שנים של דה-לגיטימציה בתקשורת למפלגות ולנבחרי הציבור הערבים הביאו את מדינת ישראל למצב האבסורדי, בו גוש פוליטי שזכה לניצחון סוחף בבחירות לא מסוגל לממש את ניצחונו. כרגיל, מי שנתפסו מופתעים הם העיתונאים, שיצרו את המציאות הזו במו מיקרופוניהם.

מיד עם פרסום המדגם הראשון ביום הבחירות, החלו העיתונאים והפאנליסטים באולפני החדשות לנהל דיון סוער על האפשרות של הקמת ממשלת שותפות יהודית-ערבית. כאילו הסקרים באותם האולפנים ממש לא חזו, באופן עקבי ובמשך שנים, כי זו האופציה הריאלית היחידה למנוע את השיתוק הפוליטי המאיים שוב על ישראל.

פתאום התעוררו יושבי האולפנים למראה תוצאות המדגם ולאחר מכן גם תוצאות האמת, והבינו שרק עם רע"מ והרשימה-המשותפת ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו. פתאום נזכרו חלק מהעיתונאים שהערבים הם גם אזרחי ישראל, שגם להם מגיע ייצוג פוליטי, ושהחרם עליהם אינו חוק פיזיקלי או גזירת גורל.

החלק האחר של יושבי האולפנים הזדעזע מעצם הרעיון של ממשלת שותפות יהודית-ערבית. מדובר בהבטחת בחירות שלא לשבת עם הערבים, הם הזדעקו, וקראו מיד לראשי מפלגות גוש השינוי להפר את הבטחת הבחירות שלהם ולשבת עם נתניהו. בכך הם חשפו את המניע האמיתי לסרבנותם: גזענות פשוטה.

הוויכוח הגזעני הזה, שתפס את מרכז השיח באולפנים ביום הבחירות וצפוי רק להתגבר, לא נכפה על עיתונאי החדשות בטלוויזיה. הם אלו שאפשרו אותו - כולם כאחד. ובדיוק כמו שקרה אחרי שגידלו אצלם באולפנים את הבן-גבירים למיניהם רק כדי להתפלץ מעליית כוחה הפוליטי של המפלצת הכהניסטית, גם עכשיו הם מופתעים מתוצאות המעשים שלהם עצמם.

קל להיטפל לערוץ התעמולה 14 ולאחיו הקטן i24 ולהסתה הפרועה והשקרית שהפיצו בתקופת הבחירות נגד המועמדים הערבים ומפלגותיהם. הם קראו להם נאצים, תומכי טרור ואחים מוסלמים וקבעו שהם מעוניינים להשמיד את מדינת ישראל. אבל ערוצי החדשות - כאן 11, חדשות 12 וחדשות 13 - לקחו חלק פעיל בקמפיין הדה-לגיטימציה לנבחרי הציבור הערבים, ולנבחרי הציבור היהודים המעוניינים לשתף עימם פעולה.

ערוצי החדשות קידמו את נרטיב הדה-לגיטימציה קודם כל על-ידי הדרה. תת-ייצוג חריף לחברה הערבית ולנבחרי הציבור הערבים בראיונות באולפנים, בפאנלים ובכתבות. למעשה, המילה תת-ייצוג עושה חסד עם הערוצים הישראלים. בדיקת מדד-הייצוג של "העין השביעית" ועמותת סיכוי-אופוק מעמידה את אחוז הייצוג של החברה הערבית בתקשורת הישראלית על קצת מעל אחוז בודד. עיתונאים ערבים בולטים תפסו רק 1.3% מזמן המסך.

גם כשמדובר בנושאים מובהקים של החברה הערבית, הדיון התקשורתי בהם נעשה ללא ערבים. כך למשל, כ-80% מהדוברים והמרואיינים שהופיעו בתקשורת הישראלית בסיקור הפסילה חסרת התקדים של ועדת הבחירות את כלל הייצוג הערבי לכנסת - היו יהודים.

אותה הדרה חריפה התרחשה גם במהלך מערכת הבחירות הנוכחית לכנסת. לפי בדיקת מערכת "סאב-טקסט" של "העין השביעית", במהלך כל חודש יולי רואיין בחמשת ערוצי הטלוויזיה הישראלים רק מועמד ערבי אחד בשעות הפריים והפרה-פריים. בחודש אוגוסט המספר עלה לשלושה ובספטמבר שוב ירד למרואיין בודד. בשבועיים הראשונים של אוקטובר חמשת ערוצי הטלוויזיה הצליחו להגיע לשני נבחרי ציבור ערבים על מנת לראיין אותם.

הדרת הפוליטיקאים הערבים מהמסך מונעת מהציבור היכרות עמם ועם המצע והאג'נדות שלהם וסוללת את הדרך להפצת שקרים ודמוניזציה שלהם. אבל גם אם לעורכים של החדשות הישראליות לא אכפת מהחברה או הדמוקרטיה הישראלית, מדובר פשוט ברשלנות מקצועית מזעזעת ובטיפשות מדהימה. העיתונות הישראלית פשוט התעלמה מכוח פוליטי אדיר. 19 מנדטים שבשביל העיתונאים הישראלים פשוט לא היו קיימים.

ההדרה החריפה היא רק ההשתתפות הפאסיבית של התקשורת הישראלית בקמפיין הדה-לגיטימציה לייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים. היתה גם השתתפות פעילה. בקומץ הראיונות שכן התקיימו עם מועמדים ערבים בבחירות, הם כמעט ולא נשאלו על עשייתם הפרלמנטרית, המצע המפלגתי או השאיפות המעשיות שלהם. במקום זאת הם נשאלו, או יותר נכון הטיחו בהם, שאלות המטילות בספק את עצם הלגיטימיות שלהם להיבחר לכנסת.

גינית את ה-7 באוקטובר? מכיר במדינה יהודית? שאלות רטוריות אלו נשאלו שוב ושוב, בגרסאות שונות, על אף שהתשובות אליהן ידועות זה מכבר.

על קצה המזלג: מנסור עבאס אמר כבר ב-2021 (בכנס "גלובס") שמדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית והשאלה היא איך משלבים בה את החברה הערבית ומה מעמדו של האזרח הערבי במדינה היהודית. המפלגות הערביות גם לא קראו לפגוע במדינת ישראל או באזרחיה היהודים (על הרבה פחות מכך מועמדיהם היו נפסלים).

נציגיהן גם גינו את טבח ה-7 באוקטובר שוב ושוב. כך למשל כבר באותו היום פִרסם ח"כ מנסור עבאס הודעה שבה התייחס ל'אירועים המצערים, הטרגיים והמגונים", סיעת חד"ש פרסמה "גינוי חד משמעי לכל פגיעה באזרחים חפים מפשע", ח"כ איימן עודה הצהיר באותו שבוע "אני מגנה בכל תוקף את הקריאה של הנהגת חמאס לציבור הערבי להצטרף למאבק נגד ישראל" והוסיף למחרת "שום דבר בעולם לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע". ואילו ח"כ אחמד טיבי אמר "רצח נשים וילדים וקשישים וזוועות נגד אזרחים שהיו בדרום ראויים להוקעה ללא היסוס".

אבל המטרה של יושבי האולפנים לא היתה לקבל תשובות אלא לקבע את העמדה לפיה נבחרי הציבור הערבים אינם לגיטימיים. למעשה, כפי שפורסם ב"העין השביעית", גם בזמן אמת, כבר ב-2023, התקשורת הישראלית התעלמה מגינויים שהביעו בכירי המפלגות הערביות. ואגב: טקס דומה של דרישות לגינוי טרור ופגיעה בחפים מפשע לא נרשם בראיונות של מועמדים יהודים שקראו לרצח עם או פשעי מלחמה, או שהביעו תמיכה בטרור יהודי. גם לא מאלה שאשכרה הורשעו בכך.

בכך לא הסתיימה השותפות הפעילה של התקשורת הישראלית עם קמפיין הדה-לגיטימציה הפוליטית של האזרחים הערבים. יושבי האולפנים הפנו וחזרו והפנו למועמדי גוש השינוי את אותה השאלה: האם תשבו עם הערבים? אותה שאלה שחזרה שוב ושוב, בגרסאות שונות, וקיבעה בשיח הפוליטי את המוסכמה לפיה מדובר בשיתוף פעולה לא לגיטימי.

להדרה החריפה, ולקיבוע הדה-לגיטימציה בראיונות עם מועמדי המפלגות הערביות ושאר מפלגות גוש השינוי, הצטרפה גם גזענות עיקשת באופן הצגת סקרי המנדטים, אחד הסגמנטים החדשותיים הפופולריים והמשפיעים ביותר.

בכל ערוצי החדשות, פרט לעיתונאים ספורים ולתקופות קצרות, דאגו להפריד ב"מפת הגושים" את המפלגות הערביות מגוש "מתנגדי נתניהו" או "האופוזיציה". זאת בניגוד למציאות העובדתית הפשוטה: אותן מפלגות ישבו באופוזיציה והן מצהירות על התנגדותן לנתניהו.

כעת, כאשר תוצאות הבחירות מוצגות שוב באותה הצורה - אופוזיציה, קואליציה ו"הערבים", גם העיתונאים עצמם שמים לב שהפרדה זו מטעה את הציבור, שגוש מתנגדי נתניהו כולל את המפלגות הערביות-יהודיות ושללא שיתופן לא ניתן להרכיב ממשלה. התעוררות זו כמובן מבורכת, אבל אם לא יתרחש שינוי מיידי בשיח באולפנים, מדובר במעט מדי ומאוחר מדי.

יש להתחיל באופן הצגת תוצאות הבחירות והחלוקה לגושים כך שיראה לציבור ולפוליטיקאים את גודלה האמיתי של האופוזיציה לגוש נתניהו. להעניק לנבחרי הציבור הערבים את זמן המסך המגיע להם ולאפשר להם להציג את המצע שלהם, את כוונותיהם לקראת מושב הכנסת הקרוב ואת שאיפתם להיות חלק מהמגרש הפוליטי הישראלי.

בקיצור: על העיתונאים הישראלים לעשות את ההיפך ממה שעשו עד היום. ועוד יותר בקיצור: להתחיל להתנהג כעיתונאים ולא כפוליטיקאים. בערוצי התעמולה הגזענות היא מפורשת ומוצהרת, אבל כל עוד בערוצי החדשות יושבים עיתונאים שסבורים שישראל היא מדינה דמוקרטית ושלכל אזרחיה זכות לייצוג פוליטי, חובה עליהם להעניק לגיטימציה וייצוג למועמדים הערבים ולמפלגות הערביות והערביות-יהודיות, בדיוק באותו אופן שאלו מוענקים לכל מפלגה ומועמד.

במקום לשאול את המרואיינים היהודים שלהם אם ישתפו פעולה עם עמיתיהם הערבים, לשאול אותם מדוע לא ישתפו עימם פעולה. ובמידה והמענה מבוסס על שקרים, גזענות או הסתה - להבהיר זאת למרואיין ולצופים בבית. אפשר גם להזכיר את הסקרים האחרונים שהראו כי רוב מצביעי גוש השינוי תומכים בהקמת ממשלת שותפות יהודית-ערבית. עיתונאים הרי אוהבים סקרים, לא?