קשה להימלט מהעובדה שעמנואל רוזן, העומד כעת במרכזה של פרשת האשמות בהטרדות מיניות, הוא עיתונאי בכיר – "טלאנט", בלשון ימינו. כלומר, הוא אישיות מוכרת, "סלב", עוד ביטוי מאוס של הדור הזה. מהו "סלב"? מישהו שרובנו איננו מכירים באופן אישי, שמעולם לא פגשנו פנים אל פנים, שלא סימסנו לו (כי אין לנו את מספר הנייד האישי שלו) וגם לא קיבלנו ממנו אימייל אישי (כי הוא לא מכיר אותנו בכלל). אבל למרות כל זאת, אנחנו מכירים אותו, לפחות בכמה היבטים של חייו ועיסוקיו, יותר מאשר אנחנו מכירים לפעמים בני משפחה שלנו, קרובים, חברים אישיים או חברים לעבודה.
זהו אדם שאנחנו מתעניינים בו, שכמה מאיתנו אוהבים, מעריצים או מעריכים, ולכמה מאיתנו הוא אפילו מודל לחיקוי. כל זמן שהסלב שבו מדובר הוא זמר, שחקן, דוגמן, בדרן וכיוצא כאלה בעלי מקצועות שכלי התקשורת מסייעים לבנות את מעמדם – כשהוא נופל, התקשורת תעוט על הנפילה כמוצאת שלל רב, ממש כפי שהיללה אותו בימי גדולתו. והציבור – אותם אלה שנהו אחרי הסלב – הוא יוצא נשכר מאופן טיפולה החדש של התקשורת בסלב שנפל. וזה בסדר: התקשורת בנתה את הסלב, הוא נעזר בה כדי לבנות את מעמדו, ועכשיו – בנפילה – הוא משלם את המחיר. ואנחנו עומדים ביציע ומוחאים כפיים.
הבעיה מתעוררת כאשר הסלב שבו מדובר הוא עיתונאי בכיר, כלומר עצם מעצמותיה של התקשורת. כאן משתנה הנוסחה: עבור הציבור (או לפחות חלק ממנו) העיתונאי הוא סלב לכל דבר, כמו הזמר והדוגמן והשחקן. הציבור ליווה אותו בעלייתו ובשהייתו בצמרת, וכך הוא רוצה גם ללוות אותו בנפילתו, ואולי אפילו לסקול אותו מעט (או הרבה) באבנים. אבל עבור התקשורת אין זה סלב רגיל. זהו חבר.
האם הציפיות של הציבור לטיפול תקשורתי "רגיל" בסלבריטאי-העיתונאי שסרח יכולות לבוא על סיפוקן? דומני שזו דרישה חמורה מדי מהתקשורת. יש נטייה אנושית טבעית להגן על "חברי השבט". זה נכון בנוגע לשבטים אחרים, לאומיים, מעמדיים, חברתיים, דתיים, וזה נכון גם לשבטים מקצועיים, כמו שבט העיתונאים. כלומר, כדי שהטיפול בעיתונאי-הסלב יהיה ממש אותו טיפול כמו בסלב האחר, על התקשורת להתעלות על עצמה. וזה קשה.
לכן התקשורת מאבדת פרופורציה בטיפולה בסלב חבר השבט. בפסטיבל "שובר מסך" במכללת עמק-יזרעאל אמר רזי ברקאי כי בפרשת רוזן איבדה התקשורת פרופורציה, גם בהשתקה המוחלטת לפני התפוצצות הפרשה (למרות השמועות לאורך זמן) וגם בהתפרצות הגעשית של הפרסומים של הימים האחרונים, לאחר החשיפה ב"הארץ". דומני שברקאי צודק.
שתי תובנות עקרוניות עולות מהדברים הללו. ראשית, יש בעיה יסודית בהפיכתם של עיתונאים לסלבריטאים. בראייה הבסיסית של מקצוע העיתונאות, שני המושגים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. עיתונאי מקצועי – לפחות על-פי הדגם המסורתי של המקצוע – אינו יכול להפוך בעצמו למרכז הסיפור. הוא צריך לשמור על ריחוק מסוים, על ענווה מסוימת, על פרופורציה באשר למקומו ולמעמדו בעלילה. אם העיתונאי הוא טאלנט או סלב, זה אומר שהוא חשוב ומעניין יותר מהסיפור שהוא מביא או מגיש (כן, גם מגיש חדשות או מנחה של תוכנית אקטואליה הוא עיתונאי). אם זה כך, הרי הוא כבר אינו עיתונאי של ממש, לפחות לא על-פי הדגם המסורתי של עיתונאי, דגם שהולך ונעלם, ואיתו, לעניות דעתי, גם מעמדה של העיתונות כמוסד חברתי חיוני. האם אפשר שיהיה אחרת? איני בטוח בכך עוד.
התובנה השנייה עוסקת בסוגיה הרבה יותר עקרונית, כזו המחברת את פרשת עמנואל רוזן לפרשת משה קצב, ולא רק בשל ההתנהגות של השניים כלפי נשים, זו שעליה הורשע קצב וזו שעליה מבוססות העדויות העלומות נגד רוזן. אני מעז לנחש שגם אם לא היינו עוסקים בפרשות מין, אלא בעבירות כלכליות חמורות, היה קו מחבר בין שתי הפרשות, או יותר נכון בין דרכי הסיקור של שתיהן.
מרגע חשיפת הנפילה, התקשורת אינה יודעת כיצד לנהוג בסלבריטאים הנופלים שלה, ואין זה משנה באיזה סוג של נפילה מדובר ובאיזה סוג של סלבריטאי. מה שנהוג לכנות "שפיטה בידי התקשורת" אינו נובע ברוב המקרים מרשעות, מיצר נקמה או להבדיל מטיפשות. התקשורת שופטת את סלבריטאיה-גיבוריה כיוון שאינה יודעת לנהוג אחרת. קצב האנס הורשע על-ידי התקשורת עוד בטרם הורשע בבית-המשפט. רוזן, שבזמן כתיבת מלים אלו הוא אפילו אינו בגדר חשוד או נחקר, כבר נחשב כמורשע בעיני רוב הציבור. עשו סקר קצר בקרב חבריכם ובני משפחותיכם ותגיעו למסקנה זו בעצמכם. "אין עשן בלי אש", יגידו לכם. התקשורת חייבת לעסוק בסלבריטאים, כולל בעיתונאים שביניהם, כי זהו חלק מהדי.אן.איי שלה, זה מה שהציבור מצפה ממנה. אבל לתקשורת ולעיתונאים אין כלים לעיסוק זה בלי להגיע לתוצאה של "שפיטה". אותה עיתונות שיצרה את תופעת הסלבריטאות הפכה שבויה בידי עצמה.
ובחזרה לעמנואל רוזן. איני יודע כיצד תתגלגל הפרשה, איני יודע לאמוד את מהימנותן של העדויות שפורסמו ב"הארץ" ובמקומות אחרים. מובן שאיני יודע אם הפרשה תגיע לליבון משפטי, ואם כן, מה תהיה תוצאת ההליך המשפטי. אין ספק, עם זאת, שחייו של עמנואל רוזן כבר לא יהיו כפי שהיו. אם הוא אכן אשם במה שמיוחס לו, אין לרחם עליו. אולם גם אם יתברר שאין זו כצעקתן, את המחיר הוא כבר החל לשלם, וזהו המחיר של היותו במשך שנים סלבריטאי ולא רק עיתונאי.