אוהל בשדרות רוטשילד, שלשום (צילום: לירון אלמוג)

המחאה מתה? (או: מרגישים שותפות כאב)

"עובדת חיים: כשמשהו מידרדר לעמודים שש-שבע, הוא נגמר", צייץ אתמול אסף שניידר, עורך ב"ידיעות אחרונות". "לא לשכוח, ברגע שמשהו מתעייף ‏בתל-‏אביב –‏ אז הוא ‏מתחיל ‏לתפוס בחוץ", צייץ שלשום יהודה נוריאל, כתב ב"ידיעות אחרונות".

"מוקד המחאה עובר לפריפריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "במוצאי שבת צפויות להיערך עצרות בכל רחבי הארץ, הגדולות שבהן בעפולה ובבאר-שבע, שם נערכת המשטרה ל-50 אלף מפגינים", נכתב בכותרת המשנה.

"הרב בני לאו הוא הלהיט האמיתי של הפגנת ה-300 אלף", נכתב בהפניה בראש שער "מעריב" למוסף "סופשבוע". ""אווירה של כיכרות תמיד נראתה לי שייכת לאנשים אחרים", אומר הרב לאו לשרי מקובר-בליקוב, "[...] פחדתי שיהיה שם רוע. אבל כשהגעתי לאבן-גבירול הרגשתי המון אנרגיות זורמות. ולא היה רוע. שום רוע. רק אווירה טובה של אנשים טובים שרוצים לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים".

לאו מספר ל"מעריב" על נסיבות הקמתו של "בית-מדרש לצדק חברתי" בתקופת ההתנתקות: "ציבור גדול מאוד חשב שלא שומעים אותו. שתל-אביב לא מרגישה את הכאב של חלק אחר בעם שנעקר בעל כורחו מביתו. שאין שותפות בכאב [...] ישבנו קבוצת רבנים בנווה-דקלים ועיתונאי אחד שאל, האם גם אתם מרגישים שותפות כאב עם מאות עובדי רשויות מקומיות שמלינים את שכרם? והיה שקט בחדר, כי אנחנו באמת לא היינו שם. זו היתה התגלות, הבנה שלא ייתכן שהסוגיה של הלנת שכר, עוול ראשון במעלה בתורה, שכל הארץ עסקה בו באותה תקופה, לא ידיר שינה מעינינו".

"הפגנת ה-300 אלף לא הכניסה אותנו לאופוריה, רק ללחץ", נכתב בכותרת המשנה ל"יומן המאבק של יונתן לוי", "ממארגני המחאה", המתפרסם בשלושת השבועות האחרונים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אנחנו מתכנסים כדי להחליט לאן ממשיכים ללכת מכאן. בחדר אחד יושבים דפני וסתיו, סטודנט אקטיביסט מבאר-שבע, אם חד-הורית משכונת התקווה שיכולה ללמד אותנו דבר אחד או שניים על קושי והתמודדות, פעילה חברתית מאור-עקיבא, צעירים אידיאליסטיים מהגליל. אחרי שמונה שעות של דיונים אינטנסיביים, עשרות כוסות קפה ואינספור רשימות של הצעות הנתלות על הקיר, יש לנו מתווה פעולה לשבועות הבאים".

"הספירה לאחור החלה, הסבלנות הולכת ואוזלת: במשטרה מעריכים שיתבקשו לפנות בקרוב את 3,383 האוהלים שמילאו את רוטשילד ושאר הארץ", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "השבוע" של "הארץ" (אמיר אורן). "הפינוי יוסבר בצורך להתכונן לאיומים מפחידים יותר, כמו הכרזת המדינה הפלסטינית בספטמבר. ובינתיים שקלו במשטרה לשלוח נציג לבריטניה כדי ללמד אותם איך מטפלים בהפרות הסדר, רגע לפני המבחן האמיתי".

"אנרכיה בממלכה", הכותרת הראשית של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "אם אני איציק שמולי, או דפני ליף, אני מקים מפלגה", פותח בן כספית את טורו במוסף לשבת של "מעריב".

"אני לא נבהל לא מהאיום האיראני ולא מהירידות בבורסה האמריקאית", אומר יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי לנחום ברנע ב"ידיעות", "לי יש דירה שכורה. נמצאים איתנו אנשים שאין להם כלום". "ממה אתה כן חרד, שאלתי. 'מאלימות', אמר. 'זה עלול להידרדר לאלימות'".

מה שלום המעמד הנמוך? (או: לחם יבש ומעט תפוחי אדמה)

"עבודה רצופה, 24 שעות ביממה. לחם יבש ומעט תפוחי אדמה. אין מים, אין שירותים, אין מקלחת, אין מיטה. שלושה שבועות בחייהם של שלושה דייגים מסרי-לנקה, שהוברחו לארץ והתגלגלו לחיי עבדות בחברת ספנות. ישראל 2011, כך נראים החיים עמוק מתחת למעמד הביניים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ליאת שלזינגר ב"סופשבוע" של "מעריב", על חברת הספנות הישראלית בר-ספנות.

מדוע הימין לא משתתף במחאה? (או: לפחד קצת פחות)

"כי כשהתחילה המחאה היתה תחושה שמדובר במופע של לשרוף את המועדון, להפיל את ביבי, לעשות מהפכת שמאל", משיב לאו למקובר-בליקוב. "[...] אחר-כך באו אנשי רוח וממשל והפנו אצבע רעה נגד האוכלוסייה שלנו. אמרו שמעמד הביניים קורס בגלל המתנחלים. בגלל החרדים. ואז קרה מה שקורה לאדם כשתוקפים אותו". ובכלל, הציבור הדתי סובל מ"תופעת הילד המוכה, הוא רגיל לפרש כל דבר כמכה פוטנציאלית".

יש גם "אמירות על האווירה. שזו מחאה של הפקרות, מתירנות, וודסטוק כזה", אומר לאו וממשיך: "אני לא מסכים עם הטענה הזו. אני חושב שהרבנים צריכים לחנך את הציבור לפחד קצת פחות". "איפה היתה ההנהגה הרבנית?", שואלת מקובר-בליקוב. "הצתה מאוחרת", משיב לאו. "אני עצמי לא זיהיתי את האנרגיה הזו כשהתחילה".

ובכל זאת? "הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק-עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל-אביב כדי לחבק, לבכות, ובוודאי שלא לעצור את הגירוש".

"זה הסוף, הפסדנו. יצאנו למאבק עם ציבור גדול של חילונים, ועכשיו נשארנו רק עם חובשי כיפה", ציטט "ידיעות אחרונות" ב-2005, ערב ההתנתקות, את "אחד מראשי מועצת-יש"ע". אורן פרסיקו כתב כאן על ההבדל הבולט בין התגייסות "ידיעות אחרונות" וחלקים נרחבים מהתקשורת הישראלית לסיקור המחאה הנוכחית ליחס התקשורתי למחאת המתנחלים דאז.

והרב לאו מוסיף היום: "יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל-כך מקווה שניגמל ממנו, כי הוא לא בטובתנו. מי שלא יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון".

התקשורת מגויסת? (או: "בדיעבד, זו היתה החלטה נכונה")

"נדב בורנשטיין מגיע לראיון עימו משדרות רוטשילד – הסט הטלוויזיוני מספר אחת במדינה בחודש האחרון", נפתח הראיון של תמי שמש-קריץ עם עורך התרבות של חדשות ערוץ 10 במגזין "את". "אם היינו סתם משדרים את זה", הוא אומר בתגובה להלצה של המראיינת על דבריה של ח"כ רגב ("תגיד לי, אתה סתום?"), "לא היה לאמירה הזאת אותו אפקט, אבל כששידרנו את הרמיקס זה נחרט, וזה הפך את מירי רגב למשהו שהיא לא היתה לפני כן, לסמל של ניתוק מהעם".

"אתה עצמך חש במצוקת הדיור?", הוא נשאל, ועונה: "בטח. כשהגעתי לתל-אביב שכרתי דירה עם שותפה, בפינסקר. מילצרתי ואחר-כך עבדתי בעיתונות במקביל ללימודים. מי היום יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? לכן אני מזדהה עם המחאה ומסקר אותה באופן נלהב".

"חווה אלברשטיין מספרת לראשונה איך התמודדה עם המשבר העמוק בעקבות מות בן זוגה, ולמה היא מעריצה את אנשי האוהלים, לא מאמינה לביבי ולא באמת מתרגשת ממרגול", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "מרגול עם המפגינים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות", "אחרי שתקפה את מחאת האוהלים וספגה גל ביקורת: הזמרת תשיר בהפגנה בבאר-שבע במוצאי שבת".

"אייל גולן עולה על מדי המאבק בראיון לוחמני", נכתב בכותרת על שער מוסף "7 לילות". "יכול להיות שאני מגזים", כותב באותו מוסף עדי גולד(העורך לשעבר) ממקום שבתו בניו-יורק, "אבל נכון לכרגע, מהזווית המשונה של הגולה, התחושות מזכירות קצת את ערב מלחמת יום כיפור, רק שהפעם מחרבינו באו מתוכנו. יש סיכוי שאני מתבלבל, אבל זה עושה חשק לקחת את המטוס הראשון ארצה, ולהתגייס למלחמה על הבית".

"שנה אחרי שנפרד מאשתו, כדורסלן העבר גילי מוסינזון (32), אב לשניים, לא היה יכול לקוות לריבאונד טוב יותר מאשר רומן לוהט עם מארינה מקסימיליאן בלומין (23). היום – מהאוהל שהוא ישן בו כהזדהות עם המחאה ועם קריירת דוגמנות מתקמבקת – הוא מרגיש כמו בחללית החשמלית", נכתב בכותרת המשנה לכתבת הטראש השבועית של יסמין לויב"7 ימים".

באחד העמודים הרבים שמקדישים ב"7 ימים" לתיעוד מצולם של ארבעת שבועות המחאה, מיומה הראשון, מודפס תצלום של איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, חבוש כיפת חילונים לבנה וידו שעונה על אבני הכותל המערבי. "היו לי כמה החלטות קשות שהייתי צריך לקבל, והייתי צריך עזרה. אז נסעתי לכותל. בדיעבד, זו היתה החלטה נכונה". ואם אלוהים בעניין, מדוע ש"ידיעות" יישאר מאחור?

"למעט מופע האימים של ח"כ מירי רגב בראשית ימי המחאה, ככל הנראה אין איזשהו רגע טלוויזיוני שייחקק מהמאורעות", כותבת לינוי בר-גפן (ערוץ 2) במגזין "רייטינג" של "מעריב". "העובדה שמהדורות החדשות לא גרפו רייטינג גבוה מבימים כתיקונם מצטרפת לעובדה שהתוכניות הנצפות ביותר בקיץ הלוחמני הזה היו 'כוכב נולד' ו'רמזור', ושתיהן ממחישות עד כמה הטלוויזיה אינה עוד כלי לקבלת אינפורמציה, אלא המדיום המרכזי להתנתקות ממנה".

"נכשלנו. כן, גם אני", כותב אביב לביא במדורו הקבוע ב"סופשבוע". "העובדה שחוק מהותי כל-כך, בעייתי כל-כך, כמו חוק הווד"לים עבר בכנסת בריחוף קליל (57 בעד, 45 נגד), ובעיקר בלי שלרובו המכריע של הציבור ולחלק מהח"כים יש בעצם מושג במה מדובר, היא כישלון גם שלנו, העיתונאים. לפני שכנוע וגיוס לעמדה זו או אחרת, תפקידנו הוא לספר את הסיפור, להסביר על מה בעצם הוויכוח. את הסיפור של חוק הווד"לים כמעט לא סיפרנו, ומעטים מאוד הבינו על מה נסבה המהומה (ולכן כמעט לא היתה מהומה)".

לביא לפחות ניסה. גם פלוצקר זרק מלה. והיו עוד מי שניסו ליידע את הציבור. אבל אלו היו גחליליות. התקשורת העניקה לרפורמות המשמעותיות ביותר של נתניהו בקדנציה הנוכחית שלו הרבה פחות תשומת לב תקשורתית מזו שנתנה לשרה נתניהו. ועוד אומרים שראש הממשלה שפוט שלה.

אז מה יהיה בתכלס? (או: שינויים קלים בלבד)

"המטרה: פחות מסים עקיפים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הגג "יו"ר ועדת יוקר המחיה הגיע להבנה עם נתניהו". "ועדת טרכטנברג קיבלה מראש הממשלה שישה שבועות להגשת ההמלצות, אך שואפת לסיים בזמן קצר יותר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה את הקוראים לטור של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של העיתון.

"בהדרגה הגיעו להבנה, שהתחום העיקרי שבו אפשר לחולל שינויים כרגע הוא המיסוי", כותב ברנע על פגישתם של טרכטנברג ונתניהו, "להוריד את נטל המסים העקיפים. להקפיא את ההורדה או אולי אפילו להעלות מסים ישירים. נתניהו טען שבנושאים אחרים שהציף גל המחאה עשה די. ממשלתו שיחררה קרקעות לבנייה. פתחה פקקים. עוד מעט יתחילו מחירי הדיור לרדת. הם כבר יורדים".

"הוא נכנס לתקופה המאתגרת ביותר בקריירה שלו – מול דרי אוהלים שלא מאמינים לו, תחת ראש ממשלה שאימץ את השינוי כמי שכפאו שד. ההשוואה המתבקשת היא עם יונתן בסי, איש מצוין שאריאל שרון מינה לטפל במפוני ההתנחלויות ברצועה". הנה שוב ההתנתקות.

"משיחותי במשרדי האוצר וראש הממשלה התרשמתי שהבכירים שם מתכוונים לשינויים קלים בלבד במתווה המדיניות הכלכלית", כותב סבר פלוצקר ב"ממון" של "ידיעות".

ומה עשה הכסף שלנו? (או: שאלות ותשובות)

"חשש בשוק ההון: הטייקונים לא יחזירו את חובם לציבור", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בנק ישראל בוחן את עמידות הבנקים לנפילת לווים". המשכה של כותרת המשנה, "העצרת המרכזית בשבת – בבאר-שבע", מקבע לקרקע את יתדות המשוואה של עמדתו הנוכחית של "הארץ": המחאה (חיובי) והטייקונים (שלילי). לצד הכותרת הראשית, שתי כותרות נוספות: "המשטרה נערכת לפנות בכוח את אוהלי המחאה" ו"'נתניהו לא מבין את המאבק', ראיון עם מנהיג המהפכה".

"השבוע השחור של הטייקונים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", "בנק ישראל: גם אם טייקון ייפול – אין חשש ליציבות הבנקים", נכתב בכותרת הגג, "אחרי המחאה – נוסעים לחו"ל", נכתב בכותרת השנייה על השער; אלו ממסמרות את דף המסרים הנוכחי של "ישראל היום": הטייקונים (שלילי), המחאה (מפונקים), הממסד הישראלי (יציב).

"הבורסה, הטייקונים והכסף שלנו: שאלות ותשובות", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "ידיעות".

ענייני תקשורת

מוסף "סופשבוע" של "מעריב" מביא את כתבתו המקיפה של ניקולס שמידל, המשחזר בפרוטרוט את המבצע האמריקאי לחיסול אוסאמה בן-לאדן. הכתבה התפרסמה במקור ב"ניו-יורקר". ב"מעריב", משום מה, לא מזכירים זאת. שמידל עצמו ספג לא מעט ביקורת משום ששכח להזכיר עובדה אחרת: הוא מעולם לא דיבר עם אף אחד מהאנשים שביצעו את הפעולה בשטח.

"לא לשכוח שזה שאנשים שלובשים חליפה ועניבה לא הופך אותם לחכמים יותר", כותב יאיר לפיד בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". שבת שלום.