקרא להם. הוא גם שאל אותם איך היו מרגישים אילו בזכות הניהול הקלוקל שלו היה העיתון מגיע למצבו של מעריב.

כל מטען העבר הקשה, שגויס כדי לנזוף בצעירים שוחרי הממון, היה כאין וכאפס לנוכח הכאב שגרם לו אזכור התוספת שהעניק לנוני. מדבריו השתמע כי מי שמחזיק את ניהול העיתון על כתפיו הצעירות והמוכשרות הוא נוני, וכל תוספת שקיבל, היה ראוי לפי שבעים ושבעה ממנה. רצה המקרה ונוני לא נכח בישיבה זו. נח הסביר כי קל לו יותר לשבח אותו בהעדרו, ואכן לא חסך שבחים מבנו.

כעסו הגואה ניזון גם מפגיעה אישית כבדה. תביעתו-הוא מבעלי המניות, להסכים להגבלה של מכירת המניות לאחרים, נותרה ללא מענה. בשטף זעמו הזכיר נח שהוא מנסה זה חודשים רבים לשכנע את שותפיו להגיע להסכם שיגביל את האפשרות של בעלי המניות למכור מניות למי שאינו בן המשפחה. עד אותו יום העלה נח את התביעה בפורום זה רק פעם אחת, והיא נותרה ללא תגובה מצד האחרים שעשו עצמם כלא שומעים. עתה, כשדרכו ברגל גסה על היבלת הכואבת שלו, לא ניסה כלל לרסן את עצמו. הנורא מכול בעיניו, כפי שאמר להם, הוא שכל אחד מהם ("חסרי המצפון") יכול ללכת בכל רגע לבורסה, או לכל מקום שיתחשק לו (כמעט אמר לבסטה בשוק), ולמכור את המניות למי שיתחשק לו. זוהי בגידה, לא פחות, בצוואה של אביו. כן, יש צוואה כזאת, זרק בתגובה להערה של רוני שהיה שמח לראות את הפתק הידוע. ובכל מקרה, בגילו - נח היה אז בן שבעים ואחת - היה רוצה לדעת אם יוכל לעצום את עיניו בשקט בלי לחשוש שהעיתון יתפרק.

שטף דבריו היכה את הנוכחים באלם. איש לא ניסה לדבר אחרי שנח השתתק. נח מצידו הרגיש כנראה שדרוש סיכום כלשהו לישיבה, ואמר בקצרה שהוא בטוח שאפשר לפתור את הבעיות: הוא יוכל להעביר כספים לעיתון ממכירת בית מסוים בשדרות רוטשילד, ובהמשך בוודאי יימצא פתרון סביר שיניח את דעת כולם: ולא תודה - הוא לא רוצה לערב בורר בעניין.

לזכותו של נח ייאמר, כי הדאגות ("החרדות") שדיבר עליהן בישיבה השנייה, גם אם השתמש בהן להסחת דעתם של שותפיו הצעירים, היו אמיתיות לגמרי. תפוצתו של ידיעות אחרונות אמנם היתה בעלייה מתמדת, אבל נח ודב ידעו היטב כי תהיה זו טעות להתבשם מהעלייה בתפוצה ולהסתפק בכך. כוחות עוינים חיכו מעבר לפינה, ולראשונה זה זמן רב הרגישו השניים שאין להם תגובה אפקטיבית נגדם.

הקטע שלעיל לקוח מתוך ספרה של עדי מרקוזה-הס, "העיתון - וסיפור המשפחה שמאחוריו", אשר ראה אור בשנת 2012 בהוצאת כרמל.

--------------------------------------------------------------

[1] יצחק הוסיף לשם משפחתו את שם משפחת אמו חמדה נופך על-פי בקשתה. לשופט יצחק נופך, אביה של חמדה, לא היו בנים, וחמדה ביקשה להנציח את שם המשפחה בדרך זו.

[2] רוני (אהרון שמואל) מוזס לא האריך ימים ונפטר מסרטן בשנת 2002, והוא בן חמישים ושש.