כמה נוח זה לשבת באולפנים ממוזגים עם כוס קפה, ולפזר פרשנויות נחרצות על מציאות שלא חווים. לכל פרשן יש את האג’נדה שלו, לכל ערוץ הסיפור שמתאים לו. אבל הקשר למציאות בשטח? לפעמים הוא מקרי בהחלט.

בערוץ 14, למשל, הפתרון לאלימות בחברה הערבית פשוט וחד משמעי: זה עניין של תרבות. "הערבים אלימים, ולכן שיישאו בתוצאות". המסר הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כמעט כמו מנטרה.

לאחרונה הופץ ברשתות החברתיות סרטון שעוסק בכפר שלי אבו גוש. המזרחן יוני בן מנחם, הציע בראיון לערוץ i24 פרשנות אחרת, לכאורה מורכבת יותר: תלמדו מאבו גוש, שם אין פשיעה כי החינוך מתחיל בבית וממשיך בבית הספר. צבי יחזקאלי הנהן בהסכמה והוסיף: הם מקבלים את המרות של המשטרה, ולכן זו שומרת עליהם. המסקנה המשתמעת ברורה: החברה הערבית יכולה למנוע אלימות אם רק תרצה.

אז קודם כל, אני גאה מאוד בכך שבכפר שלי כמעט ואין פשיעה, ומקווה שזה יישמר. אבל כאן מגיע החלק שפחות נוח לשמוע: זה לא קשור לתרבות, ולא לחינוך.

לא צריך להאמין לי. אפשר לשאול את נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, שבפברואר 2012 אמר בדיון מיוחד על הפשיעה בחברה הערבית, שבו נכחתי בעצמי, כי ההתמודדות עם האלימות מחייבת להבין את הסיבות העמוקות לתופעה: קיפוח במשאבים ובהזדמנויות, עוני ומצב סוציו-אקונומי קשה.

באותו דיון נכח גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שדיבר על "זעקה שפורצת החוצה", וקבע כי "הגיע הזמן לעשות פעולה של הגברה משמעותית של האכיפה ביישובים ובערים הערביות בישראל". מילה אחת על תרבות? שום דבר. חינוך? גם לא.

וכמה שנים אחר כך, באוקטובר 2019, אותו ראש ממשלה הנחה להקים צוות מנכ"לים בין-משרדי לגיבוש תוכנית לטיפול בפשיעה בחברה הערבית. בדו"ח הצוות נכתב בפירוש, כי יש מי שתולים את הפשיעה במנהגים תרבותיים ובנורמות התנהגות, אך גישה זו מטילה את האחריות כולה על הציבור הערבי ומתעלמת מתנאי חיים, מפערים בשירותים ציבוריים ומחוסר שוויון בנגישות לחינוך, דיור ותעסוקה. וכאשר מצטרפים לכך עוני, ניכור והדרה, נוצרת קרקע פורייה לפשיעה. המניע המרכזי שנקבע הוא כלכלי.

גם נשיא המדינה כיום, יצחק הרצוג, הבחין בצורה ברורה בין אלימות לבין פשיעה. אלימות היא עניין חינוכי וערכי, ובכך יש לחברה ואחריות. אבל פשיעה חמורה היא כבר סיפור אחר. זה תפקידה של המדינה לטפל בה, לא של האזרחים.

כן, בחברה הערבית קיימת פשיעה חמורה מאורגנת בדמות חיסולי חשבונות, נשק לא חוקי שזורם באין מפריע, כדורים תועים שפוגעים בחפים מפשע. אבל קל יותר להאשים את התרבות הערבית מאשר לטפל בבעיות.

באמת עדיין צריך להסביר בשנת 2026 שאלימות היא לא בגנים שלה? וגם, שהחברה הערבית אינה עשויה מקשה אחת, שהיא מורכבת מקבוצות שונות ומושפעת ממסורות ומתפיסות עולם שונות, כטבעם של בני אדם? כנראה שכן.

חשוב לומר כי החברה הערבית תמיד לקחה אחריות על אלימות. מנהיגים מקומיים, מחנכים, הורים, אנשי דת וארגוני חברה אזרחית פועלים כבר שנים לחינוך לגישור, לפיוס ולשמירה על מרקם חיים קהילתי.

אולם, כשמערכת האכיפה לא מתפקדת, ארגוני הפשיעה מתחזקים.

הגיע הזמן שגם באולפנים יפסיקו לחפש הסברים קלים, ויתחילו להקשיב למה שהמדינה אומרת כבר שנים. לא כי זה נעים, אלא כי זו המציאות.

יעקוב איברהים הוא מנהל מחלקת המנהיגות בגבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת