אתר "העין השביעית" סיקר מאז פרוץ המלחמה ב-7.10.2023 את ההתעלמות השיטתית של מרבית התקשורת הישראלית בשפה העברית מהסבל, ההרג, הרעב וההרס המסיבי שישראל גרמה. למעשה, המחלוקת הציבורית סביב הסרט NAZA היתה אחד מהרגעים הבודדים שבו מה שהתרחש ברצועת עזה זכה לעיסוק תקשורתי נרחב, גם היה מדובר בעיקר בניסיונות להפריך את האשמת צה"ל בפשעי מלחמה.

במהלך הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות כן הוזכר מעת לעת שנתניהו השאיר לגוש האופוזיציה "ירושה" של כיבוש; מלחמה רב-חזיתית בעזה, בלבנון ובאיראן וטרור יהודי משתולל בגדה המערבית. אך באופן מודע היטב, העיתונאים שתומכים בגוש האופוזיציה לא הקשו על מועמדי הגוש מהמפלגות היהודיות בשאלות מה בכוונתם לעשות עם ה"ירושה" הזו.

לא נרשם עיסוק רציני אפילו בהודעה התמוהה של גדי איזנקוט, מנהיג "מחנה השינוי", רגע לפני יום הבחירות, כי הוא ישמיד את הזרוע הצבאית של החמאס תוך 18 חודשים. כאילו יש "שינוי" בעוד פוליטיקאי שיבטיח את ה"ניצחון המוחלט".

גם עתה, לאחר הבחירות ועל רקע המבוי הסתום, מרבית התקשורת הישראלית בשפה העברית ממשיכה להתנהל בבועה אטומה ומוחלטת של העניינים הפנים-ישראליים. זאת בעוד התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית, שכבר מבשלת חבילת סנקציות, מוטרדות בעיקר מהשלכות תוצאות הבחירות על עתיד התנהלות ישראל במלחמה הרב-חזיתית שהיא מנהלת ברחבי המזרח-התיכון, שמשפיעה על הכלכלה והפוליטיקה בהמון מדינות בעולם.

מהשופרות הביביסטיים בתקשורת אין מה לצפות. הם הרי ניצלו את המלחמה כרקע להסתה לגזענות, לאלימות ולהשמדה. אך גם בקרב שופרות גוש האופוזיציה בתקשורת בשפה העברית המצב לא הרבה יותר טוב – השאלות ה"קשות" שנשאלות על ידיהם הן אם הגוש יחליף את יו"ר הכנסת וישתלט על ועדותיה, ואולי גם יקים ועדת חקירה – זאת בהתעלם מכך שישראל ממשיכה מדי יום בביצוע פשעים נגד האנושות בעזה, בלבנון ובגדה המערבית, ובבתי הכלא בישראל.

אפילו הסיקור של התקשורת בשפה העברית של ניסיונות נתניהו לחדש את המלחמה עם איראן, התמקדו בסכנה לשיבוש או ביטול הבחירות, ולא בטירוף ובטיפשות של עצם המלחמה. זאת למרות שיש לגביהם קונצנזוס עולמי למעט בחדרים מסויימים בבית הלבן בוושינגטון (ובאוגנדה, שם הרמטכ"ל והבן האלכוהוליסט של הדיקטטור הודיע שהוא מוכן לשלוח 100 אלף חיילים לעזור לישראל).

לא ברור מי הביצה ומי התרנגולת – מרבית התקשורת בשפה העברית שמזוהה עם גוש האופוזיציה, או מרבית הציבור היהודי שתומך בגוש ולא דורש תוכנית יציאה מעזה, לבנון, סוריה ומאות החוות שהוקמו בגדה המערבית מתחילת המלחמה.

אפילו אם לא אכפת באמת לאותם העיתונאים והאזרחים היהודים בגוש האופוזיציה מזכויות אדם של אחרים, ברור שהמשך המלחמה הרב-חזיתית משליך על שלל הסוגיות שכן מעניינות אותם. למשל, בור תקציב הביטחון שבולע את כל התקציבים שדרושים לתיקון הנזק המסיבי שנגרם בכל משרדי הממשלה במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו השישית.

האם אותם עיתונאים שאלו את עצמם כיצד ניתן להקים ממשלה יציבה שתישען על תמיכת המפלגות הערביות, אם המפלגות היהודיות בגוש האופוזיציה מתכוונות להמשיך להרוג ולפצוע מדי יום ילדים ונשים כ"נזק אגבי", להרעיב ולענות אסירים, ולא לשפר באופן ניכר את התנאים הקיומיים של מיליוני עקורים בעזה ובלבנון על אף שהחורף הקרב ובא צפוי להחמיר את המגפות, הרעב והתמותה.

במקום להיות עיתונאים ולסקר את המציאות, כיצד יותר ויותר מדינות ומנהיגים ברחבי העולם מסתכלים עלינו כעל מדינה מצורעת, גזענית ואלימה, מרבית התקשורת בשפה העברית מעדיפה לעסוק בביקורת תקשורת ולצעוק "אנטישמיות".

במדינות דמוקרטיות התקשורת אמורה להציב מראה בפני הציבור. בישראל הציבור והתקשורת פשוט מסתכלים זה בזה ולא מבינים מה הבעיה.