"ואת חושבת שהוא היחיד, אילנה?", שאלה אודליה כרמון, במבט מנוסה ומריר, את אילנה דיין בעת שרואיינה בנושא תקיפותיו המיניות של משה קצב. השאלה הרטורית הזו חוזרת ומהדהדת כעת לאור פרסומה של פרשת טענות הנשים נגד העיתונאי הבכיר עמנואל רוזן.
בשני המקרים אנשים רבים ידעו על הטענות על התנהגותו המנצלת והמבזה נשים של הגבר התוקף, ולא עשו דבר כדי להתריע או לסייע לנשים. אבל איכשהו, במקרה של רוזן, הצביעות של מי שאמורה להיות עיתונאות חוקרת ובעלת יושרה זועקת במיוחד. אנשי התקשורת הישראלית שסיקרו פרשות כמו אלו של משה קצב, חנן גולדבלט, אורי בר-לב ומוטי מלכה, תוך שהם מתארים בהזדהות ובאמפתיה עמוקה את הפגיעה החמורה בנשים, שתקו כשהיה מדובר בחברם לברנז'ה העיתונאית.
מנהליו של עמנואל רוזן במשך השנים טענו, על-פי העדויות שהתפרסמו ב"הארץ", כי עד שלא ייצא העניין החוצה, הם לא יעשו דבר. כלומר, עד שלא ייאלצו אותם להתייצב אל מול מי שהוא "אחד משלהם" ולהוקיע את מעשיו, הם יעדיפו לכאורה להתעלם מהפגיעה וההחלשה של נשים העובדות תחתיהם. ומה הפלא? הרי זו בדיוק עסקת החבילה שמצופה מנשים לקבל כשהן מצליחות לחדור למוקדי כוח והשפעה גבריים – לשתף פעולה עם "הצקות שוליות" מעין אלה, למצוא חן, לרצות ולציית לנורמות ולציווי ההשתקה וההתבטלות גם כשהם פוגעים בהן – ורק כך, כשהן "לא עושות בעיות", הן גם יצליחו להתקדם הלאה.
באחת העדויות שפורסמו ב"הארץ" צוטטה אחת הנשים כאומרת: "אני חושבת שהוא לא מבין את הסיטואציה ואת החולשה המובנית של הנשים שהוא פועל מולן". מנגד, סביר יותר להניח שרוזן בהחלט הבין את הסיטואציה וזיהה את יחסי הכוחות הברורים המובנים בתוכה, כפי שגם מנהליו וחבריו העיתונאים הבינו וזיהו אותה. שתיקתן של העיתונאיות, כמה מהן בכירות, במשך שנים, מעידה על כך שגם הן הבינו היטב את הסיטואציה, את מערך הכוחות שבה ואת שמירת הסטטוס-קוו המתבקשת ממנה.
יציאתן כעת נגד רוזן, תוך פרסום מעשיו, חושפת שוב עד כמה נגע הפוגענות בנשים רחב ונוגע בכל שדה ושדה חברתי. גם כשהנשים הן נשים חזקות האוחזות בעמדות שליטה וכוח, עדיין לעומת עמיתיהן הגברים הן נמצאות בעמדת חולשה והחלשה.
אולם, בחירתן והעזתן של נשים להפסיק לציית לאותו סטטוס-קוו דכאני, להפסיק לאשרר את ציווי ההשתקה בכל שדה ובכל תחום, משנות בהדרגה את עמדת ההחלשה הזו. וכשבחירה זו נעשית על-ידי נשות תקשורת, יש לה אף השפעה מהדהדת יותר על שינוי מערך יחסי הכוח, התמוססותו של מנגנון ההחלשה המובנית והפיכתה של החולשה המגדרית לסוג של עוצמה.