היום (שלישי) מתקיים פסטיבל "שובר מסך" לטלוויזיה במכללת עמק-יזרעאל. בהנהלת הפסטיבל הודיעו כי כמה מהדיונים ישתנו כדי לתת ביטוי לפרשה המסעירה ביותר את התקשורת הישראלית בימים אלה, "פרשת עמנואל רוזן". איך שגלגל מסתובב. אשתקד היה עמנואל רוזן אורח מכובד בפסטיבל והשתתף בפאנל שנגע ליחסה של התקשורת לבנימין נתניהו. רוזן אמר אז שנתניהו "העלה את דרגת השקר לאמנות". אפשר רק לנחש כיצד היה מתייחס היום העיתונאי רוזן (לו היה מופיע בפסטיבל) לרשת הסבוכה של הטרדות מיניות לכאורה שטווה האזרח רוזן.
בתגובה היחידה ששיחרר עד כה לתקשורת – תגובה עלובה ומתחמקת, שרוזן הפרשן היה ודאי סונט בה בשידור לו הגיעה משר או איש ציבור – הוא מצהיר ש"במשך 10 שנים מתנהל נגדי מאחורי הקלעים ובאינטרנט מסע הכפשות אנונימי". אם תגובתו זו יש בה שמץ של אמת, הרי שהיא מפלילה אותו לא פחות מעדויותיהן ההולכות ותופחות של הנשים: הנה, לפחות עשר שנים שהוא יודע שיש נשים פגועות שם בחוץ. והוא? מה אכפת לו.
אפילו בעשור האחרון, אחרי ששלום קיטל (עוד מכפיש אנונימי?) נזף בו על התנהגות בלתי הולמת כלפי עובדות. אפילו בשנתיים האחרונות, אחרי שאבי וייס (האנונימי?) פיטר אותו בגלל הטרדה של עובדת זוטרה. אפילו בשנה האחרונה, אחרי שהופיעו בפייסבוק קבוצות מחאה והדס שטייף החלה לאסוף עדויות בגלוי, ותא העיתונאיות הכריז "לא עוד" – אפילו אז, לפי הטענות, המשיך בשלו כאילו כלום.
בשנות ה-70 טבע ספירו אגניו, סגנו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, אשר הואשם והורשע בשוחד והעלמת מס, את הביטוי "הממזרים שינו את הכללים, ולא עידכנו אותי". מאז זרמו הרבה מים בקולורדו, וגם כאן הממזרים שינו את הכללים, בייחוד בכל הקשור ליחס הסלחני לעבירות מין.
איציק מרדכי, משה קצב, חיים רמון ונתן אשל "הופתעו", כל אחד בתורו, מהשינוי בנורמות – שהרי הראשון התרגל שקציני צבא מנסים להשכיב את החיילות הזוטרות, השני הצהיר שהוא "מחבק את כולם" בעבודה, השלישי הוא איש חם מיסודו, והרביעי בסך-הכל צילם להנאתו בשעות הפנאי. פעם זה היה בסדר – אז מה קרה לכללים הישנים והטובים?
עמנואל רוזן (העיתונאי) סיקר כמה מהפרשות האלה, אבל למרות נוריות האזהרה שהיו אמורות להידלק אצלו, עמנואל רוזן (האזרח) הצליח לשכנע את עצמו שהכללים החדשים אינם חלים עליו, ושהסטנדרטים שהוא וחבריו דורשים משרים ורוזנים אינם תקפים לגבי הרוזן הספציפי הזה.
על-פי הגישה המיושנת הזאת, עיתונאים אינם אנשי ציבור, ולכן רשאים להציג פרסונה פומבית שונה מזו האמיתית. החלוקה המעוותת הזאת הצליחה: ביום הוא היה פרשן נכבד ורציני, שמתעסק בנושאים שברומו של עולם, משיא עצות למנהיגי המדינה ומבקר את הבכירים ביותר בלשון חדה כתער. בלילה – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הדיכוטומיה השקרית הזאת התקבלה כיוון שרוזן אינו שר או ח"כ, ולכן (לכאורה, רק לכאורה) אינו נושא בתפקיד ציבורי. כאילו כשנכבית המצלמה על העיתונאי רוזן, מותר לאזרח רוזן לנהל את ענייניו הפרטיים על-פי נורמות שונות.
כמאמר השיר: יכול להיות שזה נגמר. לא רק בכל מה שקשור להטרדות (ותא העיתונאיות כבר סימן את העיתונאים המטרידים הבאים שבכוונתו לחשוף), אלא גם בסוגיות מוסריות אחרות. זהו עוד צעד קטן וחשוב לקראת יתר שקיפות בתקשורת וביטול ההפרדה בין העיתונאי ה"פרטי" – הרשאי לשקר, להטריד, לטבוע בים של ניגודי עניינים ובכלל להתנהג כאדם חסר מעצורים – לבין העיתונאי ה"רשמי", זה שיושב באולפן ומציג חזות מכובדת ומורמת מעם.
לא עוד טיוח של פרשיות חמורות "בתוך המערכת". עמנואל רוזן הוא אולי האחרון שסיים עבודה בחדשות ערוץ 2 על רקע תלונה על הטרדה מינית (שנסגרה בשו-שו) והצליח בכל זאת לסגור דיל עם חדשות ערוץ 10. מנכ"ל חדשות 10 דאז, אורי רוזן, הסכים לקבל את מלתו של רוזן ש"הדברים אינם נכונים" ולתת לו צ'אנס. אם נתניהו היה נוהג כך באחד מאנשי לשכתו – שני הרוזנים, המנכ"ל והעיתונאי, היו שוצפים וקוצפים במהדורה המרכזית.
יותר מכך: כשראש הממשלה ביקש לסנגר על אשל מקורבו אחרי שזה נאלץ להתפטר וביקש להעסיקו כמנהל המו"מ הקואליציוני, העיתונות מחתה בקול. האם לא כך בדיוק חיבקו בחדשות 10 את הטאלנט החדש, שנזרק בבושת פנים מחדשות ערוץ 2 על רקע התנהלות מוסרית מפוקפקת?
המוסר הכפול הזה אינו אירוע חד-פעמי. הוא משקף גישה רווחת בקרב עיתונאים רבים הסבורים כי בצאתם ובבואם למערכת העיתון או אולפן הטלוויזיה הם אנשים שונים, ולכן אינם חייבים בהסברים לציבור. בעוד שחברות ציבוריות, טייקונים, ופוליטיקאים מתחילים להפנים שעדיף לפתוח חלונות מאשר להסתגר בבונקר ולהתחבא מאחורי דוברים ממולחים – הרי שבעיתונות עדיין מתחפרים. אין עיתונאי שסיקר את הברנז'ה ולא נדהם לראות שדווקא התגובות והתשובות המתחכמות והשקריות ביותר שקיבל היו מעיתונאים ומגופי תקשורת.
רוזן, על-פי תגובתו שלו, עדיין לא מבין על מה הרעש הגדול. הסיפור, לדידו, גם "חסר שחר", וגם "נופח לממדים מפלצתיים". מעבר לסתירה המהותית (סיפור חסר שחר אינו יכול להתנפח – הוא אינו קיים), התגובה מעידה כי רוזן עדיין המום מהחשיפה, למרות "עשור של שמועות". הממזרים שוב שינו את הכללים, והפעם בתוך הבית.