כמה מהתחקירים המשמעותיים של השנים האחרונות נולדו בזכות מה שמכונה בדרך כלל "פריצה והדלפה" (hack-and-leak): סוג מסוים של מתקפת סייבר, שבמסגרתה מתפרסם המידע שהשיגו ההאקרים. כך, למשל, כשאנונימוס וקבוצות שחברו אליו פרצו לתאגידים ולגופים ממשלתיים במהלך גל ההאקטיביזם של העשור הקודם, הם הפכו מידע גנוב לכותרות ראשיות.

עיתונאים המסקרים את הפלישה לאוקראינה נעזרים לעיתים קרובות במסמכים שהאקרים המזוהים עם צדדים שונים השיגו ממוסדות רוסיים. האקרים אקטיביסטים פרצו לחברות המספקות אמצעי מעקב ותוכנות ריגול, והעניקו לעיתונאים גישה ישירה ובלעדית לקבצים הפנימיים של חברות שמוכרות את מוצריהן למשטרים דכאניים.

כנופיות כופרה, קבוצות של עברייני סייבר והאקרים הקשורים למדינות מעלים לרשת הפתוחה מאגרים חדשים של מידע שהושג בפריצות, או מעבירים אותו לציבור באמצעות מתווכים כמו Distributed Denial of Secrets.

כיצד מתמודדים עיתונאים עם המצבים האלה בעבודתם? במסגרת מחקר שערכתי, שפורסם לאחרונה בכתב העת Journalism Practice, ראיינתי עשרה עיתונאים מארצות הברית ומאירופה שעובדים או עבדו עם מידע שהושג בפריצות. חלקם מתמחים בסיקור נושאי סייבר; אחרים מתמקדים בעיקר באקטואליה ובעימותים ברחבי העולם. העיתונאים האלה עובדים במגוון כלי תקשורת - ממערכות המתמחות בתחקירים ועד כלי תקשורת כלליים וגופי תקשורת המתמחים בטכנולוגיה - ועבדו בהיקפים שונים עם האקרים כמקורות.

העיתונאים ששוחחתי איתם תיארו תחום מקצועי שעדיין מתגבש, ולא שיטת עבודה סדורה. הנה כמה מממצאי המחקר.

אין הנחיות קבועות או נוהלי עבודה מבוססים ומוסכמים לטיפול בחומרים שהושגו בפריצה ולשימוש בהם בסיקור עיתונאי. במקום זאת, העיתונאים מפתחים את שיטות העבודה שלהם בכל מקרה לגופו. עיתונאי שעובד במערכת המתמחה בתחקירים אמר לי:

מצד אחד, יש עיתונאי תחקירים מהאסכולה המסורתית, שנוברים במאגרי נתונים גדולים שמקורם בהדלפות משמעותיות. הם ניגשים לחומרים עם ארגז הכלים העיתונאי הקלאסי: אימות באמצעות מקורות נוספים, ראיונות, הצבת הנתונים בהקשרם... מצד שני, יש תחום התמחות חדש יותר וטכני יותר, שבו עובדים עם דליפות מידע שצצות ללא הרף, לעיתים קרובות בהיקף קטן יותר. למשל, אוספים באופן אוטומטי נתונים ממאגרים שהועלו לרשת האפלה, מאתרי שיתוף טקסט כמו Pastebin או ממאגרי אחסון לא מאובטחים בענן, ומפרסמים על בסיסם, במהירות, כתבות על פריצות, פרצות אבטחה ופרטיות דיגיטלית. הדגש הוא פחות על תחקירי עומק ויותר על ניטור וחשיפה בזמן אמת של דליפות מידע מתמשכות.

ההאקרים עצמם מתנהלים באופן מחושב יותר ויותר בקשריהם עם העיתונות. אחד העיתונאים המסקרים תחום מסוים בעולם הסייבר הדגיש זאת:

הייתי אומר ש[האקרים] מכל הסוגים אוהבים להפגין את היכולות שלהם ולקבל הכרה. רבים מהם לא, אבל רבים בהחלט כן. אני לא בטוח שהרצון להרשים התחזק, אבל בהחלט רואים אצל חלק מההאקרים גישה בוגרת יותר לתקשורת. זה כבר לא מסתכם בפרסום בטוויטר, כמו שאולי היה בעבר.

הבגרות הזאת מתבטאת במודעות לאופן שבו הסיפור יוצג ויופץ, ובבחירה מחושבת של העיתונאי שאליו כדאי לפנות. האקרים עשויים כיום לבחור את כלי התקשורת המועדפים עליהם ולהתאים את ההדלפה לעיתונאי שלדעתם מסוגל להבין את הסיפור ולקדם אותו.

יש סוגים שונים של האקרים, והם חובשים כובעים שונים - לעיתים יותר מאחד. המרואיינים הבחינו בין עברייני סייבר הפועלים ממניעים כספיים, שההדלפות שלהם הן לעיתים קרובות סחיטה באמצעים אחרים, לבין גורמים הקשורים למדינות. האחרונים עשויים גם להתחזות להאקרים אקטיביסטים עצמאיים, כדי "להלבין" הדלפות ממניעים פוליטיים באמצעות סיקור עיתונאי אמין.

לצד אלה, יש האקרים וקבוצות האקרים - כמו פיניאס פישר, המוכר בזכות פעילותו האקטיביסטית נגד חברות מעקב - שעשויים לפעול ממניעים פוליטיים ולמען האינטרס הציבורי. הם פונים לעיתונאים כדי לחשוף מעשים פסולים, התנהלות לא אתית או פשעים. אלא שכידוע, בעולם ההאקרים לא תמיד ברור מי חובש איזה כובע: זהויות, הגדרות ומטרות, לרבות טרולינג לשמו, עשויות להתערבב זו בזו.

יש להתייחס במידה רבה של ספקנות לחומרים שהושגו בפריצה. כשעובדים עם מקורות כאלה, אמר אחד העיתונאים, צריך "להתייחס לכל מאגר נתונים כאילו יש לו כלמידיה". עם זאת, שיטות האימות שבהן העיתונאים משתמשים, לדבריהם, שגרתיות למדי: למשל, בדיקה שכתובת דוא"ל אכן מופיעה ברישומי חברה, הצלבה עם עובדות ידועות או בדיקת קובץ בחיפוש אחר סימנים לכך שנעשו בו שינויים. סיקור מהסוג הזה מחייב גילוי נאות רחב יותר, במיוחד כשלא ניתן לקבוע את זהות המקור. אחד העיתונאים העוסקים בתחום אמר:

אני חושב שצריך להיות שקופים מאוד בעניין הזה בדיווח. צריך לומר משהו כמו: "אנחנו לא יודעים מיהו המקור; זה יכול להיות ה-GRU [המודיעין הצבאי הרוסי] או כל גורם אחר, אבל אימתנו שהמידע הזה אותנטי, וזה מה שעולה ממנו".

כשמצהירים על אי-הוודאות בגלוי, היא עשויה להפוך לחלק משמעותי מהסיפור עצמו.

ההגנה על מקורות מסתבכת עוד יותר כשמדובר בהאקרים. חלק מהמרואיינים מעניקים להאקרים את מלוא ההגנה שהיו מעניקים לכל מקור אחר, ומסרבים לסייע לרשויות אכיפת החוק גם כשהמקור מצהיר על עצמו כעבריין. אחרים מעדיפים לדעת כמה שפחות על המקורות שלהם, ורואים בכך דרך לצמצם את הסיכון לשני הצדדים. כפי שניסח זאת אחד העיתונאים שראיינתי:

ככל שאדע פחות על הדברים האלה, כך יהיה לי קשה יותר לשרוף את המקור שלי או לפרסם משהו שבדיעבד יתברר שפגע בו בלי שהתכוונתי.

עיתונאים שעובדים אך ורק עם חומרים שכבר מסתובבים ברשת, בפורומים של עברייני סייבר או במאגרים מקוונים אחרים, מתייחסים להגנה על מקורות כאל סוגיה לא רלוונטית. זאת משום שלא ניתן להתחקות אחר מקור המידע, ומשום שהחומרים ממילא כבר "בחוץ".

בבסיס כל אלה עומד הממצא בעל ההשלכות הרחבות ביותר: קשה לעגן את ההכרעות האתיות בתחום הזה במערכת כללים נוקשה. העיתונאים ששוחחתי איתם סבורים שאי אפשר לנסח מראש כלל שיתאים לכל המקרים, ושהדרך המעשית היחידה היא להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו. האם יש הצדקה לפרסום מידע שהושג בפריצה? זה תלוי בנסיבות של כל מקרה, אמר לי אחד העיתונאים.

אני חשוב שהכול תלוי במה שחושפים. אולי ככלל זה פסול לפרוץ למחשבים של אנשים ולגנוב מידע, אבל אם חושפים פשעים חמורים, אני חושב שיכולה להיות לכך הצדקה.

המרואיינים תיארו תבונה מעשית בתנאי לחץ: היכולת לקרוא מצב מסוים ולפעול בו כראוי, בלי אפשרות להיעזר בקוד אתי מוסכם או ברשימת בדיקה.

בינתיים, ייתכן שמערכות החדשות יצטרכו לפתח אמות מידה לאימות מידע שהושג בדרכים לא חוקיות, נורמות של שקיפות המחייבות לחשוף אי-ודאות במקום לטשטש אותה, ושפה משותפת לדיון בהכרעות האתיות שעיתונאים מקבלים כיום לבדם, בכל מקרה לגופו.

פיליפ די סלבו הוא חוקר בכיר ומרצה במכון לניהול מדיה ותקשורת באוניברסיטת סנט גאלן בשווייץ