השבוע ביום ראשון לפנות ערב (לפי שעון ישראל), בעת שבוריס שטונדה נאבק בנחישות עילאית, מעוררת הערצה, להגיע אל קו הסיום של תחרות איש הברזל בקונה שבהוואי, התפרסמו הידיעות על הדלפה לכאורה של התכתבויות הווטסאפ של יונתן אוריך, יועץ התקשורת של רה"מ נתניהו שניהל את ענייניו ברשלנות חסרת אחריות.
ברשתות החברתיות הופיעו ציטוטים, לכאורה משיחה של היועץ אוריך עם העיתונאי יודע הכל עמית סגל. סגל אישר בשידור כי ההתכתבויות שדלפו הן אותנטיות, והתייחס בעיקר למה שהתגלה על הסימביוזה בינו לבין היועץ של נתניהו. ברשתות התפרסמו גם ציטוטים אחרים, חילופי דברים שבהם השניים מלגלגים על נכותו של אלישע מדן, שנתניהו שריין ברשימת הליכוד לכנסת.
פניתי לאוריך, לסגל ולמדן, אולם הם לא מסרו התייחסות לדברים. סגל ואוריך לא טענו כי מדובר בפברוק והודו למעשה באמיתות החומרים (אוריך טען בחלק מתגובותיו כי חלק מהפרסומים אינו נכון). שניהם איימו לתבוע את מי שיפרסם את ההתכתבויות. אולם יש מספיק במה לדון גם בלי להביא את הציטוטים המחליאים עצמם.
מדן ושטונדה נפצעו שניהם אנושות ממטען חבלה באותו קרב בצפון רצועת עזה. מדן נותר קטוע בשתי רגליים. שטונדה איבד רגל אחת שנקטעה מעל לברך.
בוריס שטונדה, בן 29 נשוי ואב טרי, היה לפני המלחמה סטודנט למערכות מידע במכללה האקדמית רמת גן. הוא נולד בעיר מריופול שבאוקראינה, על שפת ים אזוב. מריופול נכבשה ב-2022 על-ידי הרוסים לאחר קרבות אכזריים.
ב-2009, בהיותו בן 12, עלה לישראל יחד עם משפחתו, שהתיישבה במושב חוסן שבגליל המערבי. שני הוריו הם מהנדסים במקצועם. הוא תיאר את ילדותו במריופול כקשוחה, דבר שעיצב, לדבריו, את אופיו הנחוש.
בשירותו הסדיר היה לוחם ביחידת המסתערבים דובדבן. כשפרצה המלחמה בעזה באוקטובר 2023, קטע את טיולו ביפן ומיהר לחזור לישראל ולהתייצב לשירות מילואים ביחידתו שבחטיבת הקומנדו.
חמישה ימים לאחר הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, נפצע רב סמל בוריס לראשונה מרסיס שחדר לעורפו. למרות זאת, סירב להתפנות מהשטח, חבש וטיפל בעצמו במקום, והתעקש להמשיך להילחם לצד חבריו.
כשבועיים לאחר מכן פעל כוח המילואים של הצוות במשימת סריקה ואיתור תשתיות טרור בבית חאנון. הלוחמים הגיעו למבנה שבו היה ממוקם פיר מנהרה. ברגע שהכוח התקרב וניגש לכניסת הפיר, מחבלים הפעילו מרחוק מטען חבלה רב-עוצמה של כ-13 קילוגרם חומר נפץ.
עוצמת הפיצוץ הייתה כה אדירה עד שהבניין כולו כמעט קרס על הלוחמים. מעוצמת הפיצוץ נהרגו במקום ארבעה מלוחמי הצוות: יוסף חיים הרשקוביץ, מתן מאיר, סרגיי שמרקין ומשה ידידיה לייטר (בנו של שגריר ישראל בארצות-הברית).
שישה לוחמים אחרים נפצעו פצעים קשים. אחד מהם היה בוריס, שהרופאים התקשו להאמין שיישאר בחיים. הוא הובהל תחת אש לבית החולים שערי צדק בירושלים ואושפז כשהוא מורדם ומונשם במשך חמישה ימים.
(צילום באדיבות בוריס שטונדה)
הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו הימנית מעל הברך, כדי להציל את חייו, והוא עבר במשך חודשים ארוכים סדרה מפרכת של 19 ניתוחים מורכבים. בשלב מסוים של האשפוז מצבו הידרדר בעקבות זיהום קשה במערכת הדם, דבר שהצריך הרדמה והנשמה לארבעה ימים נוספים, אך הוא שרד ונכנס לתהליך שיקום ארוך.
שטונדה סיפר כי אף שלפני פציעתו הוא כלל לא עסק בספורט, גמלה בו ההחלטה להפוך לספורטאי: "הייתי ממש סיעודי ושנאתי את זה. רציתי להיות עצמאי ככל האדם.
"עברתי שיקום ארוך של שמונה חודשים. למדתי ללכת מחדש אחרי שהרכיבו לי פרוטזה ברגל אחת", אומר בוריס בשיחה מהוואי, "הספורט וההישגים האתגריים אפשרו לי לקחת את השליטה על גופי בחזרה".
תהליך בניית הכושר ובעיקר החוסן המנטלי היה הדרגתי. "לא ידעתי לא לשחות, לא לרכב על אופניים ולא לרוץ. כל זה עם רגל אחת ממש. למדתי מאפס הכל. לא ויתרתי. לא חיפשתי תירוצים ובלבולי מוח". כל יום אימונים שעבר חיזק את בטחונו העצמי ואת תחושת ניצחון הרוח והגוף שלו.
(צילום באדיבות בוריס שטונדה)
בתהליך החזרה לחיים הרגילים הוא הציב לעצמו יעדים בלתי נתפסים. הוא טיפס את הקילימנג'רו במסלול מאצ'מה הקשוח, שחה קילומטרים בים הפתוח. אבל הוא היה נחוש גם להגשים חלום שנראה רחוק גם לספורטאים מקצועיים, קל וחמור לקטוע רגל: להשתתף בתחרות איש הברזל, במקום הכי מטורף בעולם - אליפות העולם בהוואי.
אך כדי להגיע לשם היה עליו לעמוד קודם באתגר אחר: להשלים את תחרות החצי של איש הברזל, בוולנסיה. באפריל האחרון הוא עמד בכך, מה שזיכה אותו בכרטיס הכניסה הנכסף להוואי.
התחרות בהוואי נחשבת למכה של תחרויות איש הברזל בעולם. האירוע נוסד שם, כפי שהאגדה האורבנית מספרת, בערב של חיילים שיכורים בצבא ארצות-הברית שהוצבו בהונולולו. חלקם שחה, חלקם רץ וחלקם רכב על האופניים. כטוב ליבם בשתייה, הם החליטו על תחרות שתשלב את שלושת המקצועות גם יחד, ומי שינצח בה יוכתר ל"איירון-מן" – איש ברזל.
כמי שהשתתף ארבע פעמים בתחרויות דומות, כולל בהוואי, אני יכול להעיד כי זהו אתגר קשה ביותר. יש לשחות 3.8 קילומטרים במים פתוחים, לרכוב על אופניים 180 קילומטרים ול"קינוח" לרוץ מרתון שלם, שהוא כשלעצמו סיוט לא קל של 42.2 קילומטרים.
בוריס מסביר פעם אחר פעם כי הזיכרון של ארבעת חבריו שנפלו באותו המבנה בבית חאנון מלווה אותו לכל אירוע, והוא התשובה שלו לשאלה שהוא נשאל שוב ושוב: למה אתה עושה זאת. הם ה"למה" שלו. הדלק המרכזי שמניע אותו "לרוץ, לנצח ולעשות את מה שהם כבר לא יכולים".
(צילום באדיבות בוריס שטונדה)
התחרות בקונה היא אחת הקשות בכל מאות אירועי איש הברזל בעולם. נושבות באי רוחות עזות, שלא מרפות בכל שעות היום, הלחות מגיעה ל-85 אחוזים ובשעות הצהריים הטמפרטורה עולה ל-30 מעלות בממוצע. תנאי השטח במסלול מאתגרים במיוחד בגלל שילוב של שדות לבה שחורים, כבישים חשופים, עליות מתונות אך ממושכות ורוחות צד. מי שרכב שם אינו יכול שלא לדמיין כי כך נראים פני הירח.
כשעה ו-20 דקות לאחר שזינק עם שחר למי מפרץ קאילואה, עלה בוריס אל החוף, החליף בגדים, שתה ואכל, ועלה על אופניו שהותאמו במיוחד עבורו. ניתן רק לתאר את הדיווש בהעדר ברך רגל אחת.
ואם לא די בעצם הקושי, המארגנים מציבים מהמורה גדולה נוספת: יש לסיים את הרכיבה והשחייה בעשר וחצי שעות. במילים אחרות: לרכוב בקצב ממוצע של 20 קילומטרים לשעה במשך כמעט תשע שעות. מי שעומד בכך, נותרו לו רק עד שש וחצי שעות כדי לרוץ ולחצות את קו הסיום לפני חצות, לקול תשואות הקהל הנלהב.
"היו לי הרבה מחשבות אם אני אצליח לסיים כל הקטעים", הוא מספר, "פחדתי שלא אגיע בזמן שנקבע למקטע הרכיבה באופניים. היתה רוח מטורפת ובעלייה אחת אתה מטפס ל-170 מטרים".
הנחישות, כוח הרצון והחוסן המנטלי מעוררי ההשתאות של בוריס סחבו אותו כל הדרך עד לקו הסיום. "אני רוצה להוכיח שהמגבלה שלי היא לא פיזית, אלא נפשית, ולהבהיר שלמעשה אין דבר כזה מגבלה. אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו. היום אפשר לעשות הכל, בלי גבולות".
(צילום באדיבות בוריס שטונדה)
אתר הספורט "שוונג" תיאר זאת כך: "זה היה רגע היסטורי, כמעט בלתי נתפס. רגע שבו לוחם ישראלי קטוע רגל ניצח את הסטטיסטיקה, את חוקי הרפואה ואת גבולות היכולת של הגוף האנושי".
בוריס השלים את התחרות היוקרתית והמאתגרת ביותר בעולם הטריאתלון בתוצאה כוללת של 16:33:54 שעות. בכך נכנס לרשימה אקסקלוסיבית ביותר של ספורטאים בעולם עם קטיעה מעל הברך שהצליחו להשלים את האתגר ההירואי הזה, ולישראלי הראשון קטוע הרגל שמשלים את המסלול המפרך בקונה.
בסיום השיחה סיפרתי לבוריס על הדברים המיוחסים לצמד הציניקנים היהירים שלגלגו על אלישע מדן. בוריס השלו והשקט לא יכול היה להתאפק. "אלישע נמצא במחשבותיי כל הזמן. ואני חושב שזה זלזול מוחלט. זה לא הגיוני. הוא הולך להיות חבר כנסת ולא משנה באיזה מפלגה. אני לא תומך בפוליטיקה שהוא בחר אבל אי אפשר לזלזל במה שהוא עשה. הוא אבא לשישה ילדים, כשהוא יצא למילואים הוא היה בן 45. איך אפשר בכלל לדבר על זה? איפה היו סגל ואוריך כשהתחילה המלחמה? למה אתם לא לקחתם את הנשק והלכתם להילחם?".