אנקדוטת דנקנר שלי חיוורת למדי. המנוח לא בעט לעברי נעל במסדרונות "מעריב" ולא חרשנו יחד את רחובות פריז. אפילו לא זכיתי לריב איתו, סוג של תואר אבירות ישראלי, אם לשפוט לפי הרוח הנושבת מן ההספדים העיתונאיים. בספטמבר 1993, לקראת יום השנה ה-20 למלחמת יום כיפור, התבקשתי על-ידי עורך מוסף החג של עיתון "ירושלים" (כמדומני, יהודה נוריאל) לכתוב על אודות העיתונות הישראלית והמלחמה.

הכתבה ניסתה, בין השאר, לצייר קווים לדמותו של דור העיתונאים שהיו חיילים בסדיר או מילואימניקים צעירים ב-1973, ושמוראות המלחמה עיצבו את השקפת עולמם המקצועית. ריאיינתי כמה עיתונאים רלבנטיים, אולם החוויה הזכורה ביותר היתה המפגש עם אמנון דנקנר, אז עיתונאי ב"חדשות". דנקנר כתב לא מעט על חוויותיו ממלחמת יום כיפור, שבמהלכה לקה בהלם קרב. ואולם, לטעמי הביטויים המזוקקים והעזים ביותר לסיפור המלחמה שלו מופיעים בקובץ הסיפורים "ברמן, למה עשית לי זה?", שראה אור ב-1982.

שני הסיפורים הפותחים, "ברמן, למה עשית לי את זה" ו"ועדת חוביזה, או: כוח מימון לדמשק", מתעדים בתנופה ג'וזף הלרית, אה-לה "מלכוד 22", את הטירוף המוחלט של המלחמה, כמו למשל תיאור האופן שבו נפתחה המלחמה עבור המספר, בן-דמותו של דנקנר:

אני מנצל את ההזדמנות, קופץ מהריו והולך לחרבן בשדה. מה אתה יכול למצוא בשדה קוצים ברמת-הגולן? אני מצאתי שם גיליון ישן ומצהיב של "מעריב". צהוב, אבל נהדר בשביל לנגב ולקרוא קצת. אני מתיישב לי וקורא. יש שם ראיון עם אריק שרון שבו הוא מספר שאנחנו מעצמה בסדר גודל של נאט"ו, ואם אנחנו צריכים, אנחנו יכולים להגיע לאודיסה. ואני הולך ומתמלא פטריוטיזם, ואתה יודע איך זה – כשאתה מתמלא פטריוטיזם גאה אין לך מקום בגוף לשום דבר אחר. הכל בסדר. ואז אני מרים את הראש ורואה מולי פרצוף. בחיים שלי לא נבהלתי ככה. כי זה היה פרצוף של טייס סורי, יושב בתוך התא שלו בסוחוי, שלושה מטר מעלי, ומסתכל לי ישר בעיניים, ולמרות שהפנים שלו היו מכוסים במסכת-הטייס שלו, אני בטוח שהוא חייך. תפסתי פאניקה לא נורמלית, למרות שבהיגיון הייתי צריך להבין שאם עד עכשיו לא חטפתי ממנו, זה גם לא יקרה, ושבסך-הכל הוא יורד לרקט את השיירה שעמדה מאחורי. איך שראיתי אותו שמתי יד אחת על הקסדה המצחיקה שלי, שלא תעוף לי מהראש, ביד אחרת תפסתי את העוזי, ובלי להתלבש התחלתי לרוץ, כשהמכנסיים מתלבטים לי בין הקרסוליים.

וכך זה ממשיך, עם אזרח קשיש וצוהל שמתעקש לחלק ארטיקים לחיילים באמצע ההפגזה ומסיים את חייו כשראשו הערוף מתגלגל בינות לשלגונים, ועם מ"פ מחורפן שמשתלט על משאית צבאית המובילה גופות ומכריח את החיילים המלווים להושיב את המתים בשורות ולשיר איתם בציבור. בקיצור, היה צריך לראיין את דנקנר, והוא הסכים מיד. הגעתי לפגישה עם דנקנר בבית-הקפה שליד הבימה עם א', חברי לעבודה, גם הוא מעריץ נלהב של "ברמן", ושנינו חזרנו לירושלים מוקסמים. בכתבה שהופיעה במוסף יום כיפור שובצו, כמובן, ציטוטים מן הראיון עם דנקנר, אבל לא היה בה כמעט דבר מן הקסם ששפע ממנו ומעשרות הזוטות ופיסות הרכילות שטרח לחלוק איתנו, שני פרחי מקומונאות שמעולם לא פגש לפני כן. בסיום, דנקנר - כזכור, המרואיין - התעקש לשלם עבור ארוחות הבוקר של שלושתנו. נותרנו פעורי פה.

הקריאה ב"ברמן" מומלצת משלוש סיבות: ראשית ולפני הכל, משום שזה ספר מצוין. קראתי אותו השבוע, לאחר שלא עיינתי בו לפחות 15 שנה, והוא עודו רענן, חד ומבריק, כמו שזכרתי. יש בו שילוב מנצח של כובד ראש והומור מטורף וסגנון ייחודי הראוי להתכנות ריאליזם דנקנריסטי: שכבת יסוד מציאותית עד כאב, מה שנקרא "מהוויי חיינו" הלא-לגמרי-נעימים פה בארץ חמדת אבות, ומעליה שכבות קציפתיות ומענגות של סוריאליזם פרוע. שתי הסיבות הנוספות שבגינן מומלץ לקרוא ב"ברמן", ועליהן אני מבקש לעמוד, נעוצות באופן שבו הספר לוכד במדויק את הרגע התרבותי שבתוכו הוא נכתב, והצורה שבה הספר מטרים רבים מן המרכיבים שאיפיינו את עבודתו של דנקנר (נכון יותר, המרכיבים שאיפיינו את המיצג הרב-תחומי "אמנון דנקנר") בעשורים הבאים.

עטיפת הספר "ברמן, למה עשית לי את זה?", מאת אמנון דנקנר

"ברמן" התפרסם ב-1982, בשנה שלאחר מערכת הבחירות האלימה של 1981, שהוכיחה סופית שהמהפך של 1977 לא היה גחמה חולפת. "ברמן" הוא תוצר מובהק של הרגע שבו האליטות האחוס"ליות (אני זוכר בבירור את המדבקה היהירה על דלת חדר הנעורים שלי, שזעקה בשחור-צהוב "רק לא ליכוד") הפנימו את העובדה שהברברים כבר לא בשער, אלא ישובים בנחת בסלון הבית, ואין להם שום כוונה להתפנות משם. ההבנה הזאת שמה היה לא ישוב, ושבתווך שבין אוקטובר 1973 למאי 1977 נולדה הרפובליקה הישראלית השנייה, הובילה את נציגי ארץ ישראל הישנה והטובה (בעיני עצמם, לפחות) לניסוח מגוון של תגובות ציבוריות שנעו על המנעד שבין קינה, נהי ונוסטלגיה לבין מתקפת-נגד ארסית וגזענית.

וכך אפשר למצוא ב"ברמן" את תרומתו הייחודית של דנקנר לסוגה המובחנת הזאת: הסיפור "הקוסם ממוצב ברוש" מתאר סיטואציה הזויה שבה פרופ' עמידרור, קוסם חובב יליד קראקוב ואב-טיפוס של מהגר גלותי עם גינוני כבוד פולניים, נשלח אל מוצב צה"ל ופונה אל החיילים בגוף שלישי. האיורים המצוינים של דודו גבע, שליוו את הספר, מסירים כל ספק באשר לכוונתו של דנקנר - הקוסם עמידרור אינו אלא מנחם בגין.

עמידרור-בגין, לבוש בחליפת פסים באמצע אוגוסט הלוהט, אוסף אל חדר האוכל את חיילי המוצב ופותח את ההופעה בשעשועי קלפים, שליפת מטפחות מן השרוול וכך הלאה. כשהעניינים מתחממים הוא עובר לתעלולים בסגנון אורי גלר: הוא מצליח לגלות סודות ותאריכי לידה של חיילים, להרים ארנק באוויר ולשלוף את הדרגות מכותפות מדיו של המ"פ, כך שישייטו בחדר. בהמשך הגזרה מתחממת, ויש התראות על אפשרות של התקפת אויב. אך החיילים, השבויים בקסמו של עמידרור התמהוני והכריזמטי, נענים להוראותיו, מקפלים את התצפיות ומתכנסים בבונקר להמשך המופע. הפגזים הראשונים מתחילים לנחות בתוך המוצב, אבל החיילים בוטחים בהשבעות שלוחש עמידרור בארמית ומתעלמים מן הסכנה. לבסוף, רק הפקיד הפלוגתי נמלט מן המוצב, כשבתום המנוסה הוא רואה בעיניים כלות כיצד חיילי האויב פורצים למוצב ושוטפים אותו באש.

אלא ש"ברמן" לא תיאר רק את האפוקליפסה שתהיה (המהדהדת את זאת שכבר היתה) בחסותו של הקוסם הליכודניקי, אלא גם את המציאות החברתית המתהווה בישראל החדשה שלאחר בחירות 1981. "וילה בבית-שאן" מתאר עסקן קיבוצניק, שאיבד את כסאו בכנסת:

לאחר כמה מאות מטרים אני נתקל במחסום של חיילי מילואים. סימן "עצור", פנס צהוב מהבהב ושני לוחות דקים ממוסמרים. אני מאט ועוצר, וחייל שמן ומיוזע בכובע מצחייה מצחיק תוחב את ראשו לתוך החלון. הוא מזהה אותי ומניד בראשו. "בואו תראו מי כאן", הוא קורא לחבריו. הם מקיפים את המכונית. "ואללה", אומר אחד, "חבר-כנסת". אני מחייך ואומר, "כבר לא", והם צוחקים. "אכלתם אותה, הא?". יש משהו לא נעים בצחוק הזה. אחד מהחיילים טופח טפיחה עזה ביד עבה וגדולה על פח המכונית הנואק. השני, כאילו לא בכוונה, מעביר את קנה העוזי שלו על הדופן. אני שומע את צווחת-השריטה. "תפרתם חליפות, מה?", הם צוחקים, חוסמים בגופם את המעבר הצר שבין הלוחות הממוסמרים. מה אני יכול לעשות? אני יושב ומחייך לעברם חיוך חיוור. "רק בגין", צועק אחד, "אתה שומע? רק בגין! לא מערך!...". "סע לשלום חביבי", קורא הבדחן שבהם, "המפתחות אצל הליכוד".

הסיפור הגזעני אינו נעים לקריאה ואפשר לראות אותו במידה רבה כנדבך נארטיבי משלים, או פיגום ל"אין לי אחות", מאמר הדעה הזכור לדיראון של דנקנר, שהתפרסם שנה מאוחר יותר. במהלך הסיפור מתברר שאשתו לשעבר של המספר נישאה לקבלן ממוצא מזרחי, שאיתו ניהלה רומן מאחורי גבו. כעת בני הזוג מגדלים יחד בביתם ("החלום הישראלי המכוער הזה, הסיוט הנובורישי המגוחך") שבבית-שאן את בנו של העסקן ותינוק חדש שנולד להם. וכך ניצב הפוליטיקאי מחוץ לבית הבית-שאני וצופה באשתו לשעבר, בבעלה ("קוף שעיר, אני מוצא את עצמי לוחש בשנאה, קוף שעיר שכמותו") ובבנו, בשר מבשרו, שעבר לצד השני של המתרס והפך לצ'חצ'ח אלים, חבר של כבוד ב"קומנדו בגין" - מעין מהדורה מעודכנת של זאקי, הממזר מ"דרך הרוח" של עמוס עוז.

אלא שאצל עוז התנים ייללו מחוץ למעגל האור של הקיבוץ ובחלומות החברים; ואילו אצל דנקנר, התנים, או הקופים השעירים, ובקיצור היהודים-הערבים (שכמובן צופים בסרט הערבי של יום שישי) כבר הכריעו את הקיבוץ. שהרי גם הנסיונות לבנות גשר אל ערי הפיתוח יסתיימו בכך ש"הגברים החזקים, השחורים, החייתיים האלו, הקופים האלה, יוכלו לבוא על טפם ולהציף את המדשאות שלנו [...] לשגל את נשינו ובנותינו ולמחוק את פרצופנו, ולעשות את המימונה שלהם ואת הסהרנה שלהם אצלנו ליד חדר-האוכל, ולרקוד ריקודי-בטן במועדון החברים".

"וילה בבית-שאן" מהדהד, אם כן, את הפחדים הקמאיים ביותר של האליטות הישנות, הצופות בחרדה בכוחות התרבותיים והפוליטיים המבקשים גם הם נתח של עוצמה ומקום בסיפור הישראלי. וככל ש"וילה בבית-שאן" מבאר את ההקשר שהצמיח את "אין לי אחות" שבא אחריו, כך הוא מגדיל את הפליאה לנוכח הפליק-פלאק המרהיב שהביא את דנקנר אל מפגן התמיכה באריה דרעי בפתח כלא רמלה ואל החבטות המדויקות ששילח בעשור האחרון אל המאחזים המבוצרים ביותר של האליטות הישנות - הפרקליטות, שוחרי הסכם אוסלו וכמובן, רבים מעמיתיו בעיתונות.

האם חל שינוי יסודי בעמדותיו ותחושותיו של דנקנר? האם זיהה את הכיוון שאליה נושבת הרוח הפוליטית ומיהר להתאים את עצמו? ואולי היתה זאת רק חדוות ההתקוטטות שהכתיבה את המפנים המסחררים בעמדותיו לאורך הקריירה הארוכה שלו? קשה לדעת, ואולם כבר ב"ברמן" המוקדם יחסית נחשפה השניות הדנקנרית האופיינית, המתענגת על עצם היכולת להתיז ארס רטורי בכל כיוון אפשרי. כמעליבן חסר פניות (איכשהו המקור האמריקאי, equal opportunity offender, נשמע קליט יותר), "ברמן" סיפק תיבת תהודה לקינתם המרירה של אדוני הארץ לשעבר, ובאותה העת גם חבט באותה אצולה יורדת מנכסיה.

אם "וילה בבית-שאן" בישר את "אין לי אחות", הרי שהסיפור "האיש שלנו שם" סימן את הדרך אל הביוגרפיה הקטלנית ששיגר דנקנר ב-1992 בדן בן-אמוץ ובחבר מוקיריו. הסיפור מתרחש בדיקטטורה מרכז-אמריקאית שחייליה מחומשים במיטב כלי המשחית, תוצרת כחול-לבן. הנציג הישראלי של התעשיות הבטחוניות, המודע היטב לשימוש המזוויע שעושה השלטון המקומי בארסנל הנשק הישראלי, מתבקש לארח מבקר מישראל. זהו משה ויינר, כותב מקאמות ופזמונים ידוע שנשכר על-ידי התעשיות הבטחוניות לצורך כתיבת מסכת חגיגית.

גם כאן, האפיונים של דנקנר והאיורים של גבע אינם מותירים מקום לספק – משה ויינר הוא חיים פיינר (חפר), משורר המיליטריזם הישראלי ולוחך פנכתם של גנרלים ושאר חבר'ה טובים. ויינר מתלהב ממעללי שירותי הביטחון המקומיים ומבקש להצטרף לפשיטות על כפרים אינדיאניים, שהרי הוא כבר צפה במרדפים רבים בבקעה. ויינר-חפר אפילו מעוניין לארגן לעצמו גולגולת מצומקת של מתנגד שלטון מן האוסף העשיר המצוי, לפי השמועה, ברשותו של הגנרל גרסיה, המארח המקומי השטני של הישראלים. חפר היה, כזכור, אחד מן הסניגורים המסורים והקולניים ביותר של אליטות טרום 1977. הוא גם היה ראש וראשון למשמיצי דנקנר, לאחר פרסום הביוגרפיה של בן-אמוץ.

וכך, באותו קובץ סיפורים, הצליח דנקנר להתייצב בווירטואוזיות משני או משלושת צדי המתרס: האליטה הגוועת, מספר לנו דנקנר, רקובה מן היסוד, אבל מה שיחליף אותה מצחין בעוצמה זהה, אם גם בניחוח שונה.

ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, ראש תוכנית (יחד עם ד"ר רועי דודזון) ה-MA בלימודי מדיה לאנשי תקשורת