הצטברות ההאשמות בהטרדות מיניות המיוחסות לעמנואל רוזן, או בקיצור "פרשת עמנואל רוזן" – שם קוד מאוס, אבל כמעט כרגיל במקרים כאלה, בלתי נמנע מטעמי נוחות וחיסכון במקום – היא פרשה חשובה. הקולות ההולכים ונחלשים שהדביקו לה בימים האחרונים, שמות תואר כמו "צהובה" או "רכילותית", הם קולות רגרסיביים שמטרתם לשמר את הסדרים הישנים, על-פי רוב בשל האינטרס הצר של נושאיהם; צר יותר רק מטווח הראייה המוסרי שלהם.

ואולם, היבטים מסוימים של הפרשה הנוכחית נגזרים במובהק מהשינויים האקטואליים במרחב התקשורתי והציבורי – "עידן הפייסבוק", מה שנקרא – וכתוצאה הפרשה מזמנת שאלות חדשות הדורשות, בהתאמה, תשובות חדשות. למשל: בנוגע למידת הלגיטימיות של הרשתות החברתיות כזירה של עריכת שיפוטים חברתיים; שחיקת הרלבנטיות של החוק בנושא הטרדות מיניות, בין היתר בשל חששן של הקורבנות להתלונן; היקף המנדט של גופים בעלי מעמד וסמכות לא מוגדרים כמו "תא העיתונאיות"; ועוד.

כל השאלות הללו מפרנסות בימים האחרונים שלל דיונים, ובצדק. רמת האלימות שלהם, הגבוהה בדרך כלל, רק מוכיחה שהם יושבים על עצב פגוע. אבל באספקט אחר שלה – לא העקרוני, המשפטי או המגדרי, אלא התקשורתי-מקצועי – פרשת עמנואל רוזן דווקא חושפת פן מייאש ברגילוּתו: את השבלוניות של דפוסי החשיבה השקופים עד כדי בלתי נראוּת של גופי התקשורת המרכזיים בישראל.

בכתבת הפולו-אפ שפירסמו במוצאי שבת עיתונאיות "הארץ" שרון שפורר וגילי איזיקוביץ', חושפות הפרשה, נמסרה מסכת שלמה של בירורים שמנהליו של רוזן ערכו עימו בשנים האחרונות על רקע ענן השמועות הפרטי שליווה אותו לכל מקום שאליו הגיע. כל אחד מהממונים טיפל בתפוח האדמה הלוהט באופן אחר – מן הסתם תולדה של ההבדלים בין המקרים ושל המרקם המוסרי השונה של השחקנים. עם זאת, ניכר שדבר אחד משותף לכולם: ההתייחסות העיקשת לעמנואל רוזן כאל דמות אטרקטיבית להגשת תוכנית חדשות מרכזית בערוץ מרכזי.

את המשפט האחרון הייתי מבקש לקרוא באופן אחר מזה שההתפתחויות האחרונות סביב רוזן כופות: המיקוד פה אינו בהעסקתו של אדם שתלויות נגדו טענות על הטרדה מינית (שממילא לא התבהרו עדיין כל צורכן), אלא דווקא באובססיה של עורכי המהדורות לאותה קבוצה מצומצמת להחריד של מגישים ומגישות שנתפסים כמוכשרים למלאכה, הם ורק הם, וגיוסם למשימה פעם אחר פעם. המיקוד פה הוא על תרבות הטאלנטים.

עמנואל רוזן ודנה וייס, ערוץ 2, מחכים לתוצאות בחירות 2009 (צילום: נתי שוחט)

למי שחושב שהטענה הזו איבדה כבר מהרלבנטיות שלה, שהיא קטנונית או סתם חסרת חשיבות, הייתי ממליץ לחשוב על ההתעקשות שהפגינו ארבעה גופי תקשורת שונים בתוך שלוש שנים להעסיק את רוזן, חרף הטענות החוזרות ונשנות ובמחיר הפגיעה התדמיתית שבוא תבוא, כעל התממשותה של אותה אובססיה.

בזמן אמת, היא היתה שקופה, מתחת לרדאר, כחלק מהזרימה הרגילה של הדברים. רוזן עבד פה, ואז שם, ואז פה שוב, ואז שוב שם. אותו משחק כסאות מתיש ואינסופי, בכיכובן של אותן דמויות, שלא ברור טיב ההילה שנקשרה בהן, זולת העובדה שמישהו הכריז שהיא אכן קיימת. אד-הומינום, רק הפוך. אבל היום, בראייה לאחור, ניתן לקרוא בהתעקשות הזאת אינסטינקט בלתי נשלט: על טאלנט פשוט לא מוותרים. הוא עמיד כנגד כל ההאשמות, הטענות והשמועות.

כמה שבועות אחרי שרוזן נבחר להגיש את מהדורת הדגל המתגבשת של ערוץ 10 בשישי בערב, לצדו של אלון בן-דוד (גם כשכבר מתקבל למועדון חבר חדש, מדובר במישהו שמיובא היישר מהפריפריה הסמוכה לו, זו של הכתבים הצבאיים), הדליף ערוץ 10 את רשימת משתתפי פאנל המהדורה. למרבה הפדיחה, לא נמצאה ברשימה אשה אחת לרפואה, מחירו של חוסר מודעות משווע. תא העיתונאיות, ממחוללות הפרשה הנוכחית, וארגוני נשים נוספים מחו, וראו זה פלא – ערוץ 10 הוסיף את טלי מורנו לקאדר. על פניו, תגובה מגדרית הולמת.

אבל אם מרחיקים מעט את נקודת המבט, רק יחידת קנה מידה אחת רחוק יותר, מגלים שיותר משצירופה של מורנו שבר איזשהו דפוס, הוא הנציח דפוס אחר, משמעותי בהרבה. מורנו בעצמה נמנית עם אותו מועדון – מגישים ומגישות מאטי-דיבור ומגביהי-ומנמיכי-טון שזכו להקריא חדשות מהפרומטר; בהבאתה אין שום בשורה במובן הרחב; וגם לאחריה המשיכה להסתמן המהדורה הנבנית של ערוץ 10 כשעתוק דהוי של "אולפן שישי": חבורת ידענים, גברים ברובם, שמלהגים על ענייני השבוע בינות לכתבות. התבנית כבר קיימת, צריך רק למצוא חומר מילוי אחר להזריק אליה.

לדפוס הזה, מבנה העומק השקוף של מהדורות החדשות, שהבאתה של מורנו דאז צייתה לו, ושהתנהלותם המטורללת של מעסיקיו של רוזן צובעת כעת את קווי המתאר שלו, משמעויות נרחבות. הוא הסימפטום והמהות בו בזמן.

סימפטום: לחשיבה שבלונית, דידקטית, שכלואה בגבולות ההגדרות שהגדירה בעצמה, ולעצמה, ולמעשה רואה במגישים דוגמני מלים, נשאים של מסרים לעוסים מראש. אם את התפקיד הזה יכולים למלא עשרה אנשים בכל המדינה, אזי נובע מכך שהקריטריון לו הוא איכות כה חמקמקה, כה בלתי מוגדרת, עד שהיא בהכרח מיוסדת על מאפיינים דקורטיביים; קשה להעלות על הדעת יכולת אינטלקטואלית או מקצועית שרק תריסר אנשים בכל ישראל מסוגלים לממש. אם מנסים להמשיך לדייק אותו הקריטריון, נשארים אך ורק עם ההכרזה על אותם אנשים כראויים – מין מעגל שכזה.

והדפוס הזה הוא גם המהות: משכורות דמיוניות ופערים בלתי פרופורציוניים בתנאי ההעסקה, שבוודאי יש להם חלק במצב הצבירה הקבוע של גופי התקשורת שנוקטים אותה – על סף התהום. פערי ההשתכרות בין רוזן לבין התחקירנית שלכאורה הטריד, על-פי "הארץ", הם חלק רלבנטי ומהותי גם להטרדה עצמה.

הפרשה של רוזן פתחה שאלות רבות, רובן מעניינות, כמעט כולן דורשות חשיבה חדשה. בהיבט התקשורתי-מקצועי האלמנטרי שלה, השאלה החשובה ביותר היתה צריכה להיות: "מי המגיש שיחליף את רוזן לצדו של בן-דוד?". אלא שהדפוס הנידון מושרש כה עמוק, עד שגם השאלה הזאת נותרת בלתי חשובה. כמו הצפייה במהדורת חדשות.