המונח "נרמול” הפך בשנה האחרונה לשגור בשיח הציבורי שלנו. הוא מתאר מאמץ מכוון של בעלי כוח והשפעה על ערוצי התקשורת והדיבור הציבורי להפוך דעה או התנהגות שבעבר נחשבו בלתי-נורמטיביות לנסבלות ואף לגיטימיות – גם כאשר מדובר בעמדות או במעשים מכוערים ובעייתיים. בהקשר של מדינות דמוקרטיות וליברליות, נרמול כזה מתבטא לא פעם בנכונות לפגוע בגלוי בזכויות הפוליטיות של קבוצת אזרחים רק בשל השתייכותם הלאומית או הדתית.
כאשר פעולות קיצוניות – כמו שלילת זכות ההצבעה או הוצאת מפלגות מחוץ לחוק – נתפסות כמעשים בוטים מדי, מקדימים להן שלב רך יותר: נרמול של חוסר הסובלנות כלפי נציגי אותה אוכלוסייה, בלי קשר להתנהלותם בפועל. מכלול הפעולות המקדימות הללו הוא מה שאני מכנה "חפירת השוחה”.
זהו תהליך של ניתוק סמלי ותקשורתי בין הקבוצה המודרת ונציגיה לבין הציבור הרחב והמפלגות האחרות, שבנסיבות אחרות אולי היו שוקלות שיתוף פעולה או הובלת מחאה כנגד הדרתן. חפירת השוחה מתנהלת לאט ובסבלנות, ומאחוריה עומדים לכאורה יזמים פוליטיים המודעים למעשיהם.
כיוון שמדובר בתהליך הדרגתי הם מצליחים לגייס לצדם אנשי מקצוע המסוגלים לנתק בין ה"אני המקצועי" לבין ה"אני הערכי", ובמקביל למנוע התנגדות מצד הציבור הרחב – ציבור עייף מטרדות היומיום, המבקש שיאמרו לו בקצרה מה לחשוב, באופן שיתיישב עם אמונותיו, יממש את תקוותיו וירגיע את פחדיו.
כאשר מדובר בנציגים פוליטיים, שלבי חפירת השוחה כמעט ואינם נראים לעין, משום שמעמדם הפורמלי נותר בעינו. אולם במישור הסמלי והציבורי מתנהלת נגדם מלחמת התשה מתוזמרת היטב: כל התבטאות לא זהירה הופכת מיד לקמפיין ציבורי, ופוליטיקאים, פעילים ונציגי תנועות חברתיות מגישים תלונות במשטרה ומופיעים בכל במה אפשרית.
בשנתיים האחרונות מתנהלות, כמעט מתחת לרדאר, פעולות עקביות של חפירת שוחה סביב שתי המפלגות המייצגות את החברה הערבית – חד"ש-תע"ל ורע"ם
במקביל, פוליטיקאים מגויסים להשמיע אמירות קיצוניות נגדם — ולעמוד בהן בגאווה, בלי להתנצל. "אזרחים זועמים" מופיעים בעצרות, בכנסים ובנאומים כדי להפריע, ולהשפיל בפומבי. מכלול הפעולות הללו, גם אם נוטלים בהן חלק מעטים בלבד, יוצר מראית עין של דעת קהל רחבה בהרבה מכפי שהיא באמת, ומעמיק עוד יותר את השוחה הסמלית שנחפרה בין אותם נציגים לבין הציבור הרחב.
בשלב הבא נכנסים לתמונה גם העיתונאים. הם פונים שוב ושוב אל פוליטיקאים ממפלגות ששיתפו פעולה בעבר עם אותם נציגים — או שעשויים להזדקק להם בעתיד לשם הקמת קואליציה או תמיכה בה — ומפנים אליהם את השאלה החוזרת: האם תשתפו איתם פעולה?
תשובות שליליות, מהוססות או מתחמקות זוכות להדהוד תקשורתי בלתי פוסק, עד שהן מתקבעות כעמדה רשמית וכהבטחת בחירות שלא ניתן עוד לחזור ממנה. כך נרקמת בהדרגה מציאות פוליטית חדשה, שבה קואליציות עתידיות מתוכננות ללא נציגיהם של מי שנותר בצד השני של השוחה. בשלב זה ניתן לומר שהחפירה הושלמה — השוחה נחפרה, והנורמליזציה של הדרתם הושלמה.
הבה נפסיק לדבר ברמזים ונעבור לדוגמה קונקרטית. בשנתיים האחרונות מתנהלות, כמעט מתחת לרדאר, פעולות עקביות של חפירת שוחה סביב שתי המפלגות המייצגות את החברה הערבית – חד"ש-תע"ל ורע"ם. נציגיהן הפכו למטרות נוחות: הם בוזו, הושעו מדיוני הכנסת ונעשו ניסיונות לסלקם כליל.
במקביל, ואולי כתוצאה ממה שנתפס כהלך רוח ציבורי, הורחקו חברי הכנסת הערבים בהדרגה מאולפני החדשות. מדד הייצוג של "העין השביעית" מלמד כי חברי הכנסת הערבים כמעט ואינם מוזמנים לאולפנים – גם לא אותם נציגים שבעבר כיהנו כחברי קואליציה. הם זכו להדהוד תקשורתי עצום רק כש"נתפסו" בהתבטאות שמותגה כקיצונית.
למעלה: כתבת ynet מורן אזולאי. למטה: אתר "כיפה" (צילומי מסך, ההדגשות לא במקור)
בשלב השני של חפירת השוחה עבר המוקד לראיונות עיתונאיים. מנהיגים ממספר מפלגות יהודיות נשאלו שוב ושוב אם יהיו מוכנים לשתף פעולה עם נציגי המפלגות הערביות, ותגובותיהם צוטטו בהבלטה. הדברים, שלעתים נאמרו בזהירות או בניסוחים מסויגים, הוצגו בתקשורת כעמדה נחרצת.
כך, למשל, דיווחה העיתונאית מורן אזולאי ב-ynet: "איזנקוט, לשאלתי האם בקואליציה הבאה יישב עם רע"ם: 'לא. כשהגדרתי שציונות, לאומיות וממלכתיות חייבות להיות שם, אני לא בטוח שהם נכנסים תחת זה. ושמתי לי למטרה לנסות להביא 62 חברי כנסת שיעמדו בקטגוריה הזאת'". באתר הימני "כיפה" אותו משפט נוסח בפשטות ובחדות רבה יותר: "כשנשאל אם יישב עם רע"ם, השיב: 'לא'".
טקס הצגת הסקרים
בנקודה זו נכנסים לתמונה הסקרים הפוליטיים. הם מספקים את הסנטימטרים האחרונים של החפירה: הופכים את ההרחקה של המפלגות הערביות לעובדה מוצקה, עטופה בהילה מדעית. האופי המחזורי והחזרתי של סקרי המנדטים – אשר משעתקים שוב ושוב את אותה מפה פוליטית – מקבע ומעמיק את השוחה שנחפרה, בלי קשר למעשיהם בפועל של חברי הכנסת הערביים.
שלושת ערוצי החדשות המרכזיים, ה"מיינסטרים" של התקשורת הישראלית, מפרסמים מעת לעת שני סוגים עיקריים של סקרים. האחד הוא סקר פוליטי, שבו מתבקש מדגם מייצג של הציבור הבוגר להביע עמדות בנושאים שעל סדר היום; והשני הוא סקר מנדטים, הבוחן את דפוסי ההצבעה הצפויים בבחירות הבאות.
פעולות "חפירת השוחה" שאדגים בהמשך מאפיינות את כלל הערוצים – 11, 12 ו-13 – ואת מגישיהם, בעלי השקפות עולם שונות. עם זאת, אבקש להתמקד בחדשות 12, שהיא המהדורה הנצפית ביותר בישראל.
ערוץ 12 משקיע מאמץ ניכר בקידום הסקרים שהוא מפיק. הם משודרים במהדורות החדשות המרכזיות, מלווים בקמפיין תזכורות נרחב: באנרים באתר ובאפליקציה במהלך היום, הודעות פתיחה על "סקר דרמטי" בתחילת המהדורה, ותזכורת נוספת רגע לפני היציאה לפרסומות - "עוד מעט: סקר המנדטים החדש".
טקס הצגת הסקרים בחדשות 12 (צילומי מסך)
אופן ההצגה של הסקר מאורגן בקפדנות, כמעט כמו סיפור בעל עלילה קבועה. יונית לוי, המגישה הקבועה של המהדורה, פותחת בהכרזה הטקסית: "סקר מכון 'מדגם' בראשות מנו גבע, בשיתוף iPanel". ניסוח זה מקבע את תוקפו ה"מדעי" של הסקר ואת מהימנות הנתונים שבמרכזו. לאחר מכן עוברת המצלמה אל מציג הסקר, אשר שואל את השאלה החוזרת: "אם הבחירות היו נערכות היום, למי הייתם מצביעים?".
במקביל לדבריו עולות על המסך עמודות צבעוניות, והמציג מקריא את מספרי המנדטים, תוך שהוא מציין אם מדובר בעלייה או ירידה לעומת הסקר הקודם. מיד לאחר מכן, מבלי לעצור את שטף הדיבור, מוצגת מפת הגושים הפוליטיים באותה פלטת צבעים, המעניקה המשכיות חזותית ורמז לנרטיב אחד מגובש. בהמשך חוזר המציג אל הנתונים הגולמיים — מידת ההתאמה לראשות הממשלה, ותשובות לשאלות נלוות שעל סדר היום הציבורי.
עם תום שלב הצגת הנתונים, מצטרף מציג הסקר לשולחן המהדורה. שם ממתינים כמה פרשנים קבועים, המנתחים את התוצאות, מפרשים את מגמות השינוי, ומעניקים לסקר מימד של "משמעות פוליטית" — כאילו מדובר לא רק במדידה רגעית, אלא בשיקוף של מציאות קיימת או אפילו בעיצוב שלה.
החלוקה הבימתית בין הזירות השונות של שידור הסקר אינה מקרית. היא נועדה לשדר לצופה כי מדובר בשני חלקים מובחנים: "הצגת הנתונים", הנתפסת כחלק המדעי והאובייקטיבי של התהליך, ו"שולחן הפרשנים" שבו הדיבור מוצהר כסובייקטיבי וניזון מנטיות לב והשקפות עולם.
אלא שבפועל, כפי שאראה בהמשך, הגבול בין השניים מטושטש לחלוטין. הצגת מפת הגושים הפוליטיים במהדורות ערוץ 12 אינה שלב ניטרלי של "הצגת נתונים", אלא מבנה פרשני של ממש, אשר רק עטוף באצטלה של עובדתיות.
הבדיקה שערכתי משתרעת על פני 28 סקרים שפורסמו בין אוקטובר 2023 לספטמבר 2025. הניתוח מבוסס על שני רבדים טקסטואליים – המילולי והחזותי – של האייטם המשודר עצמו ושל הדיווח הנלווה באתר האינטרנט של הערוץ.
מטרתי היא להראות כיצד, במקביל לתהליך חפירת השוחה וללא כל שינוי פוליטי או נסיבות חיצוניות אחרות, הוצאו שתי המפלגות המייצגות את החברה הערבית – חד"ש–תע"ל ורע"ם – מגוש האופוזיציה, והוצגו כיישות נפרדת תחת הכותרת הכוללנית "המפלגות הערביות”.
עניין זה משמעותי במיוחד בעיקר עקב מאמצי הבידול בין המפלגות עליהם עמל מנסור עבאס במשך חמש שנים ובשל תקוותיו להיות חלק מקואליציה עתידית.
בחודשים הראשונים שלאחר אסון 7 באוקטובר הופיעה במפה הדיגיטלית של הסקרים החלוקה המסורתית ל"קואליציה" ו"אופוזיציה". אולם בשידורים הטלוויזיוניים עצמם, בשונה מהגרסה הדיגיטלית שמתפרסמת באתר שעות אחדות לאחר מכן – הוקצה ריבוע נפרד למפלגת חד"ש–תע"ל, מהלך גרפי שמסמן באופן חזותי את ניתוקה מן המערכת הפוליטית המרכזית.
כך נוצר מצב שבו מפלגת חד"ש–תע"ל, הרואה בעצמה חלק מן האופוזיציה ומצביעה באופן עקבי יחד עמה, מוצגת לצופים כמי שעומדת מחוץ לה.
המשך המעקב מגלה כי לאחר מספר חודשים – החל מן הסקר השביעי (29 במאי 2024) – התקבעה אותה חלוקה גם בגרסה הדיגיטלית. מרגע זה ואילך הוצגה המפלגה כישות חיצונית לשני הגושים המרכזיים. במונחים של המטפורה שבה השתמשתי, ניתן לומר כי הכיתור הושלם – חפירת התעלה סביב המפלגה הסתיימה.
בחדשות 12 מנתקים את רע"מ מגוש האופוזיציה (צילומי מסך)
כך נותרו פני הדברים לאורך שנת 2024 ובמחצית הראשונה של 2025. בתקופה זו נותרה רע"ם, המפלגה השנייה המייצגת את החברה הערבית, חלק מגוש האופוזיציה. הדבר נראה לכאורה טבעי: חבריה לא רק ישבו באופוזיציה, אלא – כזכור – היו בעבר חלק מהקואליציה הקודמת, לאחר שבמשך חודשים זכו, על פי עדויות רבות, לחיזור נמרץ מצד נתניהו ואנשיו, שביקשו לשלבם במה שכונה אז "קואליציית הימין".
אולם החל מחודש אפריל 2025 החלה הסטה הדרגתית גם ביחס לרע"ם. עורכי הסקרים ומציגיהם החלו לנתקה מגוש האופוזיציה, תחילה בעדינות: בסקר מ-7 במאי 2025 הופיעה גם רע"ם במשבצת נפרדת, ללא כל הסבר מילולי לשינוי. בהמשך הוצגו רע"ם וחד"ש–תע"ל יחד תחת הכותרת הכוללנית "מפלגות ערביות".
במילים אחרות, מאמציו המתמשכים של מנסור עבאס במשך כחמש שנים – ובכללן תקופת המלחמה – למתג את רע"ם כנבדלת מחד"ש–תע"ל, נמחקו כליל. מבחינת סקרי המנדטים, אין עוד הבחנה ביניהן: שתיהן מוצבות יחד, מחוץ לשני הגושים המרכזיים של הפוליטיקה הישראלית (שלא לדבר על כך שחד"ש אינה מפלגה ערבית, אלא מפלגה יהודית-ערבית).
חזרה למבנה הפשוט והכן
כאמור, ניתן להתמקד במציגי הסקרים של ערוץ 12 ולייחס את אופן הייצוג לנטיות ליבם הפוליטיות – במיוחד לנוכח העובדה שכמעט כל מגישי הסקרים בתקופה הנבחנת מזוהים, במידה זו או אחרת, עם הממשלה או עם מפלגות הימין. אך הדגש כאן איננו על זהותם האישית של המגישים, אלא על תופעה רחבה בהרבה.
כל הסוקרים והפרשנים בערוצי החדשות המרכזיים שותפים, במודע או שלא במודע, לדפוס ייצוג שחוזר על עצמו בכל ערוצי ה"מיינסטרים". זהו חלק ממהלך תקשורתי רחב יותר – מהלך שבו התקשורת אינה הגורם המחולל, אך היא בהחלט משמשת לו מגבר ומשמר, ומסייעת בהפיכת גבולות פוליטיים זמניים למבנים תודעתיים קבועים.
מדוע הסקרים משמעותיים כל כך בתהליך חפירת השוחה? יש לכך ארבע סיבות עיקריות. הראשונה היא הנחרצות: אופן הצגת הסקרים הופך מידע אמביוולנטי לעובדה חד-משמעית. הנחרצות המילולית והחזותית שבמיקום המפלגות הערביות "מחוץ לגדר" מזכירה את ההבדל בין הציטוט המלא של גדי איזנקוט, שניתן לפרשנות, לבין גרסתו המקוצרת באתר "כיפה", שהוצגה כעמדה סופית וברורה.
השנייה היא סוגת הסיקור. אייטם הסקר ממזג שתי סוגות עיתונאיות – דיווח ופרשנות. מפת הגושים, אף שהיא מבנה פרשני מובהק, נכללת בחלק הנתפס כ“עובדתי”, ולכן היא סופגת אליו את סמכות האובייקטיביות. כך נוצרת פרשנות בתחפושת של עובדה.
השלישית נוגעת למדיום עצמו. ההצגה הגרפית של מפת הגושים טוענת אותה באפקט של "אמת חזותית". מחקר רב מלמד כי ייצוגים גרפיים משפיעים עמוקות על תפיסת המציאות – החל ממפות גיאוגרפיות הנתפסות כחלון ישיר למציאות אף שהן משקפות תרבות ויחסי כוח, ועד גרפים מדעיים היוצרים תחושת ודאות.
תופעה זו מכונה לעיתים "עיוורון באמצעות המדע" (Blinded by Science) כאשר מידע מלווה בגרף או בנתון כמותי, הוא נתפס כאמת שאין לערער עליה.
הרביעית היא אפקט ההדהוד. כאן נכנסת לתמונה תיאוריית הטיפוח של ג'ורג' גרבנר, שהראתה כי חשיפה ממושכת למסרים חוזרים מעצבת בהדרגה את תפיסת המציאות של הצופים. כך, בניגוד להבטחות פוליטיות שמתפוגגות במהירות, החזרה הקבועה על אותה "מפת גושים" קובעת במוחם של הצופים גבולות יציבים של מה שנחשב לגיטימי ומה שלא.
עמית סגל מציג סקר בחדשות 12 (צילום מסך)
כאשר סקרי המנדטים משמרים ומקבעים את כלל הפעולות האחרות של חפירת השוחה, הם חדלים מלשקף מציאות והופכים לכלי בעיצובה. ייתכן שהמכלול כולו נועד להכין את הקרקע לחוקים שירחיקו את מפלגות החברה הערבית או את מצביעיהן מהקלפי – ואולי, כאשר השוחה עמוקה דיה, כבר לא יהיה צורך בכך: המציאות עצמה תדמה לחוק.
כאמור, הגם שהעבודה מתבססת על ניתוח סקרי ערוץ 12 חשוב להדגיש: הבעיה איננה נעוצה בערוץ מסוים או בעיתונאי זה או אחר, אלא במבנה רחב יותר של סיקור פוליטי, שבו כלי התקשורת הופכים – לעיתים בלי כוונה – ממתווכים של מציאות למחולליה.
כדי לנסות ולהימנע מכך, אנשי החדשות יכולים לבצע תיקון קטן אך משמעותי. בעבר, מקובל היה להבחין בבירור בין הצגת הנתונים לבין הפרשנות להם: אנשי מכוני הסקרים – גם אם לא היו אנשי טלוויזיה – הציגו את המספרים באופן יבש ועובדתי, ואילו הפרשנים, מהשולחן, הוסיפו את ניתוחם והערכתם האישית. ייתכן שכדאי לשוב למבנה הפשוט והכן הזה, שבו הצופה יודע מתי הוא נחשף לעובדה ומתי לדעה.
זהו אולי הצעד הקטן הראשון בדרך לבלימת תהליך חפירת השוחה – ולחזרה אל עיתונות שמבקשת לשקף את המציאות באופן מדויק ומהימן, ולא לשרת אינטרסים.