בחדרי הדיונים

הכותרת הראשית של "ישראל היום" – "87.5%: לא מאמינים שהמו"מ יוביל להסכם" – שוב מוקדשת לתוצאות סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד ומוצג כאילו נערך בקרב כלל הציבור הישראלי ("הציבור פסימי בנוגע להצלחת השיחות"). לו היו סוקרים את כלל אזרחי ישראל, כולל החמישית שאינה יהודית, אפשר שהפסימיות היתה גדולה אף יותר. אבל התשובות לשאלות שנשאלות בסקרי דעת קהל הן רק רכיב אחד בהבניית המציאות של הקוראים. התשובה לשאלת המוצא של מזמיני הסקר – מי זכאי להיות בעל דעה – חשובה לא פחות.

לצד תוצאות הסקר מדווח הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, כי מזכיר המדינה האמריקאי שוב הגיע לביקור באזור בניסיון למנוע את פיצוץ השיחות בין ישראל לפלסטינים. לפי צזנה, קרי מנסה לגשר מעל שתי נקודות מחלוקת – נוכחות ישראלית לאורך נהר הירדן ועתידה של ירושלים. קרי מציע כי הנוכחות הישראלית לאורך הירדן תוגדר "זמנית" וכי ירושלים תוגדר "ירושלים רבתי" ותכלול שטחים מחוץ לשטח המוניציפלי של העיר, שישמשו כבירה הפלסטינית יחד עם שכונות ערביות במזרח העיר.

בתחתית עמ' 2 של "ידיעות אחרונות" מדווחים איתמר אייכנר ורועי קייס שהאמריקאים "מתעקשים שהמדינה הפלסטינית תקבל שליטה על המעברים והגבולות שעל הירדן", ומנגד מציעים לפלסטינים להסכים על ניסוח "שלפיו ישראל לא תוצף בפליטים פלסטינים, אך לא ייכתב במפורש שהם מוותרים על זכות השיבה". לפי הדיווח, בעוד שבישראל מתנגדים לחלק הראשון של ההצעה, ברשות הפלסטינית מתנגדים לחלקה השני.

"ארה"ב הסכימה לנוכחות ארוכת טווח של צה"ל בבקעה" היא הכותרת לדיווח מאת אלי ברדנשטיין ואריאל כהנא, המתפרסם בראש עמ' 2 של "מעריב". לפי דיווחם, יש לראות בהצעה זו תזוזה "משמעותית" לכיוון הדרישות של ישראל.

"קרי ונתניהו בדיון מרתוני על הסדרי הביטחון בשטחים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד מדווח על השיחות, בעיקר על סמך הצהרות פומביות של המנהיגים. על אף ששלשום דיווח רביד על כוונת קרי להציג מתווה גישור, אין בידיעה שלו הבוקר המידע על נקודות המחלוקת והצעות הפשרה, כפי שמדווח ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". בכל זאת היא משמשת כותרת ראשית.

דרכו של עיתון

שבוע אחרי הפגנות הבדואים, שהסתיימו בפצועים ועצורים, מקדישים העיתונים שטח נרחב לסיקור התיישבותם בנגב. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה מאת אמילי עמרוסי תחת הכותרת "האם מדינת ישראל איבדה את הנגב?". לפי כותרת המשנה, התשובה חיובית. "טיסה בשמי הנגב מגלה – הבדואים כבשו כמעט את כולו והפכו אותו למדינה שכנה עם חוקים משלה", נכתב שם.

לפי הנתונים שבגוף הכתבה, בישראל חיים כיום כ-300 אלף בדואים, כ-220 אלף מהם בנגב. "בישראל כולה יש 21 מיליון דונם", כותבת עמרוסי. "בניכוי שטחי האש של צה"ל, חולקים אזרחי ישראל כולם 11 מיליון דונם במרחב אזרחי. הבדואים דורשים כמעט מיליון מתוכם".

שטחו של הנגב כ-13 מיליון דונם. הבדואים דורשים כמעט מיליון דונם מהנגב, כותבת עמרוסי, באותו עמוד שבו נטען שהם כבר "כבשו כמעט את כולו". נכון, חלק ניכר משטח הנגב מוגדר כ"שטחי אש". לפי נתוני החברה להגנת הטבע, כשני שלישים מהאזור הם שטחי אימונים. נותרו עדיין כ-4 מיליון דונם. גם אם 80% משטחי הנגב משמשים את צה"ל, "כמעט מיליון" הם עדיין בערך שליש, ולא רוב משטח הנגב, שלפי "ישראל היום" כבר כבוש על-ידי בדואים.

נוסף לטיסה בשמי הנגב, נפגשת עמרוסי לצורך הכתבה עם מאיר דויטש, רכז השטח של "רגבים – התנועה לשמירת אדמות הלאום", ושומעת ממנו על הנעשה באזור. עם בדואים היא אינה משוחחת.

ח"כ מירי רגב בעת סיור בנגב. 24.11.13 (צילום: פלאש 90)

ב"ידיעות אחרונות" מציעים סיקור מאוזן בכוח. לא עיתונאי אחד, אלא שניים, שנסעו יחדיו לנגב וחזרו עם שתי כתבות. כל אחד מציג את הסוגיה מנקודת מבטו. "יגאל סרנה תוקף משמאל, יועז הנדל מסתער מימין", נכתב בשער המוסף. הכותרת המרכזית בשער היא "שטח אש". איזו גישה תנצח, התוקפנית או הפייסנית, כאשר גם הפעולה העיתונאית הבסיסית של יציאה לשטח, התרשמות אישית וכתיבת כתבה מתוארת באוצר המלים של המלחמה?

"הכי קל להכניס אנשים לתוך תבניות מוכרות", פותח הנדל את רשימתו. "הימני מול השמאלני, הדתי מול החילוני. אתה בעד או נגד? לא משנה מה הנושא, העיקר שתמלא משבצת ועוד טור. זוהי דרכו של עולם. דרכו של עיתון. וזאת גם הסיבה שחשתי לא נוח עם הרעיון לכתוב על בעיית הבדואים אחד מול אחד".

בכל זאת הנדל הסכים לקחת חלק בפרויקט העיתונאי, והתוצאה מעניינת לקריאה. שתי הרשימות מודפסות זו לצד זו ומזמינות את הקוראים לערוך ביניהן השוואה. סרנה משוחח, בין היתר, עם עו"ד מיכאל ספרד, שמציג בפניו מחקר שלפיו עוד טרם הקמת המדינה עיבדו הבדואים כשני מיליון דונם קרקע. הנדל משווה את ספרד לברוך מרזל ("החיים בקצה לא מאפשרים פשרות").

"איש גבוה ויפה תואר ונעים סבר נכנס לביתה של אשה צעירה יפה שבזרועותיה התינוקת סלמה בת החצי שנה, במה שנראה לי ככניסת מחלקת חיילים אל בית בשטחים", כותב סרנה על המפגש בין הנדל לעו"ד ראוויה אבו-רביעה. "זה הדימוי שלי", מסביר סרנה, "כי הדיבור שלו היה מן הרגע הראשון סכסוכי. נדמה היה לי הנדל כמי שחותר מיד אל התהום המפרידה, אל הקוטביות, אל הקרקע הבטוחה של העימות של יהודי מול אויב".

"סרנה מביט בה [בראוויה אבו-רביעה] בעיניים כלות, מהנהן בחוסר מודעות כשהיא מדברת על העוול הישראלי, האפליה וחוסר השוויון", כותב הנדל. "יועז שותק ומביט בדויטש [מאיר דויטש, רכז השטח של רגבים] כמו אב בבנו המוצלח, נושא דברו", כותב סרנה ומוסיף: "אולי כך הבטתי אני בראוויה".

"מעריב" מפנה משערו לשלושה מאמרים על הבדואים, מאת בן-דרור ימיני, קלמן ליבסקינד ואורי אליצור. "רוצים דמוניזצה", "המתעשרים החדשים" ו"סיפורי סבתא" הן הכותרות, בהתאמה.

"לפני למעלה משנה הגיע אלי מידע שלפיו הקרן החדשה לישראל בוחשת בעניין הבדואי", פותח ימיני את טורו. לדבריו, "הגורמים הבוחשים", ובהם הקרן החדשה לישראל, "רצו ורוצים אינתיפאדה" ולכן פעלו לסכל הסכמות שהתקבלו בין המדינה לגורמים מתונים בקרב הבדואים.

ליבסקינד מקדיש את טורו להתעלמות התקשורת מהפרת זכויות בקרב הבדואים, מהיחס לנשים ועד היחס לסביבה. גם התעלמות מעובדות מציקה לו. "זכור לי במיוחד התיאור של גדעון לוי, מי שהצד הצודק תמיד ברור לו עוד בטרם יצא לשטח", כותב ליבסקינד ביחס לכתבה שהכין לוי על הרס אל-עראקיב.

"לוי, כמו אחרים, סיפר על 'ילדים שנותרו חסרי בית'. בדיקה לא מסובכת שביצעתי כמה ימים אחר-כך גילתה באילו וילות ברהט מתגוררים הוריהם של אותם 'ילדים חסרי בית'. וכשיש לנו עסק עם סקאלה רחבה של עיתונאים שמתעקשים שלא לעסוק בבדיקת העובדות ושעבודתם מתמצית בלדחוף מיקרופון לבדואי התורן, יש בעיה במוצר העיתונאי שיוצא תחת ידינו".

ח"כ מוחמד ברכה קורע את הצעת החוק להסדרת יישוב הבדואים בנגב. 24.6.13 (צילום: פלאש 90)

"ייהוד אינו גזענות", קובע אליצור. לדבריו, "מדינת ישראל לא הוקמה למען תושביה ולא נוסדה למען עצמה. יש לה ייעוד וחזון מרחיקי ראות: החזרת העם היהודי למולדתו העתיקה והתיישבותו בה בלי לפגוע בזכויותיהם של בני עמים אחרים היושבים בה. [...] בלי הייעוד הזה ישראל היא קליפה ריקה".

בהמשך מגלה אליצור הבנה לבדואים, שנזנחו לאורך שנים על-ידי המדינה שהם אזרחיה. גם אליצור נסמך על נתוני תנועת רגבים וכותב כי דרישות הבדואים, שמוצגות על-ידי דובריהם כאחוזים אחדים מהנגב, שקולות בפועל ל-20% מאדמות הנגב המיועדות להתיישבות.

"אם נרים את עינינו מעט מעל גגות בתי-הכנסת, הישיבות ומגבעות הרבנים, ונבחן את כינון החברה בישראל במבט השוואתי, נבין שההסבר הדתי, למרות חשיבותו, מסמא את עינינו מלראות את הגורם המרכזי למשטר ההפרדה – מהלך ההשתלטות על הארץ, כלומר תהליך ה'ייהוד', הנמצא עדיין בעיצומו", כותב אורן יפתחאל במדור המכתבים של מוסף "הארץ", בתגובה למאמרה של אווה אילוז מלפני שבועיים.

"תהליך זה", ממשיך יפתחאל, "המשליט זהות יהודית על ארץ שהיתה בעברה הקרוב ערבית-פלסטינית ברובה, 'מצריך' התפשטות יהודית תוך הפרדה כפויה – דתית, קהילתית, תרבותית, פוליטית, וחשוב מכל – גיאוגרפית. הרי אם היו האוכלוסיות מתערבבות, ניטל היה העוקץ מתהליך הייהוד והיתה נוצרת זהות אחרת, מעורבת. כלומר – השתלטות, ולא יהדות – היא שעומדת בבסיס כינון משטר ההפרדה בישראל. הייהוד מהווה הפרויקט המרכזי של המדינה האתנוקרטית מיום הקמתה, והופך את ישראל לא רק למדינה יהודית, הטיעון המקובל, אלא למדינה מייהדת".

לפי הכותרת הראשית של "מעריב" ו"מקור ראשון", הבית-היהודי וישראל-ביתנו (ליברמן ובנט) החליטו להצטרף לאופוזיציה ולהפיל את החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. זאב קם מדווח כי מי שמובילים את המהלך הם חברי-הכנסת רוברט אילטוב וחמד עמאר מישראל-ביתנו והשר אורי אריאל וח"כ זבולון כלפה מהבית-היהודי. "לא ייתכן שכל פעם הממשלה רק נותנת, והבדואים מצדם לא מוכנים לשום ויתור", מצוטט ח"כ אילטוב.

אחרי מות

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לנלסון מנדלה, שמת אמש בגיל 95. כך גם כל עמ' 3 בעיתון – ידיעה ביוגרפית, ציטוט מנאום שנשא ב-1964 וטור מאת אלי ויזל. "הארץ" מקדיש למות מנדלה תיבה שחורה גדולה במעלה השער ורשימת הספד מפורטת שהוכנה מבעוד מועד. רובה מתפרסם בעומק העיתון.

מותו של מנדלה זוכה בשער "ישראל היום" לתיבה קטנה, קטנה מעט יותר מהתיבה על "המלאכים של שילת בכביש 6" (אשה איבדה שליטה על בלמי מכוניתה, אך ניצלה בזכות מתנדבי משטרה). להבדיל מהידיעה ב"ידיעות אחרונות", זו של "ישראל היום" מקדישה יותר מקום להספדים מפי שועי עולם (ראשון המספידים הוא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו) ופחות לתולדות חייו של מנדלה ומאבקו באפרטהייד (116 מלים בסך-הכל). "מעריב" אינו מדווח הבוקר על מות מנדלה. הידיעות הראשונות על מותו אמנם הגיעו לפני חצות, אבל נראה שהיה זה מאוחר מדי בשביל העיתון.

"מאז הפלת משטר האפרטהייד, לממשלות בדרום-אפריקה היתה נטייה לתמוך בפלשתינים, והדבר רק הלך והתעצם עם השנים", כותב עמית לוינטל במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", בכתבה שמופיעה הבוקר, יום לאחר מותו של מנדלה, בשל צירוף מקרים. "מדרום-אפריקה הגיעו ההשוואות והטענות לאפרטהייד מצד ישראל ביחס לפלשתינים בשטחים, תוך כדי השוואה בין מצב השחורים בדרום-אפריקה תחת האפרטהייד ובין מצב הפלשתינים תחת שלטון הכיבוש הישראלי".

חברת-הכנסת לשעבר עינת וילף, שכיום מובילה מחקר על הדה-לגיטימציה לישראל מטעם המכון למדיניות העם היהודי, מבהירה בכתבה מדוע יש להתייחס ברצינות לביקורת על ישראל היוצאת מדרום-אפריקה. "יש לדרום-אפריקה מעמד של מצפן מוסרי בעולם הליברלי והשפעה אדירה על הארגונים הלא-ממשלתיים בכל העולם המערבי", היא אומרת. לדבריה, "דרום-אפריקה מובילה גם תופעה של יהודים אנטי-ישראלים [...] נכון שהקהילה היהודית מאוד ציונית ומחויבת לישראל, אבל יש גם כמה פעילים יהודים בולטים שיוצאים נגד ישראל ומכנים אותה 'מדינת אפרטהייד', והם זוכים לבולטות תקשורתית גבוהה. מובן שזה קטלני, כי לך תתווכח אם אומר את זה יהודי מדרום-אפריקה".

בן שוורץ, סגן יו"ר הפדרציה הציונית של דרום-אפריקה, מזכיר במשפט אחד בעומק הכתבה כי האיבה לישראל נובעת, בין היתר, מכך ש"ממשלת ישראל היתה מהיחידות בעולם שהכירו ותמכו בממשלת האפרטהייד". המשפט הזה אינו מודגש בשום צורה. לא בכותרת המשנה, לא בכותרות הביניים ולא בטיזרים. במקום זאת מדגישה כותרת המשנה דעה מנוגדת של פוליטיקאי דרום-אפריקאי, הטוען כי האיבה לישראל נובעת משיקולים כלכליים, בשל רצונה של תנועת השלטון להמשיך לקבל מימון ממדינות ערביות.

עצרו את מכונות הדפוס!

מישהו התקשר למרדכי גילת וסיפר לו שהמאגר הביומטרי המתוכנן עלול להיות בכייה לדורות.

הנושא חשוב, הטיעונים כבדי משקל, אבל גילת מתעקש להכניס את המאגר הביומטרי לשבלונה הרגילה שלו – מקור אלמוני מעביר קצה חוט באמצעות הטלפון, גילת ועוזריו יוצאים לבדוק, הממצאים מזעזעים, ואז פונים לקבלת תגובה. במקרה הזה השבלונה אינה הולמת את הסיפור.

מחדשות היום

יאיר קראוס מדווח ב"מקור ראשון" כי ביישוב מג'דל-שמס ייפתח בקרוב סניף דואר, לאחר 31 שנות חרם. לפי דיווחו, בשנת 1982, בעקבות שביתה שפרצה על רקע חקיקת חוק סיפוח הגולן, הענישה מדינת ישראל את תושבי הכפר וסגרה את כל מוסדות השלטון בו. עם תום השביתה נפתח סניף דואר בכפר הסמוך מסעדה, אולם מאז ועד היום לא היה סניף במג'דל-שמס, שמונה כיום כ-10,000 תושבים.

רק "מעריב", שעורכו מקדם בגלוי את פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, מדווח הבוקר על כנס שהתקיים אתמול בחיפה והוקדש לנושא.

"ישראל טובה לעשירים והרבה פחות לעניים", נכתב בכותרת ידיעה קצרה מאת תלם יהב על ממצאי דו"ח ה-OECD. או כפי שכותבים זאת בישראל-היומית, "ה-OECD: הצמיחה בישראל תוסיף להיות הגבוהה בארגון".

"צה"ל מסיר מחסומים ליד כפרים ברשות", נכתב בכותרת ידיעה מאת יוחאי עופר המתפרסמת בכפולה הפותחת של "מעריב". מכותרת הגג עולה נימת ביקורת: "למרות פיגועי הטרור". ב"מקור ראשון" מתפרסמת ידיעה דומה, אף היא מאת עופר, תחת הכותרת "המתנחלים מאשימים: צה"ל מסיר מחסומים בטחוניים בלחץ האמריקאים".

בית פתוח

כתבת השער ב"מוספשבת" של "מעריב" היא ראיון שערכה שרה ליבוביץ-דר עם אלונה וינוגרד, מנכ"לית התנועה לחופש המידע. התנועה בראשה היא שביקשה וקיבלה את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה ובתיו הפרטיים.

"טוקבקיסטים טוענים שאת רודפת את נתניהו בגלל הקשר שלך עם הקרן-החדשה", אומרת ליבוביץ-דר. "חבל שאנשים מנכסים את חופש המידע לשמאל", משיבה וינוגרד. "זה לא עניין של ימין או שמאל. [...] בקרן-החדשה לא ידעו על הבקשה שלנו בנושא של בתי ראש הממשלה, הקרן-החדשה תורמת לתנועה לחופש המידע מפני שהם מאמינים במטרות שלנו".

לא רק טוקבקיסטים תוהים על הקשר בין התנועה לקרן-החדשה. גם דרור אידר, פובליציסט "ישראל היום". תחת הכותרת "שקוף, כמו הקרן-החדשה?", כותב אידר במוסף "ישראל השבוע" כי אין לו בעיה עם חופש המידע ("אני בעד חופש המידע והנגשתו לכל"), אלא עם סיקור המידע בתקשורת ("האמפליפיקציה, ניפוח עניינים שוליים לכותרות ראשיות").

בהמשך מתברר כי יש לו גם בעיה עם המימון. "מתברר שהעמותה לחופש המידע מקבלת תמיכה כספית גדולה מהקרן החדשה לישראל", כותב אידר ומחשב: 1,398,307 שקל בשנים 2008–2011 (בסוגריים הוא מזכיר כי הנתונים גלויים באתר התנועה).

"אני מרוויחה 10,000 שקל ברוטו על משרה מלאה, היועץ המשפטי שלנו והיועצת הארגונית מרוויחים 4,000 שקל לחצי משרה ועורכת אתר האינטרנט מרוויחה 2,000 שקל על חצי משרה", אומרת וינוגרד בראיון. "יש לנו יחצנית שמקבלת 2,000 שקל בחודש, המשרדים שלנו בראשון-לציון משתרעים על שמונה מטרים רבועים, את העתירות עושים לנו עורכי-דין מסורים בחינם כ'פרו בונו', הלוביסט שלנו שעסוק בכנסת בשיפור חוק חופש המידע עובד בהתנדבות".

"לקרן יש סדר יום פוליטי שמאלי מובהק", מזכיר אידר. "[...] זה שנים מקדמת הקרן את רעיון מדינת כל אזרחיה ופעילה מאוד במיזמים שנויים במחלוקת פוליטית. עמותות שמאל ועמותות ערביות, שחלקן אנטי-ציוניות ואנטי-ישראליות במופגן, מקבלות דרך קבע מהקרן הדרכה ותמיכה כספית גדולה".

"אף אחד לא רודף את נתניהו", טוענת וינוגרד. "הוא ראש הממשלה ולכן הפנייה שלנו רלבנטית אליו. גם אם זהבה גלאון היתה ראש הממשלה הייתי מגישה בקשה כזו".

אולם אידר אינו משוכנע. הוא מזכיר כי יו"ר התנועה לחופש המידע הוא העיתונאי רביב דרוקר, וכי לפני שלוש שנים, כשבתוכנית "המקור" שודר תחקיר על אם-תרצו, לא הוזכר שאם-תרצו פעלה, בין היתר, נגד הקרן-החדשה. "אז האם יש קשר בין ה'חשיפה' של התנועה לחופש המידע לבין סדר היום הפוליטי של הקרן לישראל חדשה?" [השיבוש במקור], שואל אידר ועונה בשלילה, בלשון סגי נהור.

"הבעיה היא עם הבית הפרטי", כותב יוסי ורטר בטורו שב"הארץ". "312 אלף שקלים שילמה המדינה בשנת 2012 על אחזקת הווילה הנאה בקיסריה. מתוכם, 81 אלף על מים. [...] ביבי ושרה והבנים יאיר ואבנר מגיעים לבית אחת לשבועיים-שלושה לערך, בסופי-שבוע ובחגים. בכל ימות השבוע שוהים בבוטקה ליד הבית כמה מאבטחים. 

"[...] המסקנה היא שהמדינה משלמת סכום גדול על מים שמשקים לרוויה את האדמה הטובה שעליה משתרע הגן הפרטי של משפחת נתניהו. זאת נוסף ל-28 אלף שקלים על 'גינון' ו-125 אלף על 'ניקיון ואחזקה'. כעת לשאלה המרכזית: נאמר שהבית היה משמש לאירוח סדרתי של נשיאים ושועים מחו"ל. אז יש הצדקה לטפחו ולייפותו על חשבון המדינה. אבל הוא לא.

"בחוגים פוליטיים וממשלתיים ידוע שבעלת הבית אינה מרשה לאיש, מלבד למספר מצומצם ביותר של ידידים, לבוא בשערי הנחלה הפרטית. הווילה הזאת היא כמו העיר האסורה בסין, טרום התקופה המודרנית. בסופי-השבוע שבהם ראש הממשלה שוהה בקיסריה הוא עורך את כל פגישות העבודה שלו מעבר לכביש, בבית של חבר, ליאון אדרי, מבעלי סינמה-סיטי, או בסוויטה מיוחדת שנשכרת עבורו במלון דן-קיסריה. [...] הסלון הפרטי של שרה הוא מחוץ לתחום לשרים וליועצים, אלא כשהדבר נוגע להחזר הוצאות – או אז הוא הופך להיות בית פתוח".

ענייני תקשורת

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מפרסם ערן סויסה סעיפים מתוך החוזים שעליהם מוחתמים משתתפי תוכניות הריאליטי בישראל.

לי-אור אברבך מעניק ב"גלובס" פתחון פה לעמדת זכייניות הטלוויזיה המסחרית, שמוחות נגד כוונת הרשות השנייה להגביל את שעות השידור של תוכניות הריאליטי. "יש דברים כאלה רק במדינות טוטליטריות" הוא הציטוט שנבחר לכותרת. הדובר, עו"ד אמיר ונג, מתואר כ"מומחה לדיני תקשורת ורגולציה". הציטוט החריף מפיו מופיע בפסקה השנייה של הכתבה, וכך גם תיאורו. בפסקה הלפני אחרונה של הכתבה מצוין כי ונג מייצג את הזכיינית קשת בבתי-המשפט.

מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, 13.8.13 (צילום: "העין השביעית")

ב"מוספשבת" של "מעריב" מתפרסם ראיון שערך אלקנה שור עם שי באב"ד, מנכ"ל הרשות השנייה ומי שמוביל את המהלך להפחתת שעות הריאליטי. "הן טוענות שזה מה שהעם רוצה", אומר שור על הזכייניות והריאליטי. "זה יותר מורכב", משיב באב"ד. "[...] השאלה היא איפה הרשות השנייה אומרת 'עד כאן' ליצר המציצנות, החטטנות, הגזענות, האובר-מיניות".

בהמשך הראיון מתייחס מנכ"ל הרשות השנייה לסוגיית הסוגה העילית. "חלק מהאנשים יכולים לטעון ש'מעושרות' זה סוג של דוקו", הוא אומר (גם בהנהלת הרשות טענו זאת). "אני חושב שזה הזוי". לדבריו, "רוב הנשים של העשירון העליון לא מתנהגות ככה".

באב"ד מסביר מהי לדעתו סדרת דרמה הראויה לתואר "סוגה עילית". מעמדותיו עולה כי כל סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר שנוצרו ב-20 השנים האחרונות, מ"הסופרנוס", דרך "דדווד" ועד "הסמויה", אינן יכולות להיחשב לסוגה עילית.

"'אלנבי' נחשבת דרמה", אומר באב"ד. "בכל יום נתון אני מעדיף על המסך את 'אלוף העברית' מאשר את 'אלנבי'. אני מעדיף ילדים שמדברים על יצירה עברית ולא דרמה על מועדון חשפנות ופשיעה וסמים. זה לא אומר שלא צריך דרמה, זו פשוט שאלה אם סדרה כזו צריכה להיות בכלל סוגה עילית. 'הבורר', למשל. כל מה שרואים ב'הבורר' זה מאפיות, ההוא הרג את ההוא וזה מחסל את ההוא. דרמה מצוינת כסיפור, אבל זו סוגה עילית? זה האינטרס הציבורי?".

כתבת השער של "מעריב לילדים" מוקדשת למזג האוויר: "הכפור עוד לא נחת, הגשם בקושי הופיע, והשמש הקיצית עדיין בשמים. חורף קר ויקר, מתי כבר תבוא?". הייתכן שבמערכת המוסף לא לקחו ברצינות את תפילת הרבנים?