לטורים מהסוג הזה נוטה להיות פתיחה קבועה, זו שמצטטת את שמעון פרס המנוח על הסקרים והבושם. אלא שהפעם, לא בטוח שכדאי גם להריח, ולא רק לא לשתות. האמת היא שבשלב הזה, הסקרים איבדו כמעט כל משמעות, חוץ מאשר לסוקר ולערוץ המשדר שמבטיח שהנה זה בא, רק עוד שבע הפסקות פרסומות ואנחנו עם כל הניתוחים והפרשנויות. והנזק עולה לאין שיעור על התועלת.

כשאחד הגושים – במקרה הזה גוש נתניהו – מאורגן באופן מפוזר כל כך, ורשימות רבות כל כך רוקדות טנגו עם אחוז החסימה (3.25% מהקולות הכשרים), ברור לגמרי שהבחירות יוכרעו על הקטנות, על הזנב שיכשכש בכלב. יעברו או לא יעברו.

את זה יקבע במידה רבה שיעור ההצבעה, שיכתיב את מספר הקולות הדרושים כדי לצלוח את המשוכה. את הגילוי הנאות הזה לא שומעים במהדורות – הוא נתפס כמובנה במוצר, חלק מהמשחק. רק שבמקרה שלנו, הוא די מייתר את המגרש כולו.

ניקח לדוגמה את הסקר האחרון של מנו גבע וערוץ 12 (22.9.26) – עוד פרק בסדרה בהמשכים (לו רק הייתה אפשרות לבינג') שרבים מאיתנו בונים עליה תילי תילים ונכנסים בגללה לשאננות, אופוריה או דיכאון על.

במדגם של 501 משיבים בפועל, עוד לפני שדיברנו על המונים שלא רק מנתקים אלא גם חוסמים את המספר, ועוד לפני שהזכרנו שקרנים, אם יש 16 מצביעי יועזליכה – יועזליכה בחוץ; ב-17 הם עוברים. כשבני גנץ מקבל פחות מאחוז, למעשה, יש לו שני מצביעים. עמית סגל ובן כספית ממש לא צחקו כששאלו אותו איך זה שבסקר שלהם היה לו מצביע יחיד, ואז ניסו לנחש מי.

מה קורה בינתיים בעולם האמיתי? בבחירות 2022 נדרשו 154,855 קולות כשרים כדי לעבור, מה שהוריד לטמיון קרוב ל-420 אלף מעטפות – 8.8% מכלל המצביעים, שהיו שווים כעשרה מושבים בכנסת. כמה יספיקו הפעם? שאלה טובה.

בתור התחלה, התווספו מאז 772 אלף ישראלים נטו לספר הבוחרים – תוספת של קדנציה מלאה, אירוע חריג כשלעצמו במחוזותינו. במונחי אחוז חסימה, מדובר בעוד 25 אלף קולות – וזה רק מה שידוע. כי עכשיו הגענו לנעלם הגדול של הסיפור: שיעור ההצבעה.

לפי תרחישים של פרופ' אלכס וינרב ממרכז טאוב, שיעור מתון של 70% מציב את הסף על כ-171 אלף קולות; 75% יחייבו 183 אלף; ו-80% הצבעה כבר יצריכו 195 אלף פתקים כדי להיכנס לכנסת. במצב כזה, לא בטוח שאפילו ארבעה מנדטים יספיקו.

באופן מסורתי, שיעורי ההצבעה בישראל נחשבים גבוהים יחסית לדמוקרטיות מערביות, אבל מגמת ההתכווצות ברורה. השיא, אם לא סופרים את 1949 (86.9%), היה ב-1988, אז נרשמו 79.7 אחוזים. הבאות בתור מבחינת היענות הציבור היו בחירות 96' – הניצחון הראשון של נתניהו – עם 79.3%, ולאחריהן הגיעה הדעיכה.

בהכרעה שלפנינו, "הגורלית בתולדות המדינה" בלשון הערוצים כולם (ובצדק), על פי רוב ההערכות, צפויה התעוררות מחודשת – הן בציבור הכללי והן במחוזות ספציפיים, כמו למשל במגזר הערבי ומעבר לים. יש שראו בהסתערות על הבחירות ללשכת עורכי הדין סנונית ראשונה, אם כי מאז קרה כאן לא מעט.

אין לדעת כמה ישראלים יטרחו לצאת מהבית או לוותר על רבע שעה בקניון או בים, או לעלות על מטוס בשביל פתק בקלפי. אם אכן תהיה נהירה לקלפיות, בתוספת הריבוי הטבעי מאז הפעם הקודמת, התמונה עשויה להיראות אחרת לגמרי.

או אז, כדי שכל מתנדנדת תגרוף בחלוקה מדויקת כ-200 אלף קולות, כל הכוכבים ואז עוד כמה צריכים להסתדר (או להתעוות, תלוי באיזה צד אתם). את הפקטור הזה אף סוקר לא מביא ולא יכול להביא בחשבון. אבל אפשר לצפות שזה יובלט יותר כדיסקליימר.

לכן, הסקרים משקרים, הם כבר לא אמת לשעתה, ולא בזדון – פשוט כי אין להם כל דרך לדעת את המשתנה הכי חשוב של בחירות 26' לכנסת ה-26. הבעיה היא שבינתיים הם זורעים פאניקה, ייאוש, אדישות או שמחת מנצחים בטרם עת באופן שיכול להגשים את עצמו, לשנות סדרי בראשית או להוביל למפח נפש, גם אם מלכתחילה לא באמת הייתה להם אחיזה במציאות או קצה חוט.