אמנון דנקנר האמין שהוא איש של אמת. למעשה הוא חשב שהיכולת הזאת, לומר את האמת ללא כל מורא ותוך התעלמות מופגנת ממסננות חברתיות מקובלות, היא התכונה המזוהה עימו יותר מכל.

האמת היתה קצת אחרת. היו רבים שדווקא פיקפקו במידת נאמנותו לאמת בנוגע לכמה מהדברים שכתב או אמר. כך היה כאשר טען שדן בן-אמוץ התוודה באוזניו על יחסים של גילוי עריות עם אמו (טענה שלא ניתן לאשר או להפריך ולנצח תישאר תלויה כך באוויר), וכך היה כאשר הגן בלהט על שני מורשעים בפלילים – כל אחד מהם הזיק באופן עמוק לציבוריות הישראלית ושילם בעונש מאסר – אריה דרעי ועופר נמרודי. הטיעונים שהציג ביחס לשניים האלו היו פתלתלים כל-כך ועמוסים בפרטים, עד שגם מי שעקב מקרוב אחרי התיק המשפטי של כל אחד מהם התקשה לעמוד מול הרטוריקה שסיפק דנקנר.

התכונה הבולטת באישיותו, לפיכך, היתה אחרת לגמרי. הוא היה מאוהב בדמות המפיסטו שלבש פעם אחר פעם בצמתים שונים בחייו. היה לו צורך פנימי לעמוד לצדם של מי שכשלו מוסרית וגונו בכל פה ולהגן עליהם, גם כאשר כלו כל הטיעונים ההגיוניים. הוא שאב הנאה עמוקה מהיותו אדם שנוי במחלוקת. נדמה היה שעמדה זו, באופן משונה, היתה דרכו להגיע להכרה ציבורית ולספק צורך נואש באהבה.

האמת? העברתי איתו לא מעט שיחות טלפון ככתבת תקשורת, ואף ישבתי מולו ושמעתי הרצאה ארוכה על חייו ועל האני-מאמין שלו. הבנתי שהוא חש, משום מה, מנודה ומודר. הקשבתי לשטף הדברים ותוך כדי כך הירהרתי מה מניע אדם לבחור בעמדה כזאת. אני מודה שלא הצלחתי להבין.

כתבתי עליו לראשונה ב-2001, במסגרת כתבה ארוכה ל"העין השביעית" שתיארה את הנעשה בתוך "מעריב" במהלך משפט נמרודי ("ממלאי הפקודות", "העין השביעית", גיליון 32). דנקנר לקח תפקיד פעיל ומרכזי בגיוס דפי העיתון להגנה על המו"ל נמרודי, מאמץ שהגיע לשיאו כאשר שימש עורך מיוחד לענייני סיקור המשפט של הבוס, תפקיד שקשה היה להחליט איזה כינוי הלם אותו יותר – מזעזע או מגוחך. דנקנר, העיתונאי הוותיק והבכיר, ישב ושיכתב אחת לאחת ידיעות חדשותיות מבית-המשפט שסיפק בזמנו הכתב הצעיר גידי שמרלינג, כך שיהיו לשביעות רצונו של המו"ל, גיבור הפרשה. ההסדר הזה התפוצץ במהירות כאשר שמרלינג העז להתקומם. כתבתי אז  שהרקורד המקצועי של דנקנר כדובר ועיתונאי הוא כמו של אותו עקרב שעקץ את הצפרדע שהסכימה להעבירו את הנהר, וכששאלה, "אבל למה?", השיב לה, "זה בטבע שלי". דנקנר עצמו הסכים להשוואה הזאת בראיון עיתונאי שנתן פעם.

אמנון דנקנר, בית "מעריב", 2007 (צילום: דפני ליסבונה)

בניגוד למה שניתן אולי היה ללמוד מהתנהלותו, דנקנר דווקא היה רגיש מאוד לדימוי הציבורי שלו ולמה שנכתב עליו. המלים שכתבתי נצרבו עמוק. חלפו כשלוש שנים, מוניתי לכתבת התקשורת של "הארץ", וזמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד התבקשתי לכתוב כתבה על התחרות העזה שהתעוררה באותם חודשים בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב". מה שהצית אותה היה המינוי (הלא מפתיע, לאור ההגנה שסיפק למו"ל נמרודי) של דנקנר לעורך "מעריב" והחלטתו לרכוש את רון לשם, כישרון עיתונאי עולה, מהמתחרים. בעקבות לשם עברו כמה עיתונאים ועורכים, והזירה רתחה.

התחלתי לקיים שיחות. ב"ידיעות", כרגיל, הקפידו על שתיקה באופן פורמלי, ואילו מכיוון "מעריב" מצאתי את עצמי בתוך ימים אחדים מופגזת בפריטי מידע מצד בכירים שניסו לשכנע אותי שהעיתון בעלייה משמעותית, קמפיין שלווה גם במסכת לחצים לקיים פגישה פנים אל פנים עם דנקנר ולשם. קדמה לכך שיחת טלפון עם דנקנר. נשמע שהוא שמח לשוחח איתי. ממש שמח. הוא הזכיר מיד את הכתבה ב"העין השביעית" וזכר באופן מדויק להפליא, טוב יותר ממני באותו רגע, מה נכתב בה עליו. הוא חזר למשל העקרב. אני מודה שהייתי מופתעת. "תבואי, תבואי לכאן ללשכה", הוא לאט בקול נמוך, "נתלה אותך כאן על לוח החצים במשרד שלי ואערוך תחרות בין העובדים שלי מי קולע לך ראשון לעין". היה משהו מצחיק ומצמרר בשיחה איתו. באופן משונה, התמונה שתיאר שיעשעה אותי למשך כמה שניות, אבל הטון שבו נאמרו הדברים, זה כבר היה משהו באמת אחר. הוא דיבר ברוגע ובאטיות, המתין שניות אחדות וצחק. דמות הג'וקר מ"באטמן" עלתה בראשי, חיוך לבן וגדול מצויר על פניו.

שום דבר מזה לא הכין אותי לפגישה שהתקיימה כמה ימים אחר-כך. הגעתי ללשכה המהודרת של עורך "מעריב", זו הממוקמת ממש מול לשכתו של המו"ל נמרודי. נכנסתי לחדר והופעתי לגלות את כל העורכים הבכירים של העיתון ישובים בחצי גורן סביב שולחנו של דנקנר. הייתי בטוחה שנקלעתי לישיבת מערכת. חשבתי שאולי מדובר בישיבה שגלשה לזמן שבו נקבעה הפגישה איתי. טעיתי. דנקנר הועיד לי מקום ממש באמצע, בין העורכים ומולו. ישבו שם עורכים בכירים שהיו מוותיקי העיתון ולצדם עורכים צעירים שדנקנר מינה עם כניסתו לתפקיד העורך הראשי. הכרתי כמעט את כולם, כמה מהם באופן אישי ממש.

אמנון דנקנר (במרכז) במערכת "מעריב" (עם עמית נבון ועינת יקיר. צילום: עמית נבון)

דנקנר פתח, הציג אותי, והסביר שאני מכינה כתבה עליו כעורך "מעריב" (הוא טעה כמובן. הכתבה לא היתה עליו, אלא על התחרות בין שני העיתונים, שלו היה חלק בה). הוא המשיך ואמר שלאור זאת הוא החליט להזמין אותי לעיתון ולאפשר לי לדבר עם העורכים על אודותיו, גם שלא בנוכחותו. הסיטואציה הלכה ונעשתה מביכה. נדמה לי שגם הנוכחים האחרים לא היו מוכנים לה. אלא שאז קרה הדבר המדהים מכל. דנקנר נעמד והודיע שיצא כעת מהחדר כדי שאוכל לדבר עם כל העורכים "בחופשיות". הוא עזב את החדר, מותיר את חבורת העיתונאים הבכירים כתלמידים מבוישים ושותקים.

זו היתה סצינה משונה ביותר. כדי לשעשע את עצמי דימיינתי כיצד בוודאי מאחורי הארון רוחשים סלילי ההקלטה המתעדים כל רגע, לפי מיטב המסורת שנטבעה בבניין "מעריב" בשנים של האזנות הסתר. החלטתי המיידית היתה שלא לשתף פעולה עם הפארסה שרקם דנקנר. על החדר השתלטה המבוכה. שלפתי שאלות סתמיות. שאלתי את העורכים מה דעתם על התחרות המתפתחת בין העיתונים, על השלכותיה על העשייה העיתונאית, שאלות משמימות מעין אלו. ניסיתי לחלץ אותם ואת עצמי ממצב בלתי אפשרי.

אבי בטלהיים, עורך מוסף השבת, הזכיר שדנקנר ביקש שהשיחה תעסוק בו. נדמה לי שהשבתי שאיני מחויבת לבקשות של דנקנר. הוא קם וקרא לו לחזור אל החדר. ישיבת המערכת המוזרה פוזרה בתוך דקות אחדות. כל עורך חזר לחדרו לעסוק בחלק שהוא אחראי לו, ואני נותרתי עם דנקנר. נשארתי בלשכתו עוד זמן רב, מקשיבה לנאום ארוך ומפורט על עצמו, חייו, הנאות החיים שלו וכן, גם על דן בן-אמוץ ואריה דרעי. הוא כינה את העמדה הביקורתית שלי בעניין הספר על בן-אמוץ "פרובינציאלית" וחזר על הכינוי הזה עוד פעמים רבות בשיחות אחרות, כאילו הוא מטיח בי עלבון איום ונורא שמבטל כל ביקורת בנושא. הוא הרחיב על המחיר החברתי ששילם בגלל העמדה האמיצה, בעיניו, שנקט בפרשת דרעי.

אמנון דנקנר בבית "מעריב" (מימין. לצדו, משמאל: אסף זלינגר ואורי רוזן. צילום: עמית נבון)

חזרתי המומה למערכת "הארץ". היה משהו מצחיק בדמותו של דנקנר. נדמה היה שהוא רק משתעשע במשחקי רשעות ותכף יתעשת. אבל מה שחוויתי כבר לא היה מצחיק כלל ועיקר. דנקנר העורך פיתח גינונים של רודן אכזר. לא יכולתי להתעלם מההשפלה האיומה שזימן לאנשים שעבדו תחתיו, עיתונאים מוכשרים ומנוסים. סיפרתי לעורכת שלי על מה שהתרחש, עלתה בי המחשבה שהסיפור חייב להופיע בכתבה בהבלטה, אבל משהו בסגנון הפורמלי של "הארץ" לא איפשר זאת. זאת היתה טעות.

הסיפור על דנקנר ליווה אותי עוד זמן רב, ואיתו התחושה שלא הבאתי לקוראים שלי שום דבר ממה שבאמת מתרחש בבית "מעריב". הדברים יצאו רק לאחר שעזב את התפקיד, בכתבה נרחבת שפורסמה במוסף "הארץ". זה היה מאוחר מדי. ל"מעריב" נעשה נזק עצום תחת שרביטו של דנקנר, בעיקר לרוחם של הכתבים והעורכים, לתחושת הערך העצמי שלהם כאנשי מקצוע.

דנקנר היה כותב מוכשר, אבל הוא נעדר כל מערכת ערכית ברורה או יכולת לשרטט את הקו העובר בין טוב לרע. ככזה הוא גייס את עטו בכל פעם לקרב אחר, עולה על בריקדות ויורד במהירות רק כדי להפליג לקמפיין הבא. הוא יצא נגד השחיתות ממש באותו להט שבו שפך אלפי מלים להגנתם של מושחתים. זה כנראה ההבדל בין רטוריקן לדמגוג. קראתי את "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" וחשבתי לעצמי, איך יכול להיות שמישהו יהיה סופר מוצלח כל-כך ובאותה עת איש מזיק כל-כך בזירה הציבורית. באמת שלא הצלחתי להבין. הוא היה בדאי נהדר, חבל שהיה גם עיתונאי.