קראתי את מכתבו של רני רהב שפורסם פה ("אני לא גימיק", 24.11.13), ובו הוא מאשים אותי ועוד רבים אחרים ברצח אופי. אנחנו מתנכלים לו. לועגים לו. למראהו. לחולשותיו. קראתי גם את האופן שבו הוא מתפאר בשליטתו במדיה החדשה ובאמצעותה באהבת ההמונים. קראתי את כל אותן מלים-מלים ואת ה"נתונים" שהניח כאן כהוכחה לקנאתנו בו וב"עשירים" שהוא מייצג: "הלייקים" שהוא מקבל בדף הפייסבוק שלו.

קראתי את מכתבו של רני רהב שפורסם פה, ועצב הציף את לבי. הרבה-הרבה מלים-מלים שמסתירות חור גדול בלב. חור גדול שיש לכל אחד מאיתנו, מילדות. רק שאת החור הגדול הזה בלב לא ממלאים ב"לייקים", רק באהבה נקייה ואמיתית. וכדי לזכות באהבה נקייה ואמיתית, אתה צריך שיאהבו אותך. וכדי שיאהבו אותך – אתה צריך לאהוב את עצמך. וכדי לאהוב את עצמך, אתה צריך להיות במקום הנכון.

רהב לא במקום הנכון. רהב לא יבין גם את הטקסט הזה, כי רהב לא מקשיב. הפחד מהשינוי, החרדה מהעולם החדש, חוסר ההבנה של כללי המשחק ההוגנים, הגבולות שהשתנו, המותר שהפך אסור, דרגת הרתיחה שלו והפאניקה ששולטת בו – כל אלה יביאו אותו במוקדם או במאוחר למצב שבו כמו סופרנובה, יעכל את עצמו וייבלע אל תוך תוכו. כמו שקרה לקליינטים שלו: נוחי דנקנר. עידן עופר. אייל גולן.

החיים זזים. משנים את הכל. שום דבר לא נשאר כמות שהוא ושום דבר הוא לא לנצח. סופרנובה. גם לי זה קרה. גם אני חשבתי שאני חסין מפני כל שינוי. עד שיום אחד הבנתי שלא. גם לי הוכיחו החיים כי עלי להשתנות ועלי להתפתח. הזחל שמתכנס אל תוך עצמו לגולם ויוצא שוב כפרפר.

אלו לא הכללים שהמנוולים שינו. זו התקופה שהשתנתה. זו התודעה. זה מצער מאוד, אבל רהב עוד לא מבין את זה. רהב הוא עדיין זחל. מסרב לשחרר. להשתחרר מהתפיסות הישנות של "הם" ו"אנחנו". רהב עוד לא מבין שבמרקם התודעה החדש של העולם, ה"הם" וה"אנחנו" הם היינו הך. כולנו מתנהלים תחת אותם השמים וכולנו שואפים לגדול. לחיות. לחוות. לקוות. לאהוב. להיות נאהבים. וכדי שזה יקרה, כולם צריכים לפעול יחד. והראשונים להתחיל הם החזקים והשבעים.

רהב צריך לעצור. לעצור ולנסות להבין מה שהציבור מנסה להסביר לו. אותו ציבור שצוחק עליו, שלועג לו, שמתייחס אליו בזלזול. שרואה בו בדיחה. ליצן החצר. אותו ציבור שיודע להאדיר באחת ולכרות ראש ברגע. הציבור מנסה לשדר לרני רהב תדר, שאם אינך מפליג עליו הוא ירסק אותך בדהרתו קדימה. מי שלא מתפתח בהתאם, מי שנאחז במי שהיה, ייבלע אל תוך חלל ריק של גלקסיות שועטות קדימה מכוחו של המפץ הגדול.

המרדף אחר הכסף הגדול יצא מהאופנה. האני ואפסי עוד – כבר לא לגיטימי. את האני החליפו האנחנו. את השופוני החליף השוויון ואת המשפט החליף המוסר. שום משטרה ושום פרקליטות לא יחליטו בשבילנו מה מוסרי ומה לא. אנחנו מבינים לבד שליד אהוד אולמרט עברו מעטפות, שהבת של איווט ליברמן ונהגו לא הפכו למיליונרים סתם כך, שטבע וצ'ק-פוינט עשו סיבוב על המדינה, שעמנואל רוזן לא יכול יותר לעבוד בסביבת עבודה שבה פועלות נשים ושאייל גולן ניהל אורח חיים מכוער למי שמתיימר להופיע כזמר הלאומי ביום-ההולדת ה-90 של שמעון פרס.

אני לא יודע מה רהב מתכנן לימים, לשבועות, לחודשים הבאים, כשייהפך לפליט ריאליטי. באיזשהו מקום קראתי שהוא חושב על פוליטיקה. אולי גם הוא מבין בלבו פנימה שמה שהיה לא יהיה. שתמה תקופה. שהטייקונים זה אאוט ושאין כבר את מי לשרת. אולי. הלוואי.

רק שאם רהב לא יעצור במקום, לא יישב לחשב ולשפוט את מהלכיו, הוא ימצא את עצמו במקום הכואב מכל: חסר לגיטימיות. טובע בחור שחור. ברגע אחד ייעלמו ה"לייקים". אף אחד לא ירצה להתקרב אליו, לבל ייבלע איתו פנימה, לחור השחור. אהבת ההמונים שבה הוא כל-כך מתפאר תסתער בחמדה על הרהב הבא על המסך.

אם רהב יתעקש לא לגדול ולהישאר זחל, הוא לעולם לא ייהפך לפרפר. הוא יישאר עם חור גדול בלב, ואף פעם לא יגיע למקום הנכון. ובעיקר, הוא יעביר את חייו על כדור הארץ בלי להיות באמת מאושר.

רני רהב חייב לעצור. אחרת הוא יסיים כמו דנקנר. כמו עופר. כמו גולן. ביום אחד הוא יאבד הכל. בלי התראה מראש.