מיהו איש רוח? על-פי מועצת העיתונות, נכון לעכשיו, זהו עיתונאי המועסק גם ככותב נאומים לראש הממשלה. כך עולה מההחלטה לדחות תלונה שהוגשה למועצה על כך ששני עיתונאים – דרור אידר מ"ישראל היום" ואורי אליצור מ"מקור ראשון" – מועסקים גם ככותבי נאומים ויועצים למשרד ראש הממשלה. ההחלטה, של המשנה ליועצת המשפטית של המועצה, נומקה בין השאר בטעם ש"אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי ציבור להביא בפני הציבור" (כפי שנכתב במכתב החתום על-ידי מזכ"ל המועצה, אריק בכר, המודיע למגיש התלונה, עו"ד ערן חרמון, על גניזתה).

עורך המשנה של "מקור ראשון" אורי אליצור (מימין) ומבקר התקשורת ב"ישראל היום" דרור אידר (צילומים: עידו קינן, "חדר 404", וצילום מתוך סרטון של "מקור ראשון")

עורך המשנה של "מקור ראשון" אורי אליצור (מימין) ומבקר התקשורת ב"ישראל היום" דרור אידר (צילומים: עידו קינן, "חדר 404", וצילום מתוך סרטון של "מקור ראשון")

אודה שכשקראתי את התשובה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. תקנון מועצת העיתונות מאפשר לדחות על הסף תלונה שהוגשה נגד עיתון או עיתונאי אם היא "מופרכת בעליל". אלא שכתיבת נאומים וביצוע עבודת הסברה עבור לשכה פוליטית בכירה, בשכר, וללא גילוי נאות, על-ידי עיתונאים פעילים, חותרת לכאורה תחת חובתם לפעול "ביושר ובהגינות" (ס' 3א' לתקנון האתיקה של העיתונות); היא מעמידה אותם לכאורה "במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר" (ס' 15א' לתקנון האתיקה); היא עלולה לגרום להם להיתלות במילוי תפקידם "בגורם חיצוני שאינו גלוי" (ס' 19 לתקנון האתיקה); וכמובן, היא עוברת על האיסור להיות מועסקים "בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור" (ס' 17א' לתקנון האתיקה).

סעיף זה האחרון ראוי אולי לתשומת לבו המיוחדת של המשנה ליועצת המשפטית, הסבור גם שבאיסור על עיתונאים לכתוב בתשלום נאומים לפוליטיקאים יש "פגיעה בלתי סבירה בחופש העיסוק והביטוי של עיתונאים".

אין לדעת, כמובן, מה היה גורלו של הליך שהיה מתברר בבית-הדין לאתיקה של המועצה כתוצאה מהעברת התלונה להליך כזה ומה היה נקבע בו. אך לא התלונה, אלא דחייתה על הסף היא-היא שנראית "מופרכת בעליל". ופוגעת לא רק בחופש העיתונות, אלא גם במעמדה של מועצת העיתונות.

כאשר עולה אי-נחת מכך שהמועצה אינה עוסקת כמעט בהגנה על הציבור בפני התקשורת, נאמר לקובלים שהערוץ לכך הם בתי-הדין לאתיקה של המועצה ומעודדים את הציבור להגיש להם תלונות. הנה תלונה והנה תשובתה.

אך יש מקום לדיון גם במוסדות המועצה – נשיאות או מליאה – בהתנהלות עיתונאית שכזאת, בדיוק כפי שנעשה כאשר יש סכנה לחופש העיתונות מצד המחוקק או הרגולטור. כמו בעניין ערוץ 10, רשות השידור, אורי בלאו ועוד פרשות לא מעטות. ההתנהלות העיתונאית הנילונה היא פגיעה לא פחות חמורה בעיתונות חופשית ומקצועית. מצד העוסקים בה עצמם.

בעבר הרחוק והקרוב היו עיתונאים שהפכו לדוברי מפלגות, מסבירנים או ראשי לשכות של פוליטיקאים, וחזרו אחר-כך למערכת. החידוש כאן הוא שכעת הם כלל אינם עוזבים את המערכת, אלא ממשיכים לכתוב, לפרסם ולערוך כעיתונאים, בעודם עושים מלאכה של דוברים. כל זאת בלי ליידע את הקוראים.

מחובתו של הגוף האמון על האתיקה המקצועית לעשות כל שביכולתו כדי לדאוג שהיא תקוים; לא לטשטש עוד יותר את הקווים בין לשכת ראש הממשלה לתקשורת. צודקים הכותבים שמתן גושפנקא לעיתונאים לדברר בשכר את ראש הממשלה הוא השחתה של האתיקה המקצועית ואנטי-עיתונאות.

עמיתי לנשיאות מועצת העיתונות, עו"ד חיים שיבי, יזם פנייה המבקשת לדון בהחלטה, בתמיכתי המלאה. עד אז כדאי גם שיידעו מי שהשיבו כך לתלונה: קורה שאנשי רוח כותבים מדי פעם בעיתון. לא כל מי שכותב בו הוא איש רוח.

ד"ר נעמה כרמי היא חברת נשיאות מועצת העיתונות