בקיץ 78' הרעיד פיצוץ עז את רחובות יפו והצית את אחד הסכסוכים הגדולים שידע עולם הפשע הישראלי באותם הימים. מלחמה בין שני ארגוני פשיעה, כמו שקוראים להם היום, ארגונו של יהודה אדרי מבת ים וארגונם של עלי עבדאללה שניר ומחמד חאג' ח'ליל מיפו.
אירוע זה נחשב לנקודת מפנה בתולדות הפשע בישראל: ראשית, הפיצוץ הביא בעקבותיו סדרת תגובות ותגובות נגד שכללו מעשי אלימות יוצאי דופן באכזריותם, תוך שימוש בנשק חם ומטעני נפץ. שנית, באותו קיץ הפשע הערבי בישראל עלה לליגה הלאומית, תרתי משמע.
על מלחמת הכנופיות ההיא קראתי בספרו החדש, המרתק והמותח לפרקים של העיתונאי דִיַאא חאג' יחיא (ضياء حاج يحيى) "דם על המדרכות" (دمُ على الأرصفة). חאג' יחיא החל את דרכו העיתונאית באתרי חדשות מקוונים מקומיים המשיך לאתר החדשות הארצי בערבית "עֲרַבּ 48' " (عرب 48) ולעיתון "הארץ".
חאג' יחיא הוא דור שני לעיסוק בתקשורת; אימו היא העיתונאית הוותיקה ופורצת הדרך סמירה חאג' יחיא, שהייתה מכתבות השטח הראשונות במגזר הערבי. לא אחת כותב דיאא שאלמלא אימו והבית שבו הוא גדל, גורלו לא היה שונה מגורלם של אחרים מבני עירו שהתגלגלו לעולם הפשע.
בספרו לוקח אותנו חאג' יחיא לוקח לסיור היסטורי-סוציולוגי-אנתרופולוגי בעולם הפשע בחברה הערבית. הוא קופץ בין עבר להווה, בין חייו האישיים ובעיקר מוחו המותש של כתב הפלילים לבין העיר טייבה והחברה הערבית. והוא לא עושה לנו הנחות. כבר בעמודים ראשונים הוא חובט בנו במלוא העוצמה בבטן הרכה (וסליחה על המטאפורה האלימה) בתיאור פלסטי מפורט למדי של רצח אכזרי, שאף חילחל לביעותי הלילה שלו.
בחיפוש אחר האשמים במצב שאליו הגענו המסקנות של חאג' יחיא ברורות וחד-משמעיות: מדובר ב"סערה מושלמת" שהובילו אליה הצטלבות גורמים פוליטיים, חברתיים, משטרתיים ומשפטיים. האשמה המרכזית היא מדינת ישראל, שנעדרת מהזירה מבחינת המשילות, כמו שאומרים בימינו, מאכילה את המפלצת באוזלת ידה ורוחצת בניקיון כפיה בטענה שמדובר בעניין תרבותי-מגזרי.
חברה בדיסטופיה
אמנם נקודת המוצא היא קיץ 78', אבל נקודת המפנה הגדולה התרחשה 22 שנה מאוחר יותר בשלהי קיץ 2000, באירוע שמוכר כאירועי אוקטובר 2000 או תחילת האינתיפאדה השנייה. רובנו לא מבינים עד כמה האירוע הזה היה טראומטי בחברה הערבית בישראל.
לטעמי, ניתן להקביל בין השפעת אוקטובר 2000 על החברה הערבית, להשפעת ההתנתקות בשנת 2005 על הציבור הדתי-ימני בישראל. בשני המקרים הצד שנפגע חש כי המדינה בגדה בו. לא לחינם יש הטוענים כי זרעי הרפורמה המשפטית והאנטגוניזם למוסדות המדינה שמלווים אותנו בשנים האחרונות נטמנו בקיץ 2005.
דיאא חאג' יחיא (צילום עצמי)
ומה קרה בצד הערבי? בעיקר השתרשה התחושה כי מאז אוקטובר 2000 לא ניתן לסמוך על המדינה. האחרונה רואה באזרחיה הערבים איום ולכן לא תגן עליהם בשעת הצורך ואף תרדוף אותם. במצב כזה על האזרחים הערבים לדאוג לעצמם והם עושים זאת באמצעות פנייה פנימה לתוך המסגרות המקומיות-חמולתיות, בניסיון לחפש סעד ופתרונות מבלי להזדקק למוסדות המדינה.
לפיכך אין פלא שהחל משנת 2000 הואצה תופעת הנשק הלא חוקי בציבור הערבי. מבחינה אנתרופולוגית, מסביר חאג' יחיא, חזרנו אחורה למנהגי העבר, לנקמה ולאלימות. בהערת אגב הוא תוהה כיצד הפכה נקמת הדם לכלי המרכזי בארגז הכלים של החברה הערבית. שכן אפילו במשפט הבדואי, שממנו מגיעה נקמת הדם, היא לא הייתה הפתרון היחיד.
במילים אחרות, החיבור שבין מסורות העבר והחיים המודרניים יצר מפלצת. בנוסף, מבחינה סוציולוגית, התבצרות המדינה בהגדרתה כיהודית דחקה את האזרחים הערבים לשוליים, ומבחינה פסיכולוגית הלחץ הזה תרם להתפרצות האלימות בתוך החברה הערבית.
בשורה התחתונה, אם הפשיעה במגזר הערבי הייתה על אש קטנה עד שנת 2000, הרי שמאותה שנה ואילך החלו דלתות הגיהנום להיפתח אט-אט והחברה גלשה למציאות דיסטופית. מציאות של חברה בתהליך קריסה, שהפחד שולט בה. חברה שאין בה הרתעה ואין בה ביטחון, אפילו לא בבית פנימה.
הממסד הישראלי עמד כמתבונן מהצד, נמנע מלפעול והוביל להתפוררות החברה הערבית מבפנים. מבחינתו זוהי דוגמה לאמביוולנטיות שמלווה את הממסד היהודי ביחס לחברה הערבית מימים ימימה; מחד גיסא, אנחנו הריבון שאחראי על החוק והסדר. מאידך גיסא, מדובר בציבור שהוא אויב הריבון.
דוגמה לאוזלת היד הזאת חווה חאג' יחיא על בשרו כשבעקבות כתבה שפרסם קיבל איומים על חייו. כאזרח נאמן הוא פנה למשטרה, שבתחילה סיפקה לו מעטפת הגנה מסוימת, אבל כעבור זמן קצר הפסיקה וביקשה ממנו לשמור על עצמו. בנקודה זו פונה הכותב אל הקורא ותוהה: כיצד בדיוק הוא אמור לשמור על עצמו ממחסלים מקצועיים?!
הצצה לעולמות לא מוכרים
אחד החידושים המעניינים בספר נמצא בחשיפה לשני עולמות לא מוכרים ולא מדוברים. הראשון, הנערות או הנשים של עולם הפשע. הדיון על נשים ופשיעה מתמקד באימהות ובאחיות השכולות או לחילופין בקורבנות, נשים ששילמו בחייהן על מעורבות בני משפחתן בעולם הפשע. אולם יש צד נוסף, נשים שמשולבות בעולם הפשע, לרוב כבלדריות או כפיתיונות. אלה הן הקורבנות החיים וחאג' יחיא פוגש אותן בשלב השיקום שלהן. האווירה בפגישות האלה קשה, עצובה ולא מעוררת תקווה.
כריכת הספר
חאג' יחיא לוקח אותנו גם מחוץ לגבולות המדינה. מסתבר כי פעמים בריחה לחו"ל היא מפלט לשלוש אוכלוסיות: חברים בארגוני פשיעה, מי שהסתבך עם ארגוני פשיעה וחפים מפשע שחוששים לחייהם. ערי המקלט הן דובאי, מרוקו ותורכיה, תוך מתן עדיפות ברורה לשכנתנו מצפון מזרח. מרוקו רחוקה וקשה לקפוץ אליה לביקור קרובים, דובאי נגישה אבל קטנה, ותורכיה מחד קרובה ומאידך מספיק גדולה כדי להיעלם בה מבלי להשאיר עקבות.
אבל בביקורו שם הוא לא בטוח שהבורחים נעלמים או משתנים. אחד מחבריו של חאג' יחיא, שנמלט לאיסטנבול, הסביר לו כי "גבר, עדיף שלא ישתנה. השינוי הוא דבר רע" (עמ' 174). ואכן חאג' יחיא מתעד כיצד יש פה ושם ניסיונות של פליטים מישראל להיכנס לעולם הפשע המקומי, אם כי המשטרה התורכית הרבה פחות סלחנית ממקבילתה הישראלית.
יתר על כן, הוא אינו מתרשם שהבריחה מהארץ הרגיעה את הפחד הקיומי: "אולי איסטנבול איפשרה לאלו הבורחים הזדמנות חדשה, אך היא לא מחקה את עברם. בסופו של דבר, בין אם הם היו קבלנים שנפלו למלכודת הכסף, צעירים שהסתבכו בפשע או אפילו בורחים מדרך חיים שגדולה מהם [...] כולם כאן הולכים ברחובות העיר בעיניים פקוחות, בולשים אחר מה שאולי יביא איתו המחר" (עמ' 184).
"הסמויה" שלנו
במהלך הקריאה נזכרתי בדיוויד סיימון ואד ברנס, יוצרי סדרת המופת "הסמויה", שעוד לפני כן חיברו את הספר The Corner (שהפך גם הוא למיני סדרה) על חיי הפשע בבולטימור. כשם שהיצירות הללו היו קינה על קריסתה של העיר האמריקאית, כך "דם על המדרכות" הואר קינה על קריסתה של החברה הערבית.
בבולטימור, כמו גם בטייבה, מאחורי הסיפורים עומדים צעירים שמחפשים את זהותם ומקום להשתייך אליו. ארגוני הפשיעה מספקים להם משמעות, סדר ומקום שבו הם יכולים לבטא את עצמם. במילותיו של חאג' יחיא: "ארגון הפשע הופך להיות מולדת חלופית; העומדים בראשו הופכים להורים שנותנים להם תחושת ביטחון ונותנים להם מעמד, שהופך אותם לנראים [...] הוא מעניק להם דבר שהם איבדו: כבוד [...] ההקרבה העצמית היא המחיר הגבוה ביותר להשתייכות [...] בקונטקסט זה המוות איננו סוף טרגי אלא ציון לשבח" (עמ' 208).
לפיכך, כדי להוציא משם את אותם צעירים, יש לספק להם תחליפים שיתנו משמעות לחיים.
לפי סיימון וברנס אין סיכוי שהדבר יקרה בצורה הוליסטית. דווקא כאן חאג' יחיא נשמע אופטימי, במגבלות מסוימות. הוא מוצא נקודות אור שיכולות להוות עוגן למשמעות אחרת לחיים. למשל, הצורך להשתייך למסגרת גדולה יותר, מכילה יותר, מסגרת לאומית למשל.
אם נמשיך את קווי הדמיון בין "הסמויה" ל"מדרכות", חסר היה לי בספר פרק שדן במבט על הפשיעה מתוך המשטרה. למשל, מה מרגישים שוטרים שכושלים בעבודתם המשטרתית ובמיוחד מה מרגישים שוטרים ערבים שאמורים לשרת את החברה שממנה הם יצאו? אם תרצו, איפה מק'נולטי שלנו?
בנוסף, אם הספר יתורגם לעברית, כדאי יהיה להסביר לקורא העברי קצת על המבנה החברתי של יישובים כמו טייבה. יש סיבה מדוע הפשע היכה שורשים בשכונה אחת ולא בשכונה אחרת. גם למבנה הכלכלי-חברתי של היישוב הערבי יש חלק בהצלחת הפשיעה.
למה הוא עושה את זה לעצמו?
לאורך הקריאה התעוררו אצלי לא אחת השאלות: למה הוא עושה את זה לעצמו? מדוע חאג' יחיא חושף את עצמו לסכנות, למראות הקשים, לקשר עם העולם הזה? הוא לא מפחד? את התשובה מציג המחבר בפרק השלישי בספר, שנקרא בפשטות "זוהי לא רק עבודה". ההסבר שלו ברור: "עם כל מאמר שכתבתי וכל אות שיצאה מתחת לידי חשתי שאני מגיש משהו בעל ערך אמיתי, במיוחד כשכתבתי על הפשעים שמכרסמים בחברה הערבית שלנו. ראיתי בכתיבה שליחות ובמילה נשק שלא יחליד" (עמ' 33).
בסיום הספר הוא מוסיף: "תכלית הספר הזה איננה רק תיעוד המציאות הזאת, צלילה לשורשיה והצגת שאלות עקרוניות סביב משמעויות הצדק, הזהות והגורל. אלה אינם רק סיפורים שמסופרים, עדויות למציאות שעדיין מתהווה, צעקה לנוכח השכחה וקריאה לבחון מחדש את המוסכמות שמעצבות את חיינו. ייתכן שהעמודים האלה הם נקודת סיום, אך הם גם התחלה למסע אחר. מסע לחיפוש אחר האמת בעולם שבו התערבבו הקורבן והתליין, המקום שבו נותרה השאלה תלויה באוויר: מי המרוויח האמיתי מהמצב?" (עמ' 242-241).
אני הייתי מוסיף נקודה נוספת. באחד הפרקים מתאר חאג' יחיא מפגש עם ראש ארגון פשע, שזעם עליו בשל כתבה מפרי עטו שפורסמה באחד מאתרי החדשות המקוונים.
כשחאג' יחיא ניסה להצטדק ולהסביר שהמידע פורסם גם בעברית הסביר לו האיש בצורה לא עדינה כי אין לו בעיה עם הפרסומים בעברית, אבל בערבית זה מפריע. מדוע? כי "אמי, אחותי וכל מי שאני מכיר קוראים בערבית ונכנסים לפייסבוק. אני לא רוצה שהם יראו את השמות שלנו שם. אני לא רוצה שהסיפורים האלה יגיעו למשפחות שלנו" (עמ' 222).
כלומר, גם לעבריינים הגדולים ביותר חשוב שאמא לא תקרא עליהם דברים רעים בשפת אימם.