השלום
"שיחות המשא-ומתן יחלו בוושינגטון ביום שלישי", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מעריב". הכותרת הראשית עצמה, "אלקין: 'נתניהו יהיה מוכן לחתום על פינוי 86 אחוז משטחי יו"ש'", ובייחוד הקריקטורה של שי צ'רקה, הדימוי המוביל בשער, מתכתבות עם הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". "נתניהו התחייב לקרי: נבנה רק אלף יחידות דיור בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", ואילו זו של "ידיעות אחרונות" היא ציטוט מ"מכתב מרגש מהאב השכול אייבי מוזס לראש הממשלה": "שחרר את רוצח משפחתי רק למען השלום, לא כמחווה". בקריקטורה של צ'רקה נראים בודקי מזוודות של נמל תעופה; הראשון פותח את מזוודתה של ציפי לבני כדי למצוא בה אסיר כבול ואת יהודה ושומרון. השנייה פותחת את מזוודתו של אבו-מאזן כדי לגלות שהיא ריקה.
"נתניהו נערך להעביר ב'דחיפות' את חוק המשאל", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "61.6%: להביא כל הסכם למשאל עם", עונה לה הכותרת הראשית של "ישראל היום" (כרגיל ב"ישראל היום", הסקר, המדמה פעולה דמוקרטית, אינו כולל ערבים או מי שאינו שולט בעברית). "כשצץ באופק סיכוי להסכם עם הפלסטינים, ונתניהו שוב לא יודע מה הוא רוצה מעצמו, יש לו פטנט כדי למשוך זמן: משאל עם. עד שהתשובות יגיעו, חפשו אותו בים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".
"בשורה התחתונה, לצערי, אני לא יכול להרגיע את מי שמרגיש מודאג מאז הודעת ג'ון קרי על חידוש השיחות. יש בהחלט מקום לדאגה", מסכם אורי אליצור את טורו השבועי, הפותח את המוסף "יומן" של "מקור ראשון" ומוקדש לשיחות השלום הצפויות (לבד מחלקו האחרון, שבו קובע אליצור כי לרבנות הראשית נבחרו "רבנים ראויים ומתאימים").
הון, שלטון, מקומון
מועמד מחדל עם כריזמה של אבן ירושלמית שמריצים אביגדור ליברמן ואריה דרעי לראשות העיר ירושלים כדי שזו תשמש עבורם מסחטת כוח ומינויים ועבורו קרש קפיצה לתפקיד שר – כך מתאר שלום ירושלמי את מועמדותו של תושב גבעתיים משה ליאון (מי?) לראשות עיריית ירושלים ב"מוספשבת" של "מעריב".
משה ליאון, רואה-חשבון מגבעתיים, אתמול במסיבת העיתונאים שבה הודיע על מועמדותו לראשות עיריית ירושלים (צילום: מרים אלסטר)
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שמריץ את ליאון עוד לפני שהחל לרוץ, מתפרסם ראיון עימו על פני כפולת עמודים (יובל קרני), תחת הכותרת הניטרלית "אני בדיוק מה שירושלים צריכה עכשיו".
צניחה חופשית
"החטיבה הצונחת", נכתב בכותרת ב"ידיעות אחרונות" לידיעת כיתוב תמונה (ובעצם, האם לא כל התוכן בעמודי החדשות של העיתון הוא ידיעת כיתוב תמונה?). הכותרת צבועה אדום-לבן, צבעי חטיבת הצנחנים, והידיעה מוקדשת ל"חיזוק יכולת הצניחה בעומק" של צה"ל. ב"ישראל היום" המפגן מגיע לשער העיתון, תחת הכותרת "צניחה משמים" (בניגוד, כמובן, לצניחות הרבות מהקרקע שהעיתון מסקר).
יכולת ההגנה על הקיום היא חוק אפס של הדמוקרטיה, צה"ל הוא מושא כיסופים של דורות של יהודים, בישראל במצבה הנוכחי אי-אפשר להפריז בחשיבות ערכי הסולידריות וההזדהות המאפשרים את קיומו של צבא שכבר מזמן אינו חובה. לכן מוזר כל-כך שהציבוריות הישראלית מפקירה את ההתייחסות החיובית המושכלת לצבא ההגנה לישראל לשני צהובונים מושחתים וגסי רוח.
"המחאה של השכנים נגד דיירת שתלתה דגל פלסטין במרפסתה", פותחת כותרת על שער המקומון "ידיעות בת-ים", וממשיכה: "הציבו דגלי ישראל על גג הבניין". ובמגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" הדתי-לאומי ממליצה רננית פרשני על סדרת טלוויזיה קומית חדשה העוסקת בצה"ל: "נכון שהסדרה היתה יכולה להיות גם כר משובח לביקורת ולחתרנות, אבל בימי קיץ מהבילים אלו מספיק בהחלט שהסדרה מצחיקה, שנונה ואינטליגנטית, ובעיקר, שיש לה תסריט".
סימנייה
לא הון-שלטון או שחיתות כלכלית, עדיין מגרש הבית הפלילי, אבל תחקיר ראוי וחשוב ב"ידיעות אחרונות". אמיר שואן מתאר ב"7 ימים" בכתבה מרתקת כיצד הפך השיטור הקהילתי בישראל מפתרון לבעיה.
גם המוסף "צדק" של "מקור ראשון" משחק במגרש הבית ומגיש תחקיר מעניין (הנדפס גם ב"מעריב") על בתי-הדין השרעיים בישראל, המעלימים לכאורה עין מגירושים פיקטיביים במגזר הבדואי שמטרתם לקבל כספים מהביטוח-הלאומי. לפי יהודה יפרח, מחבר הכתבה ועורך המוסף, מדובר ב"מאות מיליוני שקלים בשנה".
"בוא לגדול איתנו" היא כותרת מוסף "הארץ" לתחקיר של גידי וייץ ויורם גביזון. "השיטה נחשפת: כך ניתן אשראי של 2.2 מיליארד שקל למקורבים לבנק הפועלים, בתנאים מועדפים".
הרוקנ'רול מת
"למעשה, אם להתבטא בציניות אכזרית, אנשים היו צריכים להירצח כדי שגיליון של 'רולינג סטון' יחזור להיות Issue", כותב בן שלו בטור ב"גלריה" של "הארץ" על ההחלטה מעוררת המחלוקת של עורכי מגזין המוזיקה להדפיס על שער הגיליון את תמונתו של ג'וחאר צארנייב, החשוד בפיגוע בבוסטון.
"אך יותר מכל התמלא לבי בדכדוך שנובע מההרגשה שהקיצים הקולנועיים הצפויים לנו יהיו בדיוק כמו הקיץ הנוכחי, ואם אנו מצפים למשהו מהעתיד, הרי זה לאיזשהו שינוי או חידוש", כותב אורי קליין בעמוד העוקב, ובהמשך הטור הוא מעיר: "אם יש לקח אחד שאותו ניתן כבר ללמוד מהקיץ הקולנועי הנוכחי, הוא שכיום אין בהוליווד כוכבים גבריים שעצם הופעת שמם ודיוקנם בקדימונים ובמודעות מבטיחה את הצלחת הסרט".
"המערכת הדתית-רעיונית של הרוקנ'רול איבדה את התוקף שלה", כותב עוד שלו. "אוחזי הגיטרה הצעירים של השנים האחרונות הם לא קדושים ולא שליחים. אנחנו כבר לא מאמינים בהם. אובדן האמונה הזה, שנובע מסיבות תרבותיות עמוקות ולאו דווקא מכך שהמוזיקאים של היום פחות מוכשרים מהמוזיקאים של פעם, עשוי להיות אחת התשובות לשאלה 'אז למה כבר לא עושים מוזיקה טובה כמו פעם', שמופרחת מפעם לפעם לחלל האוויר". "היעלמותו של הכוכב היא תופעה מתמיהה בעידן שבו המעקב התקשורתי אחר כוכבים הוא עיקש מתמיד; אך ייתכן שזה קשור", כותב עוד קליין. "אנו חיים בעידן שבו הפרסום הוא חזות הכל ונותר נתק מוחלט בינו לבין כישרון".
"יובל נח הררי סוגר מאה שבועות רצופים בטבלה", כותבת צליל אברהם בטור הפרשנות הקבוע שלה לרשימת רבי-המכר במוסף "7 לילות". לדבריה, "זה אירוע נדיר מאוד, שלא קרה לא לג'יי.קיי רולינג, לא ל'חמישים גוונים של אפור' ולא לקרין גורן. אולי רק לתרצה אתר, עם ספר הילדים 'האריה שאהב תות'".
"ועדיין, זה ישי לוי. פאקינג רוקסטאר, כולל הכל", כותבת גבי בר-חיים בכתבה על משפחת לוי ב"7 לילות".
תרבות וספרות
"למען האמת, לא קראתי את הספרים של ג'ונתן פראנזן. ראיתי אותם, עילעלתי בהם קצת, והתרשמתי שהוא מאוד אמביציוזי" (אסף מונד מראיין את פול אוסטר ב"7 לילות").
תרבות האונס
"לא בכדי זכתה אוסלו לתואר 'בירת האונס האירופית'", כותב אראל סג"ל במדורו הקבוע במוסף "סופשבוע" של "מעריב", המוקדש לגינוי יחסו של האיחוד-האירופי לישראל ולתרבות המערבית הליברלית באופן כללי ("שפת הפוליטיקלי-קורקט גורמת לאירופה לאהוב את הרוע"). "הסטטיסטיקה מבהילה וגם לא משקרת: רוב מוחלט של מקרי האונס בנורבגיה מבוצעים בידי מהגרים מהמזרח התיכון ומאפריקה". גם עבור טור שדעותיו ידועות מראש, מדובר בחלטורה.
ראשית, מי שזכתה (לפי גוגל, בעיקר בכלי תקשורת מסדר הגודל של "מעריב") לתואר "בירת האונס האירופית" היתה שבדיה, לא נורבגיה, ונתוני הפשיעה המינית הגבוהים באופן מיוחד במדינה מוסברים בהגדרה החוקית הרחבה מאוד לאונס הנהוגה בשבדיה. כלומר, סביר יותר להניח שהנתון שסג"ל מצטט כדי להוכיח כי הליברליות הנורבגית (כלומר השבדית...) מפקירה נשים טהורות גזע לאונס בידי כושים מוסלמים מוכיח דווקא כי בנורבגיה (כלומר שבדיה) נשים, מכל הצבעים, זוכות להגנה הרחבה ביותר מפני פגיעה מינית.
שנית, הנתונים שסג"ל מסתמך עליהם (כלומר, התכוון להסתמך עליהם), על אודות שיעורי האונס הגבוהים כביכול בשבדיה, הם מ-2009. שנתיים אחר-כך עלתה נורבגיה לכותרות בעלי טורים ואתרים ימניים באירופה, וגם בישראל, בהקשר דומה (סג"ל, כנראה, חיבר בטעות בין שתי נקודות הציון הללו בתעמולת הימין האירופי). על כך כתב בזמנו נדב איל, באותו עיתון עצמו, "מעריב":
"בחודשים האחרונים רצים באינטרנט, ובעיקר בחלקים הימניים והקסנופוביים שלו, סרטונים וטענות אחרות על מגפת מקרי אונס ששוטפת את אוסלו, בירת נורבגיה. הנתונים שמוצגים באתרי הימין האירופי הם חד-משמעיים: כמעט כל העבריינים שביצעו את מעשי האונס הם מהגרים (שם קוד למוסלמים). [...] הנתונים האמיתיים הם אחרים, מורכבים יותר מתעמולה שתכליתה להסית נגד זרים. למעשה, לפי דו"ח המשטרה, באוסלו בוצעו בשנה הקודמת 152 מעשי אונס, ומתוכם 45 אחוז בוצעו על-ידי גברים שאינם ממוצא אירופי. בהתחשב באופי הבינלאומי של העיר ומצבם הסוציו-אקונומי של המהגרים, אלה נתונים שונים בתכלית מאלה שמופצים באינטרנט. הסיבה נעוצה בכך שהסטטיסטיקה המתייחסת למוסלמים היא רק על מקרי אונס שלוו בתקיפה אלימה. ואולם בשנת 2010 היו שישה מקרים כאלה, מתוך 152. למעשה, דו"ח המשטרה קובע כי 'ההכללות' על מוסלמים כאנסים 'התגלו כשגויות'.
"מצד שני, זה היה ב-2010. ב-2011 מקרי האונס הוכפלו, ושיעור המהגרים בהם מובהק הרבה יותר. במלים אחרות: אין ספק שיש בעיה קשה, אבל מתלווה אליה שנאת זרים. ברקע, הנארטיב הנושן על המזרחי, הזר, הכהה, שמטמא באונס את האירופית הבלונדינית. המוסלמים די חדשים בנארטיב הזה; רוב השנים האירופים נהגו להדביק אותו ליהודים".
תת-תרבות
"עלינו לדאוג להתאים את דברי התורה למציאות המשתנה בעזרת הכלים ההלכתיים שניתנו בידינו. על ששת היעדים הבוערים המונחים לפתח הרבנים הראשיים החדשים", נכתב בכותרת המשנה למאמר מלומד של אלישיב קנוהל ("רבו של כפר עציון", הוא מוצג בשולי המאמר). הכותרת עצמה מלווה בסימן קריאה, כך: "להתמודד!". מי שמסוגל לכתוב כך גם אחרי הסיקור התקשורתי הנרחב של מוסד הרבנות בשבועות האחרונים (לקראת הבחירות המתרחשות פעם בעשור), ואחרי תוצאות אותן בחירות, לוקה באופטימיזם תמוה או חלילה בעוורון מציאות. דמותה של הרבנות הראשית כפי שנשקפה מהעיתונים – ללא הבדל מלבד רמת העניין והלהט – היתה של מוסד רקוב ומושחת המנוהל בפועל ולהלכה על-ידי חדלי אישים, עבריינים שטרם נלכדו, ציניקנים גמורים ועסקנים בזוז.
חוסר הבשלות של זו האחרונה – העסקנות – הוא הלקח העיקרי של הציונות הדתית-לאומית, או לפחות של פלג מרכזי בה, המוצא ביטוי מובהק בעיתון "מקור ראשון" וקשור למועמד המוביל לכאורה והמפסיד למעשה, הרב דוד סתיו. "הציבור החרדי השכיל להתאחד אל מול האיום בהפסד הרבנות הראשית, ולכן שני הרבנים שנבחרו קיבלו מספר זהה של קולות. לעומת זאת, לציבור הדתי-לאומי, שהציג פילוג ומריבה – לא נשאר ביד דבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף "יומן". "חבל שהעסקנות הפוליטית, שרואה את הרבנות כנחלתה של קבוצה אחת בעם, הדגימה שוב את שליטתה", מצוטט סתיו עצמו על שער העיתון בהפניה לראיון עימו באותו מוסף.
המתדיינים בסלידה מן הנאיביות (לכאורה, כמובן) של העסקנות הפוליטית הדתית-לאומית ירוויחו מקריאת הכתבה של יאיר שלג ב"דיוקן" של "מקור ראשון", על אודות נתי גרוסמן, "מי שבמשך שנים רבות ערך את 'יתד נאמן' בקנאות אידיאולוגית כוחנית", וגורש מהעיתון במהפכת חצר עם מותו של אחד מהרבנים המנהיגים את הציבור החרדי ומונהגים על-ידי אנשי חצרם – כדי להקים עיתון חדש, אלים וצעקני עוד יותר. בסגנונו המאופק, משרטט שלג עולם שבו הלהט הדתי משמש מגבר לתאוות שררה, אלימות, שקר וסתם פרימיטיביות.
ענייני תקשורת
ועוד על הבחירות לרבנות: "לשאיפה לרבנים ראשיים ציוניים יש טעמים עקרוניים ומוסריים של מחלוקת לשם שמים ונצחנות של אוהדי כדורגל. [...] בבחירות לרבנים ראשיים היה צריך לרסן את היצר הזה ולפחות לצמצם ככל האפשר את עוצמתו. אנחנו דווקא הרשינו לו להתפרע", כותב אורי אליצור, עיתונאי ועורך בפועל של עיתון.
"אני לא מסכים שאלו היו הבחירות הכי פוליטיות לרבנות הראשית. נכון יהיה להגיד במקום זה שאלו היו הבחירות הציבוריות ביותר שהיו כאן. תמיד הבחירות היו פוליטיות, אלא שבעבר הכל היה מסוכם מאחורי דלתיים סגורות, והפעם כל מה שהיה בפנים יצא החוצה – כי היה נכון לערב את החברה הישראלית במה שמתרחש בבחירות האלו. לא ייתכן שעסקנים יסגרו את הכל מאחורי הקלעים בלי שמדינת ישראל והאזרחים יהיו מעורבים בתהליך", מצוטט באותו עיתון עצמו, צמד עמודים אחר-כך, דוד סתיו – רב.
"הכתבים הפלסטינים דורשים הדדיות: כמו שהישראלים נכנסים לרשות, כך יש לאפשר להם להיכנס לכל שטחי הגדה והרצועה. בינתיים הם מאיימים להחרים אירועים שבהם הרשות תרשה השתתפות ישראלים", נכתב בכותרת המשנה לטורה של עמירה הס ב"הארץ".
"הטענה שהרשות השנייה ויתרה על סרט בימי הציון הלאומיים לטובת סרט על נשים ערביות פשוט לא נכונה. תגובה לטורו של אמנון לורד מהשבוע שעבר", נכתב בכותרת המשנה לטקסט של ד"ר מירב אלוש-לברון, חברת מועצת הרשות השנייה, המתפרסם במוסף "יומן" של "מקור ראשון".
"לא להעביר כספים לרשות השידור", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". אם כן, זה רשמי: נתן אשל ניער חוצנו מרשות השידור. ההנהלה הנוכחית יכולה לארוז.
ב"הארץ", במדור הדעות שבסוף קונטרס החדשות, מצטרף ענר פרמינגר לקמפיין נגד מבקר הקולנוע אורי קליין, שפתח בו יוצר סרטי הבורקס רשף לוי. קליין, שהעז לכתוב ביקורת עדינה ומנומקת אבל שלילית על הקומדיה העממית האחרונה שיצר לוי, כיכב בפוסט ארוך כאורך הגלות, עילג ובכייני, שכתב לוי בדף הפייסבוק שלו, ובו גם הגדולה בקלישאות – הודעה על ביטול המנוי. פרמינגר מצטרף אל לוי בעברית טובה יותר (ואולי גם עם עזרה אדיבה מצד העורכים ב"הארץ"), אבל עם אותו חוסר הבנה במהותה של הביקורת הקולנועית ואותה קטנוניות עלובה וצרת עין.
את המתקפה של יוצרים מתוסכלים על מבקר ותיק, מלומד, זהיר ושקול אפשר היה לפטור כתגובה ייצרית של אנשי מקצוע עם אגו מפותח מדי, אולם את התגובה המתחנחנת, הפחדנית, של עורך "הארץ" אלוף בן, כפי שתיאר אותה לוי (שדרש מבן לפטר את קליין כדי שיחדש את המנוי! והתלונן כי המבקר נוהג בבריונות!!), קשה הרבה יותר לעכל.
עידו קינן וג'וני זילבר כותבים ב"גלריה" על פייסבוק כמכשיר מחאה (מיותרת).
ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון עם קינן (תחת הכותרת "האחראי על האינטרנט"), כולל סקופ: הוא עובר לירושלים.
"למה כל התוכניות בטלוויזיה מתעקשות להיות עממיות?", שואלת כותרת המשנה לטור של עינב שיף ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "בראשית היה הקיפוח [...] בזמן האחרון נראה שכולנו עברנו לקיצוניות השנייה", הוא כותב לפני שהוא סוקר את המכנה המשותף הוולגרי, הנמוך והעבש של היצירה הטלוויזיונית הישראלית העכשווית. "פתאום כולם רוצים להיות עממיים, לייצר משפטים בעברית אסלית ולהמציא דמויות קאלט שייכנסו לפנתיאון [...] אף אחד לא מתגעגע לחדגוניות של העבר", הוא מסכם, "אבל כרגע, הטלוויזיה אולי לא מתנשאת, אך בהחלט מנותקת".
"אלא שעכשיו חלה תפנית משונה שאני לא מצליח להבין", כותב חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים". "[...] רק בנקודה הזו, ברגע הזה שבו הילדה שלי מגדלת קקי באייפד, איבדתי את יכולת ההכלה של העולם האידיוטי שאני חלק ממנו בדרך כלל". שבת שלום.