ביום שישי האחרון יצאו חברי פאנל "אולפן שישי" של חדשות 12 לשמוע את רחשי הציבור לקראת הבחירות. הציבור הנבחר, לצורך המשימה, היה נהגי מוניות. השאלה שליוותה את הכתבה היתה לאן נוסעת המדינה. התשובה ניתנה עוד לפני שהנהגים פתחו את הפה: גברים ליד ההגה, גברים מסבירים את הכיוון.

ב-N12 הסבירו שנהגי המוניות פוגשים ישראלים רבים ושומעים מה הם חושבים, ושמדובר במסורת מאז בחירות 2019. כמה מערכות בחירות חלפו בלי שהמסורת הזאת עוררה שאלה על מי שנעדרות ממנה?

נכון, יש היגיון טלוויזיוני במונית: תנועה, נוף מתחלף ושיחה בלתי אמצעית. אבל הבחירה במקצוע המזוהה כל כך עם גברים היא גם בחירה את מי לשמוע. הפורמט מסנן עוד לפני שהריאיון מתחיל.

המונית היא משל מוצלח דווקא משום שהבחירה בה נראית טבעית. הנהג מכיר את הארץ, מדבר עם חלקים נרחבים באוכלוסייה (מה עם אלו שאין להם כסף למונית?) הנהג לכן מוסמך לדבר בשם הציבור. באותו האופן, אישה שתתבקש לדבר על הבחירות תסומן לעיתים קרובות כנציגה של קבוצה: נשים, אימהות, מתלבטות. הגבר הוא הציבור; האישה היא זווית בסיפור.

כך נוצרת חלוקת עבודה סמויה: גברים מתארים את המציאות המשותפת, נשים מוזמנות לתאר את החוויה הנשית. גם כשהן מופיעות, השאלה היא באיזו סמכות מותר להן לדבר. האם הן מתבקשות להסביר את המדינה, או רק את מקומן בתוכה? הבחירה הזאת קובעת אילו קולות נתפסים ככלליים ואילו נשארים בגדר עדות אישית.

הדפוס הזה חזר גם בכתבות המעטות שנעשו על ההצבעה בחברה החרדית, והמעטות עוד יותר על הבחירות בחברה הערבית. שוב גברים התבקשו להסביר מה החברה שלהם חושבת. דווקא במקום שבו נורמות חברתיות דוחקות נשים מהמרחב הפוליטי, העיתונות מעניקה לבעלי הכוח גם את הסמכות לדבר בשם כולן. כך היא משעתקת את המבנה שהיא אמורה לבחון.

גם מפגשי ה"פרלמנטים" המצולמים של הפוליטיקאים נשענים על אותה מוסכמה. שולחן של גברים הוא מפגש עם הציבור. שולחן של נשים היה זוכה מיד לכותרת "מפגש נשים". הפוליטיקאי בוחר עם מי לשבת; המערכת העיתונאית בוחרת אם לקבל את השולחן הזה כתמונת החברה.

בסביבה הפמיניסטית הליברלית שלי מרבים לבקר כלי תקשורת חרדיים שמוחקים נשים במכוון. פחות נוח להביט בהיעלמותן בתקשורת הליברלית. כאן אין צורך בהוראה מפורשת. המקורות הקבועים, המומחים המוכרים והפורמטים האהובים עושים את העבודה. ייתכן שאין כוונה להדיר, אבל יש אחריות לבחון הרגלים שתוצאתם הדרה.

מדד ייצוג הנשים, המשותף ל"העין השביעית", לארגון העיתונאים והעיתונאיות ולמיזם 5050, מצא שבספטמבר נשים היו רק 22.5% מהנוכחות החזותית בערוצי הטלוויזיה. בפאנלים במהדורות החדשות שיעורן היה 17.7%. המדד אינו מודד זמן דיבור, אבל הוא חושף את התמונה המצטברת: הסמכות הציבורית על המסך נשארת גברית ברובה.

כל זה קורה במערכת בחירות שבה, לראשונה, ארבע מפלגות מציגות רשימות של 50% נשים. אחרי שהצלחנו, בעבודה אקטיבית, לגרום לשאלת ייצוג הנשים להיות על סדר היום הציבורי.

סוף סוף ניתן לראות גם נשים המבקשות להנהיג את המדינה, המפה הפוליטית משתנה, וההרגל העיתונאי מתקשה להדביק אותה. השאלה מי ינהגו במדינה כבר מקבלת תשובות חדשות. השאלה את מי שואלים נשארת מאחור.

לקראת משדרי הבחירות, המערכות משבצות פרשנים ומחלקות כיסאות. זו הזדמנות לבחון את התמונה לפני שהיא משודרת. ביום הבחירות נשים ישתתפו בקביעת הכיוון, הן הרי 50% מהקולות. האם בערב נשמע את קולן על המסך ואת הפרשנות שלהן לכיוון אליו המדינה הולכת, או שגם הפעם יהיו אלו בעיקר הגברים?

יעל יחיאלי היא מנהלת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי