מתחת לרדאר התקשורתי התרחשו בשבוע האחרון שורה של אירועים מדאיגים: מעצר של פעיל ערבי בשל פוסט פוליטי; החרמת שלטים ופיזור אלים של עצרות מחאה נגד המלחמה בתל אביב, כולל מעצר מפגינים; והטרדות מצד הפיקוח העירוני נגד צוותים עיתונאיים בחיפה, שנדרשו להפסיק את עבודתם ולפנות ציוד אף שפעלו כחוק.
אירועים אלה לא זכו לסיקור במהדורות החדשות. דווקא משום כך, ראוי לשאול מה מאפשר להם להתרחש כמעט ללא ביקורת.
השתקה אינה מתחילה בדיכוי מחאות ומעצרים. היא מתחילה בהיעלמות הדרגתית של ביקורת מן המסך ובצמצום גבולות הלגיטימיות של השיח הציבורי. בתקופה שבה הממשלה מקדמת מהלכים שנועדו להחליש את התקשורת ולהגביר את שליטתה בה, התשובה הנדרשת אינה התכנסות אל תוך נרטיב אחיד, אלא עיתונות חופשית ונחושה שממלאת את תפקידה ללא מורא.
תפקידה של עיתונות חופשית אינו לשקף רק את הנרטיב הדומיננטי, אלא גם לאתגר אותו, להציף שאלות קשות ולהשמיע קולות מגוונים. בלי מרחב כזה, הדמוקרטיה מאבדת אחד ממנגנוני הבקרה המרכזיים שלה. אולם בישראל, וביתר שאת בשנתיים האחרונות בצל מציאות של מלחמות מתמשכות, נדמה שעקרונות אלה נדחקו לשוליים.
העוקב אחר סיקור המלחמה בערוצי התקשורת בעברית נתקל בשיח הומוגני להפליא, מגויס ומיליטריסטי; המלחמה ממוסגרת כמלחמת אין-ברירה, וכמעט שלא נשמעת ביקורת או הטלת ספק לגבי המטרות והמחירים שלה, והאם קיימות דרכים אחרות ואפקטיביות יותר להבטיח את האינטרסים והזכויות של תושבי המדינה והאזור.
השיח הזה מוצג לעיתים כ"פטריוטי", אך אין שום דבר פטריוטי – שום דבר שדואג באמת לאינטרסים של האנשים שחיים כאן – בשיח שמסתפק בהדהוד מסרים של השלטון ללא ביקורת והצפה ודיון בשאלות החשובות והקשות.
תקשורת שמאמצת באופן אוטומטי את הנרטיב הרשמי אינה ממלאת את תפקידה וייעודה הציבורי; היא מצמצמת את גבולות השיח הלגיטימי. בזמן מלחמה, הסכנה של תקשורת מגויסת היא כפולה: תקשורת שמאבדת את מהותה וייעודה, וציבור שמפנים במהירות אילו עמדות יתקבלו כלגיטימיות ואילו יסומנו כחריגה שיש לה מחיר.
עוד היבט שתורם להגבלת השיח הוא סוגיית הייצוג. על פי מדד הייצוג של עמותת סיכוי-אופוק ו"העין השביעית", בשנת 2025 נרשם שפל חסר תקדים בייצוג אזרחים ערבים בתקשורת המשודרת המרכזית בעברית: פחות מאחוז אחד מהדוברים היו ערבים. חמישית מאזרחי המדינה כמעט ואינה מופיעה באולפנים.
כאשר קבוצה שלמה נעדרת מן המסך, גם המציאות שהיא חווה והביקורת שהיא מבקשת להשמיע נדחקות לשוליים - בין אם בהדרה אקטיבית המתבטאת באי הזמנת דוברים ערבים לאולפנים, ובין אם בעצם הגבלת השיח וההתעלמות מהסוגיות הייחודיות לחברה הערבית, המייצרות מטבען תחושת ניכור וחשש מעוינות בקרב האזרחים הערבים עצמם.
כך למשל סוגיית המוכנות לחירום והפערים במיגון בין אזרחים יהודים לערבים כמעט ואינה זוכה לבחינה ביקורתית של מדיניות הממשלה.
דו"ח מבקר המדינה מינואר 2026 ומחקר של עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אינג'אז מצביעים על פערים עמוקים ומתמשכים בנגישות למיגון ביישובים ערביים: כ-0.3% בלבד מהמקלטים הציבוריים בישראל ממוקמים ביישובים ערביים, וכ-40% מהאזרחים הערבים חסרי נגישות למיגון תקני בשעת חירום. אלה אינם נתונים שוליים, אלא פערים הנוגעים ישירות לביטחונם של מאות אלפי אזרחים בזמן מלחמה. ובכל זאת, במקום דיון שיטתי במדיניות התכנון והרישוי שהובילה למצב הזה, השיח המרכזי בוחר להתעלם.
כאשר התקשורת מצמצמת את גבולות הלגיטימיות, היא תורמת ליצירת אקלים ציבורי שבו פגיעה בזכות להשמיע קול אחר, לבקר או למחות נתפסת כסבירה. שיח נטול גיוון וביקורת מכשיר את הקרקע לכך שמעצר על פוסט פוליטי או פיזור מחאה יוצגו כהגנה על הסדר הציבורי, ולא כפגיעה בחופש הביטוי.
האירועים שאירעו בשבוע האחרון אינם חריגים או מנותקים. הם מתרחשים בתוך מציאות תקשורתית שבה מחלוקת כמעט ולא קיימת, קבוצות שלמות אינן מיוצגות, והביקורת נדחקת אל השוליים. כאשר המסך משדר אחידות - המרחב הציבורי נעשה צר יותר, ומאיים יותר.
וזה זמן להזכיר: דמוקרטיה איננה רק מנגנון בחירות; היא מרחב שבו מותר ואף רצוי להשמיע דעות שאינן מתיישרות עם הקונצנזוס. כאשר המרחב הציבורי מצטמצם, הדמוקרטיה מאבדת עומק ומהות. תקשורת שנמנעת מעיסוק ביקורתי במדיניות הממשלה - גם בזו הנוגעת לביטחון ולמוכנות לחירום - אינה רק חוטאת לתפקידה לשקף את המציאות; היא מסייעת לעצב מציאות שבה פחות ופחות אנשים מרגישים בטוחים לדבר.
וכאשר הזכות להשמיע קול אחר נעשית מותנית בנאמנות לנרטיב השולט, אין מדובר בשיח ציבורי מצומצם בלבד, אלא בצמצום של שאריות הדמוקרטיה עצמה. בשנים האחרונות, וביתר שאת תחת ממשלה שמקדמת מהלכים אנטי-דמוקרטיים, האחריות המוטלת על התקשורת גדלה: להרחיב את הדיון, לאפשר מקום לשיח ביקורתי ולסייע בשימור מרחב דמוקרטי המאפשר הבעת דעה החורגת מהמיינסטרים מבלי לחשוש ממעצר.
הדיל עזאם ג'לאג'ל מכהנת כמנהלת שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי-אופוק