הודעתה של טלי בן עובדיה כי תסיים את כהונתה כמנכ"לית חדשות 13 לאחר הבחירות הקרובות פותחת מחדש את אחד הפרקים המוכרים, והמטרידים למדי, בתולדות חברת החדשות הזו.
שוב יידרש הדירקטוריון לבחור מנהל שיהיה גם העורך הראשי של שידורי החדשות. שוב תעמוד על הפרק מערכת היחסים הרגישה שבין בעלי השליטה, נציגי הציבור ועיתונאי החברה. הפעם יתווסף למשוואה גם מבנה בעלות חדש, לאחר אישור העברת השליטה ברשת לקרן מריט, במהלך שמומן על ידי אסף רפפורט וינון קוסטיקה.
אפשר להניח שבקרוב יתחילו להתפרסם שמותיהם של מועמדים אפשריים, יתחוללו מאבקים מאחורי הקלעים ויוצעו הסברים מדוע דווקא אדם זה או אחר מתאים לתפקיד. אלא שהשאלה החשובה אינה רק מי יהיה המנכ"ל הבא. לפני שעוסקים בזהותו, ראוי לבחון מי אמור לבחור אותו, באיזה הליך, והאם המנגנונים שנועדו להבטיח את עצמאותו של העורך הראשי אכן מתפקדים.
לפני יותר מ-13 שנים, באפריל 2013, פרסמתי ב"עין השביעית" טור שכותרתו "הדבר הכי קבוע". הטור עסק בזמניותם הכרונית של מנהלי חברות החדשות, בעקבות שרשרת חילופי התפקידים בחדשות 10 שהחלה בהתפטרותו של ראודור בנזימן בעקבות פרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון.
לאחר עזיבתו של בנזימן מונה אורי רוזן לממלא מקום, ובהמשך החליף אותו אבי אלקלעי עד למינויו הקבוע של גולן יוכפז. גם בחברת החדשות של ערוץ 2 מונה בעבר מנכ"ל זמני, עם פרישתו של שלום קיטל ומינויו של אבי וייס.
כבר אז דובר על הפער בין המנגנון המשפטי שקבע המחוקק לבין הפרקטיקה שהתפתחה בחברות החדשות. חוק הרשות השנייה אינו יוצר מסלול רגיל של מינוי מנכ"ל זמני במקום המינוי הקבוע לחמש שנים. סעיף 69(ב) קובע הסדר מיוחד שלפיו יו"ר הדירקטוריון ממלא את מקומו של מנהל שחדל לכהן לפני תום תקופתו, עד למינוי מנהל אחר.
לזמניות המתמשכת יש מחיר שאינו מסתכם רק באי נוחות ניהולית. מנהל התלוי ברצונם של אחרים להפוך את מינויו לקבוע, עלול להימצא בעמדת חולשה דווקא במקומות שבהם נדרשת עצמאותו המקצועית. מנהל שמינויו זמני בלבד מתקשה גם להוביל תהליכים ארוכי טווח.
הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר במנהל שהוא גם העורך הראשי של מערכת עיתונאית, הנדרש לעיתים לקבל החלטות שאינן נוחות לבעלי השליטה או לגורמים אחרים המשפיעים על עתידו.
בשנת 2024 חזרה הסוגיה הזאת שוב לשולחן. לאחר סיום כהונתה הקצרה והסוערת של יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מילא יו"ר הדירקטוריון אייל דה פאו את מקום המנכ"ל. בהמשך מונתה בן עובדיה לתפקיד באופן זמני, משום שלא הושג הרוב המיוחד הדרוש למינוי קבוע. רק בינואר 2026, יותר משנה לאחר תחילת כהונתה הזמנית, אושר מינויה הקבוע וגם הוא בהליך שאינו חף מקשיים וספקות משפטיים.
במהלך התקופה הזאת נדרשה הרשות השנייה להתערב שוב ושוב, להורות לדירקטוריון לפעול למינוי קבוע ואף להודיע על נקיטת הליכי הפרה אם הדבר לא ייעשה. קשה לחשוב על המחשה טובה יותר לכך שהמחלוקת שהתעוררה לפני שנים רבות לא נפתרה.
את שאלת הזמניות אין צורך לבחון מחדש רק כאשר דירקטוריון מתקשה להגיע להסכמה על מועמד. צריך להבטיח מלכתחילה שהליכי האיתור והמינוי לא יהפכו את החריג למסלול ניהולי חלופי.
חוק הרשות השנייה יצר לחברות החדשות מבנה תאגידי מיוחד. 60% ממניות ההצבעה מוחזקות בידי בעל הרישיון, ו-40% בידי הרשות השנייה. אותה חלוקה משתקפת גם בהרכב הדירקטוריון, שבו שלוש חמישיות מן החברים ממונים מטעם בעל הרישיון ושתי חמישיות מטעם הרשות, כנציגי הציבור. גם תפקיד יו"ר הדירקטוריון שמור לאחד מנציגי הציבור.
למנגנון הזה תכלית ברורה. חברת החדשות אמנם ממומנת בידי גוף מסחרי ופועלת במסגרתו, אך המחוקק ביקש שלא להותיר את ההכרעות הנוגעות לניהולה המקצועי ולזהות העורך הראשי בשליטתו הבלעדית. משום כך דורש סעיף 68 לחוק רוב מיוחד של 75% מחברי הדירקטוריון לצורך מינוי המנכ"ל, על פי המלצת נציגי בעל הרישיון.
אלא שהמנגנון הזה אפקטיבי רק ככל שנציגי הציבור אכן ממונים, מכהנים ופועלים בעצמאות.
לעצמאות הזו יש כמה היבטים והנה אחד מהם: יו"ר דירקטוריון חדשות 13, אייל דה פאו, היה בשנים האחרונות במוקד שאלות הנוגעות לאי-תלותו כנציג ציבור ולהסדרי התגמול שנקבעו לו.
בעקבות פרסומים על תשלומים נוספים שקיבל בתקופות שבהן מילא את מקום מנכ"ל חברת החדשות, ואף לאחר מכן, העבירה עמותת הצלחה לרשות השנייה חוות דעת משפטית של ד"ר ברק ירקוני. בחוות הדעת הועלו חששות בדבר קיומה של זיקה כלכלית בעייתית בין דה פאו לבין בעלת השליטה, וכן שאלות הנוגעות לחובות הגילוי, האמונים והסדר ניגוד העניינים שלו.
מאז התחלפו בעלי השליטה, אך לא השתנתה העובדה שליו"ר הדירקטוריון תפקיד מרכזי במיוחד במבנה שקבע המחוקק. הוא אינו רק מנהל את ישיבות הדירקטוריון (ובמקרה של חדשות 13 גם כאן לא תמיד הקפידו על סדר הדברים הנכון ואחרים ניהלו את הישיבות במקומו). הוא אמור להיות אחד מעוגני הפיקוח הציבורי על חברת החדשות, ובנסיבות מסוימות גם מי שממלא את מקום המנכ"ל.
עצמאותו אינה יכולה להיות עניין משני, בוודאי כאשר על הפרק מינויו של מי שאמור להגן על העצמאות העיתונאית של החברה כולה.
באפריל 2025 דווח ב"וואלה" כי בעקבות בדיקת הרשות השנייה נדרש דה פאו להשיב חלק מן הכספים שקיבל. גם לאחר מכן המשיכה הצלחה להעלות בפני הרשות שאלות בדבר כשירותו להמשיך ולכהן כדירקטור מטעם הציבור ולהשתתף בהחלטות הנוגעות למינוי מנכ"ל החברה. הרשות אף פעלה בפעם הראשונה להסדיר את נושא הגמול לדירקטורים וליו"ר חברת החדשות המכהנים מטעמה.
בעבר עסקנו גם במצבו של דירקטוריון חדשות 13, שפעל אז בהרכב חסר באופן משמעותי. הדגש הושם על כך שהיעדר נציגי ציבור מחליש את מנגנון האיזון שנועד לפקח על כוחם של בעלי השליטה. מאז חלפו שנים, אך שאלת הרכב הדירקטוריון המשיכה ללוות את חברת החדשות הזו כמחלה כרונית.
בדצמבר 2025 סיימה יפעת בן חי שגב את כהונתה כדירקטורית מטעם הציבור בחברה. עזיבתה שינתה את מאזן הכוחות בדירקטוריון לאחר תקופה ממושכת שבה התנגדה, יחד עם אברהם נתן, למינויה הקבוע של בן עובדיה. כתוצאה מכך, בינואר השנה מינתה מועצת הרשות השנייה שני דירקטורים חדשים לחברה, אילת אליאב ודניאל בוטוין, שאמורים היו להיכנס לתפקידם בתחילת פברואר ולהשלים את מכסת נציגי הציבור.
מינויה הקבוע של בן עובדיה אושר ב-30 בינואר, ימים ממש לפני כניסתם המיועדת של הדירקטורים החדשים. אגב כך עלו שאלות בדבר תקינות ההליך והצורך לבחון את אשרור ההחלטה לאחר השלמת הרכב הדירקטוריון. ברשת טענו כי מועד הישיבה נקבע קודם להודעה על המינויים החדשים והרשות השניה החליטה שלא להתערב. גורם בכיר ברשות סבר שלאחר הלחצים הממושכים להשלים את מינוי הקבע, עדיף שלא לעכב אותו עוד.
בחינה של אירועי העבר האלה מביאה למסקנה ברורה: הפעם צריך לפעול אחרת. ברור שחדשות 13 זקוקה למנהל קבוע בעל יכולות מוכחות. הניסיון הניהולי חשוב, אך אינו יכול לבוא במקום ניסיון עיתונאי, שיקול דעת עריכתי ומחויבות לאתיקה מקצועית ואמות מידה גבוהות של עשיה מקצועית.
בדומה לכך, רקורד עיתונאי מרשים אינו תחליף ליכולת לנהל ארגון מורכב, לגבש תכנית עבודה, להבטיח יציבות כלכלית ולבנות מערכת חדשות המסוגלת להתמודד עם השינויים בהרגלי צריכת המידע.
המנהל הבא צריך להיות מסוגל להציג תפיסה עיתונאית ומערכתית ברורה. עליו להבין את החשיבות של מערך תחקירים עצמאי, של מגוון נושאי סיקור וקולות ושל הפרדה אפקטיבית בין שיקולים עיתונאיים לשיקולים מסחריים. באותה מידה עליו לדעת לנהל עובדים, לקבל החלטות קשות ולייצר סביבת עבודה מקצועית במציאות שבה העיתונות כולה במצוקה ובאובדן דרך כלכלי.
הבחירה אינה צריכה להיות מוכרעת לפי מידת קרבתו של מועמד לבעלי השליטה החדשים, וגם לא על פי מידת הפופולריות שלו בקרב העובדים. לאלה האחרונים יש עניין לגיטימי וחשוב בזהות המנהל ובדמותה של החברה שבה הם עובדים, ונכון לשמוע את עמדותיהם במסגרת ההליך. אולם מחויבותו של העורך הראשי היא קודם כל לחובותיו המקצועיות ולחברת החדשות, ולא לקבוצה מסוימת בתוכה או מחוצה לה.
בטורים שפורסמו כאן בחודשים האחרונים עסקנו בשאלות שמעלה מבנה השליטה החדש ברשת 13, ובצורך להבחין בין כוונותיהם המוצהרות של המשקיעים לבין ההסדרים התאגידיים שנועדו להבטיח את עצמאות העשייה העיתונאית. לאחר אישור העסקה דובר גם על החשיבות שבפרסום תנאי האישור ומנגנוני הפיקוח שנקבעו במסגרתה. מינוי המנכ"ל או המנכ"לית הבאים הוא הזדמנות לתרגם את ההצהרות הללו למעשים.
לשם כך ראוי לקבוע מראש אמות מידה מקצועיות, לקיים הליך איתור סדור שיבחן כמה מועמדים, לשתף בו את נציגי הציבור מתחילתו ואף לתת להם להוביל אותו ולוודא שהדירקטוריון פועל בהרכב תקין, לאחר שהוסדרו שאלות הנוגעות לאי-תלות חבריו.
מעל לכל, ועל אף שמדובר לכאורה בגוף תקשורת מסחרי (מה שאינו נכון בשל האופי המיוחד של מבנה הניהול של החברה), קיימת הצדקה לשקיפות ביחס לעקרונות התהליך ולנימוקים המקצועיים שביסוד ההחלטה.
אין סיבה לחזור פעם נוספת למסלול של מינוי זמני ממושך, שמעמיד את החברה ואת מנהלה במצב של אי ודאות מתמשכת. הודעתה המוקדמת של בן עובדיה מאפשרת להיערך מראש, לקיים הליך מקצועי ולהבטיח רציפות תפקודית בלי להמציא פתרונות עוקפים למנגנון שקבע המחוקק.
לא די לבחור עורך ראשי עצמאי. צריך גם להבטיח שלאורך הדרך הוא לא יהיה חייב את עצמאותו למי שבחרו בו.