מקרה עמנואל רוזן מחדד את האבחנה בין הרשעה משפטית להרשעה עיתונאית. אין ספק שרוזן הורשע בלי שאפילו חקירה פלילית נפתחה נגדו.

להרשעה התקשורתית בעניינו שני ממדים, אובייקטיבי וסובייקטיבי. הראשון, האובייקטיבי, הוא עצם הפרסום, התחקיר ב"הארץ" שפוצץ את הפרשה והדיון הציבורי שניצת בעקבות הפרסום. השני, הסובייקטיבי, הוא האפשרות (הסבירה לדעתי) שרוב הקוראים משוכנעים שיש בסיפור ממש. זה נובע מכך שנשים רבות סיפרו סיפור דומה; זה נובע מהעדות של גדי סוקניק. לכל אלה משקל ראייתי רב, ולא משנה אם מדובר בסיפור עיתונאי או משפטי.

הטיעון הנגדי, שלא הוגשה תלונה במשטרה, נועד להחליש את אמינות המתלוננות. אבל באותה מידה גם אמינות רוזן נחלשת משלא הגיש תביעת דיבה נגד העיתון ויצא למאבק. אכן, גם לתלונה במשטרה וגם לתביעת דיבה יש השלכות שליליות, רבות מספור, גם על מתלוננות וגם על תובע בלשון הרע, כך שהתיקו הזה מקזז את העדר שניהם.

נכון שהמשטרה יכולה לחקור גם במקום שלא הוגשה תלונה, אבל החקירה תהיה מוגבלת. אפשר למשל להתמקד בשיחות הטלפון היוצאות של רוזן ולהיווכח באינטנסיביות המטרידה. יש גם סעיף חוק הנוגע להטרדה באמצעות מכשיר טלפון. אבל, לא הייתי ממליץ ללכת על הכיוון הזה, ולו משום שהוא "מוזיל" את החומרה האמיתית שמיוחסת לרוזן.

אפשרות שנייה היא ללחוץ על עיתון "הארץ" לגלות את שמות המתלוננות. לעיתון עומד חסיון המקורות העיתונאי. החיסיון, לפי הלכת ציטרין, נסוג במקום שהוא מגן לכאורה על עבירות חמורות כאונס או הטרדה כוחנית. בכל מקרה, גם אם מגיעים למתלוננת, נוצרת הדילמה אם לכבד את זכותה שלא להיחשף ולא לעבור את ייסורי הגיהנום הכרוכים בתלונה, עדות, חקירה נגדית וחשיפה אפשרית של שמה בשטף המידע שמוזן לרשת.

בפרשת רמון עמדה לדיון הלגיטימציה של הלחץ שהופעל על המתלוננת ה' להתלונן בניגוד לרצונה. ההשוואה עם חיים רמון עובדת לשני הכיוונים. מחד, המעשה שם מינורי ביחס למיוחס לרוזן. מצד שני, שם מדובר בשר ולא, בכל הכבוד, בעיתונאי. שאלת האינטרס הציבורי בהשוואה הזו נמצאת כאן בתיקו.

והשאלה האחרונה, החשובה מכל לדעתי, היא כיצד יסתיים הסיפור. לכך שני תרחישים מרכזיים והמוני התפצלויות משנה מכל אחד מהם. הראשונה: שתימצא מתלוננת ותתניע הליך פלילי. אז גורלו של רוזן יעבור להכרעה משפטית שתוצאותיה ישליכו על המשך הקריירה שלו.

השנייה היא שאין מתלוננת ואין חקירה משטרתית יזומה. או אז תישאר גיבנת שספק אם תאפשר לרוזן להמשיך לעבוד במקצוע. ספק אם כלי תקשורת יסכים להעסיק עיתונאי שעננה כזו מרחפת מעל ראשו. והשיקולים, שלא תהיה טעות, אינם רק ערכיים-מוסריים, אלא גם כלכליים-עסקיים: החשש מחרם צרכנים, ובמיוחד צרכניות.

בהמשך ההעסקה מובנה קושי נוסף. רוזן, מעצם מעמדו, נמנה עם העיתונאים שנוהגים להצליף ולהטיף לאחרים. האם יוכל להמשיך בכך גם במצבו הנוכחי? עיתונות היא שליחות ציבורית שאמון הציבור בנקיון כפיה הוא תנאי מרכזי לפעילותה. כשעיתונאי מאבד את האמון הזה, אין לו מה לחפש במקצוע.

במובן זה עונשו של רוזן יכול להיות חמור יותר מאשר, למשל, היה מואשם בעבירה איזוטרית, בסף הנמוך של ההטרדה. משהו שלא הפריע לרמון לחזור ואף להשתדרג למשנה לראש הממשלה.

כל עוד ההרשעה העיתונאית בלבד תלויה מעל ראשו, נושא רוזן בעונש כפול: גם הספק המרחף מעל ראשו בנוגע לריבוי המעשים וחומרתם, וגם ההרחקה מהמקצוע. והדברים האלה נאמרים בין היתר לאלה שמתעקשים על מיצוי ההליך הפלילי נגדו. לפעמים העונש "הציבורי" הוא כבד יותר. בעיני משפטנים רבים, ניתן גם להסתפק בו כל עוד הוא משיג את התכלית במקרה נתון. ובמקרה של רוזן, אם הוא יפסיק ממעשיו ויפסיק לעבוד במקצוע. זוהי בהחלט תוצאה שניתן להסתפק בה גם בלי להפעיל את הכלי הפלילי.

ויש אפשרות שמעסיקיו של רוזן יחליטו שבהעדר הליך פלילי, ניתן להסתפק בהשעיה ובחזרה למיקרופון. במקרה כזה, הוא והם יישאו בשני סיכונים אפשריים: הראשון, יגבר הלחץ להגיש תלונה. השני, לחץ ציבורי ומחאת חלקים מהקהל להחרמת הערוץ.