על פניו, האופן שבו מטפלת התקשורת בימים האחרונים במה שמכונה "פרשת עמנואל רוזן" הוא חסר רסן וחסר אחריות.

ייתכן שהעיתונאי סרח וראוי לכל גינוי, אך ייתכן גם שלא. האופן שבו נחשפה "הפרשה" מתיישב עם שינוי נורמטיבי מטריד מאוד בתרבות הציבורית שלנו: במקום "זכאי עד שלא הוכח אחרת", "חייב כל עוד לא הוכח אחרת".

אין ספק שהחשדות המועלים מחייבים בדיקה. בהעדר תלונה במשטרה, ואם היתה כזאת ברור שהיה על התקשורת לדווח עליה, על חקירת המקרה להישאר בתוך המוסד שבו עובד העיתונאי ולהתמצות שם. לפני שתהיינה מסקנות של חקירה כזאת, העיקרון האתי מחייב להימנע משפיכת דמו של החשוד.

אין לי ספק שגם אם לא נעברה עברה פלילית וחקירה פנימית תעלה שיש אמת בחשדות ובהשערות, או אז יש לציבור עניין בפרשה הזאת. אבל מאחר שמדובר בדיני נפשות ומאחר שחובתנו להחזיר את תרבות השיח אל שמירה מקודשת של עקרון החפות, יש לגנות את מה שקורה בימים האחרונים.

אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל "העין השביעית"