כבר בכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו, בשלהי שנות התשעים, קראו לו "הקוסם". ואכן, הייתה לו יכולת יוצאת דופן לחמוק מתשלום על מעשים חמורים שביצע. אולם למרות אותה יכולת, ההיסטוריה הוכיחה שבאותן שנים המערכת הפוליטית והחברה הישראלית עוד לא היו מסוגלות לעכל את מעשיו של אותו נתניהו - והקיאו אותו החוצה בבחירות 1999. כשנתניהו חזר לשלטון עשור לאחר מכן, בשנת 2009, המצב כבר היה שונה לגמרי.

בסופו של דבר פשוט להסביר מה נתניהו עושה ב"קסמיו". מדובר בהתנהלות שיעילותה הוכחה מדעית ומבוססת על חולשות המין האנושי. כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו, במידה וערכיו ואמונתו מאפשרים לו. המחקרים והספרים שנכתבו בנושא החל משנות ה-70 של המאה שעברה, הצביעו על תגלית שחשפה אחת התעשיות המרושעות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית – תעשיית הטבק.

מדובר בתופעה שמי שהיה עושה בה שימוש במאה ה-18 ואחורה יותר, היו מאשימים אותו כמי שעוסק במאגיה שחורה. בעידן המודרני ל"כישוף" הזה יש שם אקדמי – אגנוטולוגיה, ונתניהו ייכנס להיסטוריה כמי שהיטיב להשתמש בו יותר מכל אחד אחר בעבר. ולא, זו לא תהיה מחמאה.

מדע הבורות: מהו אגנוטולוגיה

"הספק הוא המוצר שלנו, שכן הוא האמצעי הטוב ביותר להתחרות ב'גוף העובדות' הקיים בתודעת הציבור", כך נכתב ב-1969 במסמך פנימי של חברת הסיגריות בראון אנד וויליאמסון, משפט שהפך להיסטוריה.

תעשיית הטבק באותן שנים הבינה שהיא כבר אינה יכולה להמשיך בקמפיינים על היתרונות הבריאותיים של הסיגריות. הראיות המדעיות החד-משמעיות לא אפשרו להמשיך ולהישען על השקר הקטלני, וחברות הסיגריות חיפשו פתרון שיווקי אחר.

הן חשבו על גישה צנועה יותר, של דחיית הקץ, אולם מצאו שיטה זדונית יעילה פי כמה. מתיבת הפנדורה של הרעות החולות יצא כוח זריעת הספק, שממשיך לחולל הרס אדיר עד היום.

את המונח אגנוטולוגיה (Agnotology) טבע רוברט פרוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, יחד עם הבלשן איאן בואל, באמצע שנות ה-90. אם אפיסטמולוגיה עוסקת בשאלה כיצד אנו יודעים, אגנוטולוגיה עוסקת בשאלה ההפוכה: כיצד, ובידי מי, נוצרת אי-ידיעה.

בספר שערך עם לונדה שיבינגר ב-2008, "Agnotology: The Making and Unmaking of Ignorance", מבחין פרוקטור בין בורות כ"מצב טבעי" ("מה שעוד לא גילינו"), בורות כ"תחום אבוד" ("מה שנשכח או הודחק"), ובורות כתכסיס אסטרטגי: אי-ידיעה שמיוצרת במכוון כדי לשרת אינטרס.

עשורים אחר-כך, זהו הסוד של מנהיגים פופוליסטים כמו נתניהו וטראמפ.

לא מדובר בתיאוריית קונספירציה, אלא בתופעה מתועדת היטב. ההסדר המשפטי בין תעשיית הטבק למדינות ארה"ב ב-1998 חייב את החברות לפתוח את ארכיוניהן, ומיליוני מסמכים פנימיים הראו כיצד הן מימנו במכוון מחקר מטעה, טיפחו מדענים "מטילי ספק" ודרשו שוב ושוב "מחקר נוסף" – לא כדי לדעת, אלא כדי לדחות מסקנות מתבקשות.

ההיסטוריונים נעמי אורסקס ואריק קונוויי הראו בספרם "סוחרי הספק" (2010) שאותה אסטרטגיה שימשה בהמשך את תאגידי הנפט והתעשיות המזהמות כדי לטשטש את העובדות המדעיות על גשם חומצי, החור באוזון ומשבר האקלים.

הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מסבירה מדוע השיטה של הטלת ספק עובדת טוב כל-כך. אפקט האמת האשלייתית, שתועד לראשונה ב-1977 (השר, גולדסטין וטופינו), הצביע על כך שחזרה על טענה מעניקה לה אמינות ללא קשר לאמיתותה. מחקר של ליסה פאציו ועמיתיה (2015) לקח את התובנה הזו צעד אחד קדימה ובחן האם ידע קיים מגן מפני "אשליית האמת" — הנטייה להעריך טענה כאמיתית יותר בעקבות חזרה עליה.

תוצאות המחקר הצביעו על כך שאפילו ידע קודם אינו מחסן מפני האפקט. זה לא שידע הוא חסר תועלת או שכל חזרה על שקר תגרום לאדם להאמין בו מיד, אלא שידע אינו מעניק חסינות מפני השפעת החזרה על שקר. המחקר מדגים כיצד מסרים חוזרים עשויים להטות שיפוט אפילו אצל אנשים שבמוחם מצויה העובדה הנכונה.

במאמרם משנת 2016, שפורסם במכון ראנד, מנתחים כריסטופר פול ומרים מתיוז את מודל התעמולה הרוסי המכונה "זרנוק השקרים". לטענתם, מאז המלחמה בגיאורגיה ב-2008, וביתר שאת סביב סיפוח חצי האי קרים ב-2014, רוסיה פיתחה שיטת השפעה המנצלת את סביבת התקשורת הדיגיטלית.

השיטה משלבת טכניקות סובייטיות של הטעיה וערפול עם הפצה המונית באמצעות ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות, רשתות חברתיות וחשבונות מתחזים. מטרתה עשויה להיות שכנוע ישיר, אך גם יצירת בלבול, הצפת הקהל והחלשת השפעתם של דיווחים אמינים.

המודל שהם מציעים נשען על ארבעה מאפיינים: נפח גבוה וריבוי ערוצים; מהירות, רציפות וחזרתיות; היעדר מחויבות למציאות העובדתית; והיעדר מחויבות לעקביות. שני המאפיינים האחרונים מנוגדים לחלוטין להנחת המוצא המקובלת לפיה תקשורת משכנעת מחייבת אמינות והימנעות מסתירות.

המחברים מסבירים כי בתנאים מסוימים, מנגנונים פסיכולוגיים מאפשרים לתעמולה להשפיע גם כאשר היא כוללת בדיות וגרסאות סותרות. לכן חשיפת שקר אינה מבטיחה שהשפעתו תיעלם, וחשיפת סתירה אינה מבטיחה שהקהל יפסיק להאמין למקור.

הסוציולוגית לינזי מקגוי הוסיפה לכך בשנת 2019 את מושג "הבורות האסטרטגית": היכולת של בעלי כוח להימנע ביודעין מידיעה, כדי להתנער מאחריות בדיעבד. הטענה המרכזית של לינזי מקגוי היא שאי-ידיעה יכולה להיות משאב של כוח. במושג בורות אסטרטגית היא מתארת פעולות היוצרות, מנצלות או משמרות חוסר מידע ואי-ודאות כדי לחמוק מאחריות או לקדם מטרות פוליטיות וכלכליות.

הדבר יכול להתבטא בהסתרת מידע, בהימנעות משאלות ובחסימת בירורים. למשל, מקגוי מנתחת את טענת רופרט מרדוק שלא ידע על הפריצות לטלפונים באימפריית התקשורת שלו, ואת הלחץ שהפעיל טוני בלייר לעצירת חקירת השוחד בחברת BAE Systems.

מהספרות בתחום עולים בסופו של דבר ארבעה מנגנונים חוזרים: חסימה או עיכוב של ייצור הידע; הרחבת השאלה עד שהיא מתמוססת ("צריך לבדוק הכל, מההתחלה"); תקיפת השליח – המדען, המוסד, המבקר – במקום התוכן; והצפת המרחב בנרטיבים חלופיים. בכל אלה עוסקים נתניהו ומנגנון "מכונת הרעל" שלו בדרך קבע.

אבל זה רק צד ההיצע. כדי להבין איך זה עובד עד תום יש להבין גם את הצרכן שהמוצר הרעיל הזה משווק לו.

צרכני הספק: למה אנחנו צרכני ספק נוחים

לספק יש צרכנים המבקשים את המוצר. בלעדיהם, תעשיית הספק היתה קורסת. המעשנים המכורים לא היו קורבנות פסיביים של תעמולת חברות הטבק. רבים מהם המשיכו להיאחז בספק גם אחרי שההוכחות היו חד-משמעיות והצביעו על עובדה מפלצתית שאחד מכל שניים מהם ימות בסופו של דבר כתוצאה מעישון, ואפילו אחרי שמסמכי החברות עצמן נחשפו והראו שהספק ששווק להם היה מזויף מלכתחילה. אבל הספק לא היה עבורם מידע, הוא היה תרופה לנפש. העובדה הזו תקפה עד עצם היום הזה.

הפסיכולוג ליאון פסטינגר תיאר ב-1957 את הדיסוננס הקוגנטיבי: המתח הבלתי נסבל שנוצר כשאדם מחזיק בשתי עמדות סותרות, למשל במקרה של מעשנים: מצד אחד "אני אדם רציונלי" ומצד שני "אני עושה דבר שהורג אותי". את המתח הזה אפשר לפתור בשתי דרכים: או לשנות את ההתנהגות, וזה מאוד קשה לבני האדם, או לשנות את האמונה. הדרך השנייה קלה ונוחה בהרבה מהראשונה ולכן רבים בוחרים בה תוך הדחקת האמת.

המסקנה של פסטינגר מתבססת גם על ספר שפרסם שנה לפני כן, "כשהנבואה נכשלת" (1956), במסגרתו תיעד כת שחבריה האמינו שהעולם יגיע לקיצו בדצמבר 1954. כשהתאריך הגיע והעולם המשיך כרגיל, הם מצאו הסבר קלוש שאפשר להם להמשיך ולהחזיק באמונה שהתבדתה באופן המוחלט ביותר.

מחקרי הטבק מראים את אותו דפוס בדיוק. סיימון צ'פמן ועמיתיו תיעדו ב-1993 את מה שכינו "אמונות של החרגה עצמית" (self-exempting beliefs): אמונות המאפשרות למעשנים להכיר בסכנות העישון ובכל זאת להצדיק את המשך ההרגל המזיק.

תעשיית הטבק משתמשת בשיווק אמונות כאלה במשך עשורים, כמו לדוגמה: "סבא שלי עישן עד גיל 90", "הכל גורם לסרטן", "הרופאים מגזימים". מחקר בינלאומי רחב (בורלנד ועמיתיו, 2009) שעקב אחרי יותר מ-13 אלף מעשנים בארבע מדינות, מצא שמי שהחזיקו באמונות שממזערות את הסיכון האישי, כמו למשל "יש לי גנים טובים", נטו פחות לנסות ולהפסיק לעשן.

זיוה קונדה ניסחה ב-1990 את עקרון החשיבה המונעת: אנשים לא שואלים "האם זה נכון?", אלא "האם אני חייב להאמין בזה?". לטענה נוחה הם מציבים רף ראיות נמוך, ולטענה מאיימת - רף שאי אפשר לעבור.

בניסוי של דן קהאן ועמיתיו מאוניברסיטת ייל (פורסם ב-2017), נבדקים התבקשו לפרש טבלת נתונים. כשהטבלה הוצגה כתוצאות ניסוי של קרם לעור, בעלי יכולת מתמטית גבוהה פירשו אותה נכון. כשאותם מספרים בדיוק הוצגו כממצא על השפעת חוק להגבלת נשיאת נשק, הם פירשו אותם לפי עמדתם הפוליטית. היכולת האנליטית לא חיסנה אותם מפני ההטיה.

מכאן התובנה החשובה ביותר לענייננו: מי שמספק ספק אינו צריך לשכנע. הוא צריך רק לתת לצרכן משהו להיאחז בו. לא הוכחה, אלא תירוץ.

יודגש שהתופעות המתוארות כאן אינן ייחודית לבני אדם ממחנה פוליטי כלשהו או מרקע מסוים – מדובר בתכונות אנושיות אוניברסליות.

עם ארגז הכלים הזה, של ההיצע ושל הביקוש, אפשר לפנות למקרה נתניהו וישראל.

7 באוקטובר: לא להכחיש, לדלל

דפוס הפעולה של נתניהו מצביע על כך שהוא משתמש ברכיבים ממסקנות המחקרים על אגנוטולוגיה, "המאגיה השחורה" המודרנית. כך הצליח נתניהו לייצר את המציאות הבלתי נתפסת, שבה במדינה דמוקרטית לא קמה ועדת חקירה גם שלוש שנים אחרי שחוותה את האסון הלאומי החמור בתולדותיה.

במקום חקירה לבירור האמת, משווק נתניהו ספק. לא רק ספק לגבי האחריות למחדל, גם ספק לגבי מי יוכל לבדוק אותו - ולמעשה, ספק בכל מוסד או סמכות שהיא, חוץ ממנו עצמו.

כך, את מוסד ועדת החקירה הממלכתית, שמכונת התעמולה שלו הקדישה משאבים עצומים לערעור אמינותו, מבקש נתניהו להחליף בוועדה שהוא ישלוט בהרכבה ובמנדט שלה. ובמה נתניהו מבקש שהחקירה תעסוק? בתהליך קבלת ההחלטות מאז שנות ה-90 של המאה שעברה. זהו המנגנון השני: הרחבת השאלה עד שאין עוד שאלה. אם הכל אשמים, איש אינו אשם.

אותו קו עובר במסמך שפרסם נתניהו בפברואר 2026 כתשובה למבקר המדינה, ובו הוא מייחס את מחדל ה-7 באוקטובר 2023, לנסיגה מלבנון בשנת 2000 וליציאה מהרצועה ב-2005. תחקירים עיתונאיים פירקו לגורמים את המסמך, באמצעות אינספור עדויות וראיות. אולם מרגע שהספק נזרע, העובדות מאבדות ממשמעותן.

כבר ב-29 באוקטובר 2023, שלושה שבועות אחרי הטבח, פרסם נתניהו ציוץ שהאשים את ראשי אמ"ן והשב"כ בכך שלא הזהירו אותו. ישראל היתה נתונה בהלם של מתקפת הפתע, מאות חטופים ותחושת סכנה קיומית. השקר הבוטה וההתחמקות מאחריות עוררו סערה, ותוך כמה שעות נתניהו מחק והתנצל.

אבל הפרסום עשה את שלו. הנרטיב לא נמחק ממוחות האזרחים – ועבר לשופרות, לחברי כנסת ולערוצים מטעם. במשך שלוש שנים הוא מופץ ללא הפסק, בנפח גבוה וריבוי אפיקים; במהירות, ברציפות וחזרתיות; בהיעדר מחויבות למציאות העובדתית ובהיעדר מחויבות לעקביות. בדיוק כפי שכריסטופר פול ומרים מתיוז תיארו.

הדובר אלי פלדשטיין העיד כי נשכר על-ידי נתניהו מיד אחרי ה-7 באוקטובר למטרה ספציפית: הסרת האחריות ממנו והלאה, אל הדרג הביטחוני ומתנגדיו הפוליטיים. זוהי מקבילה ישראלית כמעט מושלמת למזכר הטבק. למרבה האירוניה, נתניהו ושופרותיו עסוקים כעת במלאכת הטלת הספק בדובר.

מדובר במלכודת שקשה להיחלץ ממנה. כפי שלמדנו, גם הפרכה מגובה בהוכחות אינה מבטיחה שהשפעת השקר תיעלם, במיוחד כשהוא מופץ במהירות, בחזרתיות ובערוצים רבים. מצד שני, במידה ואינך מכחיש – הטלת הספק מעמיקה.

האנומליה חסרת התקדים המתאפשרת לאור זאת: בישראל מכהן ראש ממשלה שבתקופת כהונתו התרחש המחדל הביטחוני החמור בתולדות המדינה, והוא עושה זאת במקביל לפעולות הטרפוד שלו את הקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקר המחדל, תוך שהוא מנהל קמפיין על הישגיו הביטחוניים.

וכל זאת בזמן שהוא נאשם בפלילים בעבירות חמורות על טוהר המידות.

תיקי האלפים: לתקוף את מי שמייצר את העובדות

משפטו של נתניהו בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים נמשך מאז 2020, וחזקת החפות עומדת לו כמו לכל אזרח. אלא שהטענה האגנוטולוגית אינה "נתניהו אינו אשם". נתניהו פועל לפרק את עצם הזירה שאמורה להכריע אם הוא אשם.

"לא יהיה כלום, כי אין כלום" אמר נתניהו עוד לפני שהחקירות הבשילו. אחר כך הגיעו "תפירת תיקים", "ציד מכשפות" ו"ניסיון הפיכה". אין בהן ולו טענה אחת שנוגעת לגופו של עניין – הן למעשה תקיפת השליח: המשטרה, הפרקליטות, היועמ"שית, בית המשפט. כשהגופים שמייצרים את "גוף העובדות" מוצגים כאויב פוליטי, כל ממצא שלהם נשרף עוד לפני שהוא מוצג או נאמר.

בנובמבר 2025 הגיש נתניהו בקשת "חנינה" חריגה – בלי להודות באשמה ובלי להביע חרטה על דבר, תוך שהוא מאשים את מאשימיו. את המציאות הבלתי אפשרית הזו, לקבל זיכוי בלי משפט, מנסה להשיג נתניהו באמצעות השימוש במאגיה השחורה של הטלת ספק. לא לאפשר לפסק דין להיכתב, ולהשאיר את כתב האישום לנצח כסוגיה "שנויה במחלוקת".

זו גם הסיבה שנתניהו עושה כל שביכולתו למתוח את המשפט (הוא מסיים כעת את שנתו השביעית). נאשמים אחרים מעוניינים לסיים את הסאגה הקשה, והימשכות של הליכים משפטיים נתפסת באופן שלילי, כ"עינוי דין". אבל עבור נתניהו מדובר בהזדמנות. הזדמנות להמשיך להטיל ספק ולטפח את הפעולות המזינות אותו, שלא צריכות להישען על עובדות או להיות מדויקות.

וכמובן, האגנוטולוגיה מתאימה ככפפה ליד גם במקרה והמשפט מסתיים בהרשעה. בדיוק כפי שטראמפ ובולסנרו הפיצו את קונספירציית "גניבת הבחירות" לאחר שהפסידו. גם אם הקמפיין הציבורי של נתניהו לערעור מערכת המשפט ואכיפת החוק ייכשל, והוא יורשע במשפטו, קמפיין הטלת הספק לא ייפסק אלא יתגבר.

האנומליה חסרת התקדים המתאפשרת כך: ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום ממשיך לכהן במקביל לניהול משפטו, בזמן שממשלתו מקדמת הכפפה של הרשות השופטת לרשות המבצעת – כלומר הכפפת השופטים לנאשם.

פרשות הלשכה: הדלפה מכוונת ו"לא ידעתי"

בשנים האחרונות נחשפו מספר פרשיות פליליות נוספות בלשכת נתניהו, הסבוכות זו בזו. מביניהן, פרשת המסמך הסודי שהודלף באופן מסולף לעיתון הגרמני "בילד" היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לייצור בורות בזמן אמת.

בספטמבר 2024, ימים אחרי רצח ששת החטופים ברפיח, אחד משיאי המחאה הציבורית נגד נתניהו וכשהלחץ להפסקת טרפוד עסקאות החטופים הגיע לשיאו, נחשף פתאום בעיתון מסמך מודיעיני שנועד להציג את חמאס כמי שאינו מעוניין בעסקה.

המסמך המסווג נגנב מאגף המודיעין של צה"ל ופרסומו חשף מקורות מודיעיניים ושיטות עבודה, ונגד פלדשטיין ויונתן אוריך, היועץ הקרוב של נתניהו, הוגשו כתבי אישום בעבירות ביטחוניות. אלא שגם ההדלפה עצמה היתה שקרית: המדליפים הטעו את כתב העיתון באשר למשמעות המסמך ועיוותו את תוכנו. בסופו של דבר, המטרה היתה אחת: זריעת ספק.

בפרשת "קטארגייט", במסגרתה יועצי נתניהו קיבלו כספים מקטאר לקידום האינטרסים שלה בזמן המלחמה, האשים נתניהו כי מדובר ב"חקירה פוליטית, ציד פוליטי" וכי מחזיקים את יועציו "כבני ערובה" על מנת לפגוע בו. בחדר החקירות, לפי התמליל שפורסם ביולי 2026, חזרה מילת המפתח השנייה: "לא ידעתי".

לא ידעתי מהם עיסוקיו האחרים של אוריך, אמר נתניהו. לא ידעתי על החברה של ישראל איינהורן שדרכה עברו כספים. לא ידעתי כיצד הועסק פלדשטיין. זו בורות אסטרטגית כפי שהגדיר אותה מקגוי: מערכת שבנויה כך שהראש לעולם אינו יודע – ולכן לעולם אינו אחראי.

האנומליה חסרת התקדים המתאפשרת לאור זאת: למרות שברור לכולם כי היועץ הקרוב ביותר לראש הממשלה קיבל שכר ממדינה עוינת בזמן מלחמה, ראש הממשלה לא מפטר אותו ואף נלחם על המשך העסקתו וחזרתו ללשכה.

נתניהו נגד נתניהו: הסתירה שאינה פוגעת

המבחן החד ביותר לכוחו של "צד הביקוש" בהטלת הספק, הוא לא מה שנתניהו אומר היום - אלא מה שאמר בעבר בהשוואה למה שהוא אומר היום. למשל בסוגיית האחריות של מנהיגים.

ב-2008 התקיים בכנסת דיון על ממצאי ועדת וינוגרד, שהטילה את האחריות למחדלי מלחמת לבנון השנייה על הדרג המדיני והצבאי גם יחד. ראש האופוזיציה נתניהו התייצב מול ראש הממשלה אהוד אולמרט ואמר: "אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת". והוסיף: "אחריות זה לא לדבר אחריות. אחריות זה לשאת באחריות".

"בסרבו לפנות את מקומו, ראש הממשלה בורח מאחריות", אמר עוד נתניהו, וגם: "האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני ושל צמרת הדרג הצבאי".

באותה שנה הוסיף וקבע לגבי אולמרט כי "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל", משום שיש חשש אמיתי שיחליט לפי שיקולי ההישרדות הפוליטית שלו ולא לפי טובת המדינה.

מלחמת לבנון השנייה גבתה את חייהם של 165 ישראלים. ב-7 באוקטובר נרצחו כ-1,200 בני אדם ביום אחד. ובאשר לחקירות: נתניהו עצמו נמצא במשפט פלילי המתנהל כבר מ-2020.

לפי כל היגיון, הציטוטים האלה היו אמורים להיות הרסניים עבורו. בפועל הם צצים מחדש בכל סבב בחירות, מועלים ברשתות, ולא מזיזים כמעט דבר לקהל מצביעיו. וזו בדיוק הנקודה. מבחינה פסיכולוגית, תומך שמתמודד עם הסתירה ניצב בפני אותו דיסוננס שניצב בפני המעשן: "אני מאמין במנהיג" מול "המנהיג מפר את הכלל שהוא עצמו קבע".

מערכת הספק מספקת לו, בדיוק בזמן, את האמונה הפוטרת: "המקרה ההוא היה שונה", "במקרה הזה ראשי הצבא אשמים", "ההתנתקות אשמה", "הוועדה תהיה מוטה", "אין מי שיחליף את נתניהו".

אין צורך שהטענות יהיו עקביות. אין צורך שהטענות יישענו על אמת או עובדות. הן לא נועדו לשכנע. הן נועדו להזין ספק במוחם של הצרכנים – צרכני נתניהו. נתניהו לא צריך לנצח בוויכוח על האחריות. הוא צריך רק לוודא שלאף תומך לא ייגמרו התירוצים. מדוע במקרה זה הוא עצמו אינו אחראי והאחריות נופלת על כולם - מלבדו.

הטענה שכנגד, ומדוע היא אינה מספיקה

תומכי נתניהו יאמרו שאין כאן ייצור בורות אלא ספקנות לגיטימית. שמערכת המשפט ומערכת הביטחון אינן ניטרליות. שוועדה ממלכתית אכן תהיה מוטה. שגם יריביו מנסים לעצב תודעה. בחלק מהטענות הללו יש ממש, וביקורתיות כלפי אישים ומוסדות היא סממן בריא של חברה דמוקרטית. אבל ההבחנה החשובה שהאגנוטולוגיה מלמדת אותנו פשוטה: ספקנות מבקשת יותר ידע; ייצור ספק מבקש פחות.

בשאלת חקר מחדל ה-7 באוקטובר, באישומיו הפליליים ובפרשיות קטאר בלשכה, נתניהו אינו מבקש לפתור את הספק באמצעות הוספת ידע אלא באמצעות הטלת ספק ועיכובים. מי שבטוח בצדקתו, או לחילופין מעוניין להגיע לחקר האמת, היה מזרז את הליכי הבירור. במקום זאת, נתניהו עושה כל שביכולתו להשהות אותם תוך שהוא מערער את האמון בכל אינסטנציה שהיא.

נתניהו בוחר כל פעם מחדש לברוח להפצת ספק.

הממד הערכי: כישוף שחור בעידן המודרני

כל מה שתואר כאן אינו סוד. ספרו של פרוקטור נמכר בכל חנות, המזכר מ-1969 זמין לכל דורש, ומנגנוני הדיסוננס נלמדים בשנה הראשונה של לימודי הפסיכולוגיה. כל יועץ תקשורת, כל פוליטיקאי וכל מנכ"ל יכולים להשתמש בידע הזה מחר בבוקר. רובם אינם עושים זאת. הסיבה לכך אינה שהם טיפשים, אלא משום שיש להם עכבות מוסריות, מצפון או רגשות אנושיים המונעים מהם להשתמש באמצעים כל-כך מזיקים וזדוניים.

אין זה מקרי שתעשיית הטבק היא שיצרה את השיטה וגילתה את התגלית האסורה. רק מי שהמוצר הקטלני שלו אינו שורד את האמת - זקוק למכונה שמייצרת ספק. ב-4 בינואר 1954 פרסמו חברות הטבק במעל ל-400 עיתונים בארה"ב את "ההצהרה הכנה למעשנים", ובה התחייבו ש"אנו מקבלים על עצמנו את הדאגה לבריאות הציבור כאחריות בסיסית, העולה על כל שיקול אחר בעסקינו".

הדבר לא מנע מהם לבנות לאחר מכן את המכונה המודעת הראשונה להפצת ספק. ב-2006 קבעה השופטת הפדרלית גלדיס קסלר, בפסק דין של יותר מ-1,600 עמודים, שהחברות שיקרו, הציגו מצגי שווא והונו את הציבור האמריקאי במשך יותר מחמישים שנה.

התעשיות האלה חוקיות גם היום, מוצריהן ממשיכים להרוג מיליונים, ובעליהן ממשיכים להתעשר מהם.

חברות קדומות אסרו על "כישוף שחור". אגנוטולוגיה היא הגרסה המודרנית שלו. מי שבוחר בה אינו מתווכח עם האמת. הוא מחבל ביכולת של הציבור לדעת אותה. נתניהו הפך לגורו של מדע המסת האמת כשהוא מכהן כמנהיג מדינת ישראל, המדינה שהוקמה כדי לשמש מוקד לקיבוץ הגלויות היהודי. "מדבר שקר תרחק" מצווה התורה, שהקדימה לזהות את ערך האמת כבסיסי לקיומה של חברה אנושית יציבה ובריאה.

נתניהו הוא גם נבחר ציבור. כוחו, המידע שבידיו וזמן המסך שלו שייכים לאזרחים. מי שמגייס אותם כדי לגרום לאזרחים לא לדעת מה קרה לילדיהם ב-7 באוקטובר, או מה נעשה בלשכתו, אינו עוסק בפוליטיקה ואינו "קוסם". הוא מכשף שעוסק בסוג כישוף שכבר בימי קדם ידעו כי כדאי להתרחק ממנו כמו מאש, כי התשלום עליו יהיה גדול ונורא.