הסערה הציבורית שנגרמה כתוצאה מפרסום תמונתו של המחבל ג'וחאר צארנייב על שער המגזין "רולינג סטון" מעוררת סוגיה פילוסופית מרתקת, הקשורה לעיתונות, לאמנות ולמוסר. מהו הקשר בין אתיקה לאסתטיקה? מה בין ייצוג חזותי למוסריות? וכיצד אפשר, אם בכלל, להצדיק את הביקורת כלפי המגזין?

הביקורת שהופנתה נגד ה"רולינג סטון" מבוססת בעיקרה על הטענה שתמונתו של צארנייב, ממניחי הפצצה במרתון בבוסטון, מציגה אותו באופן חיובי, כמעין "כוכב רוק", ולא בתור רוצח מתועב, ושמשום כך יש בה משום ביזוי של קורבנות הרצח וזלזול בקרוביהם. מערכת המגזין הגיבה לביקורת וטענה כי התמונה מבטאת עיסוק "רציני ומתחשב" בסוגיות פוליטיות ותרבותיות. האם זוהי טענה משכנעת? האינטואיציה אומרת שלא, שיש משהו "לא בסדר" עם תמונת השער של צארנייב, ושהכיסוי העיתונאי כאן חרג מגבולות "הטעם הטוב" ואף מגבולות ההגינות.

צלם משטרת מסצ'וסטס שון מרפי, שצילם את לכידתו של צארנייב בידי המשטרה, אמר כי השער הוא "עלבון לכל לובש מדים [...] ולכל המשפחות שאיבדו אי-פעם קרוב בקו האש". עוד טען מרפי כי "הגלוריפיקציה של הטרור לא רק מעליבה את משפחות הקורבנות [...], היא גם עלולה לשמש תמריץ לאנשים מעורערים לעשות משהו" מתוך רצון להופיע על שער המגזין.

יש כאן אפוא שתי טענות נבדלות: ראשית, לטענתו של מרפי, התמונה של צארנייב ראויה לגנאי משום שהיא "מעליבה" את משפחות הקורבנות ואת הקורבנות עצמם; ושנית, היא עלולה לגרום למעשי טרור נוספים. הטענה הראשונה מתייחסת לערכו ה"פנימי" של הייצוג החזותי, בעוד שהשנייה אמפירית ביסודה, ומתייחסת לא לייצוג כשלעצמו, אלא לתוצאות האפשריות של ייצוג שכזה. זוהי גם הטענה שקל יותר להבין, והיא דומה לטענות המועלות לעתים קרובות בנוגע לכיסוי התקשורתי של התאבדויות, המעודד חיקויים.

גם אם הטיעון הזה לגיטימי, ואפילו אם יש בו מידה מסוימת של אמת, יש לחשוד כי הוא אינו אותנטי: החשש מפני חקיינים לא הוא שהביא לביקורת הקשה שהופנתה כלפי ה"רולינג סטון". הטענה הראשונה, שלפיה בעצם הייצוג של צארנייב יש משום עלבון כלפי הקורבנות ומשפחותיהם, היא ככל הנראה הסיבה האמיתית לזעם הרב שעוררה תמונת השער.

אבל זוהי גם הטענה המסובכת יותר, והקשה יותר להבנה ולניסוח. מדוע בעצם ראוי לגנות את ה"רולינג סטון" על שהציג את תמונתו של רוצח על עמוד השער שלו? האם כל ייצוג ויזואלי של טרוריסט או של רוצח סדרתי היה מעורר התנגדות מעין זו? נראה שלא. איש אינו טוען כי אסור לפרסם את תמונותיהם של רוצחים, ובדרך כלל תמונות שכאלו אינן מעוררות התנגדות על רקע מוסרי. הסוגיה כאן נוגעת אפוא לא לעצם פעולת הייצוג, אלא לאופן הספציפי של הייצוג. במלים אחרות, יש דבר מה "לא תקין" או לא מוסרי בתמונה המסוימת הזאת של צארנייב.

ג'וחאר צארנייב על שער ה"רולינג סטון", אוגוסט 2013

כדי להסביר מה לא בסדר בתמונת השער של ה"רולינג סטון", יש להסביר ראשית את מה שפילוסופים של האמנות מכנים "ייצוג יפה של אובייקט מכוער": יצירות אמנות רבות עוסקות באובייקטים (או בנושאים) שאינם יפים, ועשויים אף להיחשב כמכוערים. ציור ה"גרניקה" של פיקאסו, למשל, מתאר סיטואציה מעוררת חלחלה, אלא שהציור עצמו נחשב, ומן הסתם בצדק, ל"ציור יפה". עלילת המחזה "אדיפוס המלך" ודאי שאינה "יפה" (אין שום דבר יפה באדם ההורג את אביו ומתחתן עם אמו), הגם שהמחזה עצמו יפה ללא כל ספק.

במקרים כגון אלו מדובר, אם כן, בייצוג יפה של אובייקטים מכוערים. הייצוג היפה לא נועד כדי לומר שהאובייקט עצמו הוא יפה, ולכן הוא גם אינו מעורר התנגדות מוסרית; אילו ביקש פיקאסו לטעון שמלחמה היא דבר "נחמד" או "יפה", כי אז ודאי שהיצירה היתה יכולה להיחשב כבלתי מוסרית; אבל ברור שפיקאסו ניסה לתאר את מוראותיה של המלחמה, כשם שסופוקלס סיפר את סיפורו של אדיפוס כדי לעורר אימה ורחמים בלב הצופים במחזה, ולא כדי לטעון שזוהי עלילה "יפה".

ייצוגים חזותיים של רוצחים או של טרוריסטים הם עניין רגיש, וראוי להתייחס אליהם ברגישות. אופן הייצוג המקובל ביותר של אנשים ממין זה ניתן לאיפיון כייצוג מכוער של אובייקט מכוער – כלומר ייצוג שכלל אינו מתיימר להיות "אמנותי" או "מעוצב": אלו הם, בעיקר, תמונות המעצר של רוצחים, צילומים מפוקסלים או מטושטשים שבהם נראה העצור לא כדוגמן אלא כאדם שנתפס ללא הכנה. איש אינו מתקומם לנוכח תמונות כאלה, ובצדק, משום שברור שייצוגים אלו נטולים יומרה אסתטית, ולכן גם אין בהם ניסיון לתאר את הרוצח כ"אדם יפה".

ומה באשר לתמונת השער של צארנייב? האם ההתנגדות לה נובעת מעצם העובדה שזוהי תמונה יפה? נראה שלא – שהרי תמונות עיתונות של רוצחים עשויות להיות תמונות יפות. כשם שהאמנות משתמשת לפעמים בייצוגים יפים של אובייקטים מכוערים, גם תצלומי עיתונות עשויים לעשות זאת, ויש דוגמאות רבות לאינספור של תצלומים מסוג זה (צילומי מלחמות, עוני, פשע וכו'). בכל המקרים הללו מדובר על ייצוגים יפים של אובייקטים מכוערים, וכמו במקרה של יצירות אמנות, הם אינם מעוררים התנגדות מוסרית.

אלא שבמקרה של ה"רולינג סטון" מדובר לא על ייצוג יפה של אובייקט מכוער, אלא על ייצוג יפה של אובייקט יפה – ומכאן גם נובעת, ככל הנראה, ההתנגדות המוסרית הקשה שעוררה התמונה, הנראית פחות כתצלום עיתונאי ויותר כצילום אופנה.

צילומי אופנה, מעצם טבעם, הם ייצוגים יפים של אובייקטים יפים: הדוגמנים והדוגמניות הנראים בהם הם אנשים נאים, המונחים בסיטואציות מעוצבות, מלאכותיות ומוקפדות (ומבחינה זו הם דומים ליצירות אמנות). הצילום של צארנייב אינו שונה באופן מהותי מתמונות אלו, אבל אין זה רק משום שצארנייב הוא גבר בעל פנים נאות, אלא משום שהתמונה עצמה – כלומר הייצוג האמנותי – מעוצבת בדרך מסוימת, המציגה את צארנייב הטרוריסט כ"אדם יפה". כך, ועל אף שלכאורה תמונות אינן טוענות דבר, התצלום של צארנייב כאילו טוען שטרור הוא "דבר יפה".

תמונתו של צארנייב נורה בידי שוטרי משטרת בוסטון, אחת מאלו שמסר הצלם המשטרתי שון מרפי לעיתונות בתגובה לשער ה"רולינג סטון"

כדי להמחיש את אפשרות הייצוג של צארנייב כאובייקט "מכוער", אפשר להתבונן בתמונות שפירסם הצלם שון מרפי ב"בוסטון מגזין" בתגובה לתמונה שהופיעה על שער ה"רולינג סטון" (בשל הפרסום הלא מורשה הושעה משירות): באחת מהתמונות הללו נראה צארנייב בעת שנתפס על-ידי המשטרה, כשידיו המגואלות בדם מונפות כלפי מעלה. זוהי תמונה יפה, בעלת ערך אסתטי, אך צארנייב אינו מוצג כאן כאובייקט יפה, אלא כטרוריסט או כרוצח. באמצעות פרסום התמונה ביקש מרפי להבהיר את אופן הייצוג הראוי לצארנייב. תמונה שכזאת אינה מעוררת ביקורת מוסרית, אך לא משום שהיא חסרה מימד אסתטי, אלא משום שהאובייקט המיוצג בה מתואר באופן הנתפס (בצדק) כמדויק וכראוי.

לדימויים חזותיים עשויות להיות גם משמעויות אתיות (ולפעמים גם פוליטיות); הם אינם ניטרליים מבחינה מוסרית, והם עשויים להביע טענות כלשהן – מובלעות או מפורשות. תמונת השער של צארנייב לא הציגה אותו "כפי שהוא", אלא באופן מוטה ומעוות – דווקא משום שצארנייב מתואר כאן כעלם תמים ויפה תואר, כדוגמן או ככוכב רוק. על רקע זה אפשר להבין – ואף להצדיק – את הביקורות המופנית כלפי "רולינג סטון": הצגתו של צארנייב כדוגמן, או כ"אובייקט יפה", אכן גורמת עלבון לקורבנות ולמשפחותיהם, ובעצם לכל אדם בעל רגישות מוסרית.