עבורי אמנון דנקנר ז"ל היה אחד מחמשת העיתונאים-הכותבים הגדולים ביותר שהשפיעו עלי ככותב. בהזדמנות זו אזכיר את ארבעת האחרים: אריה כספי ז"ל, אמנון אברמוביץ', נחום ברנע וב. מיכאל יבדל"א. דנקנר נבדל מחבורה זו בתכונה בולטת אחת שנויה במחלוקת. בהכירי אותו, הוא היה מקדם בברכה את הדיון הזה, גם כעת, כשנמנע ממנו להגיב.

דנקנר התייחד בכך שהיה קמפיינר אישי נלהב ומחויב ביותר. את שמחתו על זיכוי חברו הטוב אהוד אולמרט (משלושה מבין ארבעת סעיפי האישום) ביטא בהמלצה לפרקליט המדינה לשקול התאבדות. גם אם נקבל את הפירוש המקל – פרישה מהמקצוע ולא מהחיים – אין יותר דנקנר מזה. בפרובוקציה, בלהט, בעוצמה ואפילו באלימות.

אין אחד שאינו מכיר את סיפור הקרע הגדול במשפחת החברים המלוכדת שכללה את דנקנר, דן מרגלית, אהוד אולמרט וטומי לפיד המנוח. דנקנר ומרגלית השיקו בצוותא את ה"מושחתים נמאסתם", אבל אחרי שהבומרנג הזה שוגר, הוא הסתובב ופגע ממש בלב החבורה. אולמרט סומן כמטרה המושחתת המרכזית של מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות. מרגלית ודנקנר הסתכסכו והתפצלו. הלהט שגייסו להתקפה ולהגנה על החבר נסק לעוצמות רגשיות שקצת קילקלו את השורה הכתובה, למרות הגילוי הנאות.

לפני אולמרט היו אלה אריה דרעי ועופר נמרודי, שגם לעניינם התגייס דנקנר במלוא המחויבות, והם לא היו חברים-אהובים כאולמרט. במקרה של נמרודי נרשמה אמנם תמורה לתמיכה, אבל דרעי מאפשר לאחד את שלושת המקרים תחת הסבר נוסף. הסניגוריה שלימד דנקנר לא נגזרה רק מהעניין האישי ואפילו לא רק מניתוח דקדקני של הראיות, אלא גם מתובנה שאימץ ולפיה הפרקליטות משתמשת במשפט הפלילי כדי להוריד את "שנואי נפשה". מכאן הרחיב את התיעוב הכתיבתי שלו נגד כל היעדים המזוהים עם הלהט התביעתי הפסול הזה, לטעמו, של "כנופיית שלטון החוק". על הכוונת של דנקנר הועלתה שורה מכובדת של שופטים, תובעים וקציני משטרה: דורית ביניש, עדנה ארבל, מישאל חשין, משה מזרחי וכמובן מני מזוז ומשה לדור.

מותר וצריך להותיר פתוחה את השאלה אם המוטיבציה של דנקנר נגזרה ממחויבות אישית ל"נרדפים", או משליחות אמיתית לחשוף מניעים פסולים של ה"רודפים". בפסקי דין ובשיח המשפטי בשנים האחרונות נחשפו לא מעט פגמים בהתנהלות רשויות האכיפה, שמעלים את השאלה אם מדובר רק בשגגות והתרשלויות תמות לב או חס וחלילה בזדון, טהרנות יתר ואולי סתם חיבה מיוחדת של פרקליטים ושוטרים לכותרות ולפידבק החיובי שכרוך בציד אנשי ציבור ומפורסמים. לתהייה הזו שותפים בשנים האחרונות משפטנים כאמנון רובינשטיין, מני מאוטנר, דניאל פרידמן ואחרים. את התהייה הזו בדיוק העלה, בדו"ח האזנות הסתר לחיים רמון, השופט ורדי זיילר, שנפטר בשבוע שעבר.

את דנקנר הכרתי כעורך והוקרתי ככותב; השילוב המושלם בין ספרות לעיתונאות, בין כתיבה גבוהה לברורה, בין כתיבה אינטליגנטית לפופוליסטית, ובעיקר מקורית, שנונה, אירונית ורווית הומור. וזה מחזיר אותנו לאחד ההבדלים הקשורים לאבחנה המתנשאת שטבע החבר לשעבר דן מרגלית בין "בני האור" ל"בני החושך".

באופן טבעי, "בני האור" הם בדרך כלל נטולי הומור, צלבנים קדורנים, אנשי שחור-לבן שמטיפים למסלול קצר ומהיר בין זנב החשד לבין עריפה פומבית בכיכר העיר. אז אחרי הכל, אם יש גיהנום וגן-עדן לעיתונאים, נראה לי שמלבב ומרתק יותר לשבת בגיהנום בני החושך של דנקנר ולפיד מאשר בגן-עדן של הצדיקים והצודקים האולטימטיביים.