"מעולם לא דמעתי בעודי עובד ומצלם", כתב בגילוי לב הצלם איתי רון (זוכה פרס תמונת השנה בתערוכת "עדות מקומית" 2025) בטור שפורסם ביום חמישי האחרון ב"הארץ". "אפילו כשהסיטואציה הייתה קשה ביותר, הרגשתי שהמצלמה מגינה עליי... אבל שלשום בבית הספר 'אהל שם' ברמת גן, במשימת הצילום הגנרית ביותר, זה קרה. משהו בי נסדק".
משימת הצילום הגנרית, כהגדרתו, הייתה תיעוד מחאה במהלך ביקורו של שר החינוך יואב קיש בבית הספר. הוא והכתב יאיר פולדש התבוננו בעצב, הוא מספר, על מוחה יחידה שהחזיקה שלט שקרא לוועדת חקירה ממלכתית. כעבור כמה רגעים "נערים ונערות החלו מתקרבים לשער בית הספר, כמעט מנסים לעבור דרכו ומקללים אותה בשלל קללות, יורקים לעברה ולעברנו".
אבל לא היריקה שספג והקללות (נוח'בות, תומכי חמאס, שמאלנים בוגדים, שמאלנים לגטו) סדקו את רוחו של רון אלא ההתעלמות של המורים והמורות שבאו בשערי בית הספר, ובמיוחד תשובתו של מנהל בית הספר, שבתגובה לפנייתו של פולדש כתב: "מצער מאד. אבל אני מניח שמי שהחליט להפגין בלא יידוע בית הספר כלל, מוכן לעימותים מסוג זה. אנחנו מבחינתנו נשוחח עם התלמידים על חופש ביטוי וחופש הבעת הדעה".
"הלכתי הצידה", מתאר רון, "וקלטתי שהרגל שלי רועדת, ואחריה גם היד, ואז הבנתי שאני נאבק בדמעות. זה מזמן לא קרה לי. לא בכיתי מאז שסבתי נפטרה לפני קצת יותר משנה... הרגשתי כעס עצום וחוסר אונים... ככה נראה העתיד שלנו, משתקף דרך תלמידים, מורות ומנהל בבית ספר ממלכתי, חילוני, בלב רמת גן".
אבל מצידו השני של הקרע יש מה שמכנים חוסן. באותו יום חמישי, פורסמה במוסף השבועי של "הארץ" כתבה יפה של דני בר-און, על מסע שערך ברחבי הארץ בין חוות זעירות של חקלאים קטנים, "האנשים עם העיניים הכי מוארות בישראל". מין צומוד יהודי.
בין השאר מספר בר-און על קטיף ברוקולי בחוות "נופר" במושבה מנחמיה, ועל נסיעה במכונית עם ארגז הירקות שקנה שם: "פתחתי את החלון כדי שהתרד ירגיש בנוח, ובלי משים ליטפתי קצת את הברוקולי הענק, שבמו עיניי ראיתי כיצד הוא נקטף מהאדמה שבה הוא גדל. ללא הכנה התחלתי לבכות. הכל נראה לי כל כך סינתטי בחיי. קצות האצבעות שנגעו בפני השטח הגבשושיים של הברוקולי חשו בשער כניסה זעיר, כמה מילימטרים שטחו, למציאות אחרת. כל העניין הזה של החיבור לאדמה היה כל כך מוחשי פתאום. אשתי בדיוק צלצלה וניסיתי לספר לה. איך אפשר להסביר? 'הרגע נגעתי בברוקולי ובכיתי'?".
"הו מציאות", כתבה המשוררת חדווה הרכבי שנפטרה השבוע, "רוח רפאים קטנה שלי, פצפונית שלי, יבוא יום שאנשים יבחינו בך. ישימו לב אלייך. ידברו עלייך. ימחאו לך כפיים. יריעו לך. ירצו להתקרב אלייך. לגעת בך, לחוש אותך. לשמור עלייך. לשוחח איתך. להבין. אחר כך תחליטי" (מתוך "ראנה"). קצת מצחיק שדווקא "חווה אורגנית מרחביה" פרסמה את השיר הנהדר הזה בדף הפייסבוק שלה (עוד ב-2018).
ימים אחדים לפני הדמעות ב"הארץ", קוננו כלי התקשורת על סגירת מסעדת "מנטה ריי" בחוף צ'רלס קלור ביפו. בעלת המסעדה עופרה גנור לא סירבה לבקשות הריאיון ופירטה סיבות לסגירה. "אחרי 7 באוקטובר לא בא לי יותר לרקוד על הפלור; הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה", אמרה, בין השאר, למרב סריג ב"גלובס". "חווינו שוק טוטאלי, דיכאון לאומי ודיפרסיה, אף אחד לא שמח כאן באמת, אפילו שכל החטופים חזרו למעט אחד. חוץ מכמה אנשים מנותקים, כולם פה סוחבים את החיים. האופק נמחק".
נזכרתי שבתחילת שנות ה-90, באחד מגיליונות החגים ב"מעריב", הזמנתי מכותבי מדור הדעות טורים שיענו לשאלה "האם מצבנו טוב או רע?". לא זוכרת מה היה הרע שאיים אז, שעורר ספק, אבל לא שוכחת את הטור שכתב טומי לפיד ובו תיאר את חיי הוריו בהונגריה, שלא יכלו לדעת ערב מלחמת העולם השנייה מה עתיד ליפול עליהם.
איתי רון יודע: "בבת אחת דמעה אחת הבקיעה את חומת ההתנגדות וזלגה מעיניי", הוא כותב, "זו הייתה דמעה של תסכול, אבל גם של פחד, של כעס ושל שנאה. דמעה של כל הרגשות הרעים והנמוכים ביותר שהזדקקו לרגע אחד שהבהיר לי שהמקום הזה גמור. שככה נראה העתיד שלנו, משתקף דרך תלמידים, מורות ומנהל בבית ספר ממלכתי, חילוני, בלב רמת גן". והדמעה הזו, "דמעה של שברון לב", הוא כותב, "תורגמה לראשונה בחיי למחשבות על הגירה".
הוא לא לבד. גם יובל נח הררי מציע הגירה (באינסטגרם ובאנגלית). אבל אצלו ההגירה היא ממילים. תמצית הטיעון שלו היא שמילים הן עניין של העולם הישן, וכל מה שעשוי ממילים ייעלם בהדרגה על ידי AI. אפילו המילים שנאמרות בקול הפנימי בראשנו יעוצבו על ידי AI. לכן הוא מציע, בינתיים תוך שימוש במילים, לעשות קפיצה רוחנית שממנה נמנענו אלפי שנים. עכשיו הזמן, הוא כותב, למצוא את האמת שנמצאת מעבר למילים.
ברור שכלי התקשורת הם לא המקום לחפש אותה.