"אוכלים פחות בשר- אוכלים פחות חרא". נשמע כמו סיסמה שמטרתה רק להגעיל. בתור מנהלת הקמפיין הזה, אני יודעת זאת היטב. יכולנו לבחור ניסוח עדין יותר, פחות בוטה, כזה שלא מעורר כעס או דחייה. בחרנו שלא. בהתחלה התנגדתי לפרסום הפרובוקציה הזו על שלטי חוצות, אבל די מהר הבנתי שזו כנראה הדרך היחידה לגרום לאנשים להרגיש, ולו לרגע קט ממש, את מה שמרגישים העגלים יום יום כשה"תזונה" הזו נכפית עליהם.
כשהזנה בצואה מאושרת על ידי משרד החקלאות ומוצגת כפתרון יעיל וזול לעודפי הצואה האדירים שיש במשקי החי - זה ברור שאיבדנו כיוון לגמרי.
התפשטות חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, עומס נגיפי וסיכוני שפעת העופות, זיהום קרקע ומי תהום: כל אלו אולי לא מעניינים את בעלי הרפתות והמפטמות, אבל צריכים לעניין אותנו. מאוד. הבריאות שלנו ושל ילדינו, הסביבה שבה אנחנו חיים, כל אלו מושפעים מהתנאים המחפירים של בעלי החיים בתעשיית הבשר. ואם שלטים של חרא בלחמניה הם הדרך לגרום לאנשים להבין זאת, אז זה מה שנעשה.
זה לא רק עניין ישראלי. ממשל טראמפ הפך לאחרונה את המלצות המזון הרשמיות באופן שמתעדף בשר ודוחק הצידה חלבון מן הצומח. לא כי זה בריא יותר, אלא כי תעשיות חזקות יושבות קרוב מדי למוקדי קבלת ההחלטות. המלצות תזונה יכולות להיות גם כלי פוליטי. ההתפרצות הרחבה של שפעת העופות ברפתות בארה"ב בשנה שעברה ממחישה את המחיר הפוטנציאלי.
אין באמת ניתוק בינינו לבין הטבע ובעלי החיים. כשאנחנו הורסים, ההרס חוזר אלינו כמו בומרנג. מסיבה זו בדיוק האיחוד האירופי אסר על הזנת מעלי גירה בפסולת מן החי, ובריטניה, קנדה, יפן, אוסטרליה, ניו זילנד ואפילו נמיביה בחרו לצעוד בכיוון דומה. יותר ויותר מדינות בעולם מבינות: יש קווים שמשקים מן החי לא אמורים לחצות.
מתוך הקמפיין של עמותת אנימלס
האם זה מסכן את הבריאות שלנו? האם זה מזהם את הסביבה? האם זה עומד בסטנדרטים מערביים? אלו שאלות חשובות, אבל הן לא השאלה הראשונה שצריכה להישאל. עוד לפני שזה מגעיל אותנו ועוד לפני שזה עלול לסכן אותנו, זו מציאות קשה עבור בעלי החיים.
עגלים ופרות הם בעלי חיים צמחוניים מטבעם, שמערכת העיכול שלהם מותאמת לעשב. בתעשיית הבשר הם נאלצים, במשך כל חייהם הקצרים, לאכול צואה לא מתוך בחירה, לא מתוך "הסתגלות", אלא מתוך כפייה. כדי לגרום להם לאכול מזון שגופם אינו מותאם אליו, מופעלות עליהם מניפולציות תזונתיות מתמשכות.
התוצאות ידועות: מחלות עיכול, דלקות, זיהומים, כאבים, וכן - גם תמותה. כדי להחזיק את המערכת הזו בחיים עד השחיטה, נדרש שימוש הולך וגובר באנטיביוטיקה ובחיסונים נגד בוטוליזם. הם לא יכולים להסיט את מבטם כפי שאנחנו יכולים משלט חוצות שעושה לנו לא נעים בבטן.
למה בעלי חיים שכל קיומם מנוצל עבורנו אינם זכאים אפילו לאכול מזון שמתאים להם? מה אנחנו מוכנים להצדיק בשם בשר זול וזמין שמקורו רחוק מן העין?
אם כל כך הרבה קמפיינים נוגעים בבטן הרכה של אנשים בשביל למכור מוצר שאף אחד לא באמת צריך, לי אין שום בעיה לעצבן או להגעיל כדי שנבין באיזו מערכת אכזרית אנחנו חיים. השאלה האמיתית היא לא אם הסיסמה בוטה מדי או התמונה מגעילה מדי, אלא מדוע המציאות שמאחוריה עדיין נסבלת בעינינו?
אופיר נועה פרוביזור היא מנהלת תקשורת וקמפיינים בעמותת אנימלס