תמונה מעוותת
טיעון שגור בקרב מבקרי העיתונות הישראלית מנוסח בערך כך: "אם היתה לנו אז את התקשורת של היום, לא היינו מנצחים במלחמה". המלחמה שאליה מתכוונים יכולה להיות 48', 67' או 73', לא זה העיקר. מספר ההדלפות המקובל היום, הביקורת האישית, הסנסציונליזם הגואה, ובעיקר העדר היראה מפני מפקדי הצבא וחברי הממשלה, כל אלה, כך נטען, לו היו תקפים אז, היו משרתים את האויב ומשתקים את מנהיגי ישראל במידה שהיתה מכריעה את המערכה.
ביומיים האחרונים, עם התרת פרסומי פרוטוקולים סודיים מימי המלחמה של שנת 73', אפשר ביתר קלות לדמיין את השילוב בין המלחמה של אז לתקשורת של היום. בעיתונות המודפסת נכון הדבר בעיקר לגבי "מעריב", שמקדיש את רוב השטח בשעריו ביומיים האחרונים למלחמה ההיא.
"ייאוש בצמרת", קראה הכותרת הראשית אתמול, והתייחסה ליום השני במלחמה. גופן גדול ואדום לרוחב כל העמוד, על רקע תצלומי דיין, גולדה, דדו ורכבים חרוכים בחווה הסינית. שוו בנפשכם מה היתה התגובה הציבורית לשער זה לו היה באמת מופיע בראשית אוקטובר 1973 – אז היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה – ולא 2010.
"הקונספציה", קוראת הבוקר הכותרת הראשית ב"מעריב", גם היא בגופן אדום ומשתרעת לרוחב העמוד. ברקע תצלום משותף של הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון של הימים ההם [פוטו לואיזה], שנראים כמתחרים על תואר ארשת הפנים הטרגית של המדינה. מעליהם ציטוטים המדגישים את הזחיחות והביטחון העצמי המופרז שהפגינו אישים אלה בשעות האחרונות לפני פרוץ הקרבות. האם ניתן כלל להעלות על הדעת את התגובה הציבורית לו ממדי המחדל ופרטיו היו נחשפים בזמן אמת?
לטיעון בדבר עירוב התקשורת של היום והמלחמות של פעם יש לצרף סייגים. ראשית, במידה רבה בזכות המלחמה של אז (73') הצליחה התקשורת בישראל, יחד עם חלקים אחרים בחברה, להשתחרר בחלקה מהקסם שהטיל עליה צה"ל, ולסקר בשנים שחלפו מאז את מערכת הביטחון בביקורת הולכת וגוברת.
שנית, השחרור מקסמו של צה"ל הוא, כאמור, חלקי. גם באוקטובר 2010 השערים הדרמטיים שמדפיס "מעריב" יכולים להתייחס רק למלחמה שהסתיימה לפני עשורים. בזמן אמת, כמו למשל בעת עימות נוסף בלבנון או ברצועת עזה, העיתונות הישראלית עדיין תפתח את הסיקור בתרועות חגיגיות, תוך השוואה בין ההירואיות של מכת המנע הצה"לית על גייסות ערב בשנת 1967 לתקיפה אווירית של טקס סיום קורס בקרב שוטרי עזה. אף אם תוך כדי לחימה יתבררו כשלים ומחדלים, סיקור ביקורתי על ההנהגה הצבאית והמדינית בעוצמה שמפגין "מעריב" רטרואקטיבית ביומיים האחרונים לא יראה אור בזמן אמת אפילו בעיתון "הארץ".
שלישית, גם בשנת 1973 לא רוו המנהיגים נחת מהעיתונות. בפרוטוקול הדיון ב-9 באוקטובר מתלונן שר הביטחון דיין כי "העיתונות מציירת תמונה מעוותת". במהלך שיחה על הצהרה פומבית באמצעי התקשורת הישראליים מתריע הרמטכ"ל אלעזר כי "במלחמה אסור להגיד את כל האמת". מתברר שגם 37 שנה לאחר המלחמה יש שקרים שחייבים להישאר על כנם.
סימן שאלה
הפרוטוקולים של 73' כובשים הבוקר את הכותרת הראשית ב"הארץ", לאחר שאתמול נדחקו ממנה. משלל ההתבטאויות הכלולות בפרוטוקולים בחרו ב"הארץ" להדגיש בכותרת הראשית כי "גולדה שקלה מהלך 'מטורף' נגד סוריה". נראה כי זו הדרך של העיתון לעקוף את כללי הצנזורה המונעים מכלי התקשורת בישראל לעסוק בגלוי באפשרות שעלתה אולי במוחותיהם של מנהיגי המדינה לעשות שימוש ב"נשק יום הדין", שעל-פי פרסומים זרים מצוי בארסנל הישראלי.
הידיעה שמופיעה מתחת לכותרת הראשית, מאת יהונתן ליס, מסכמת את שמונת הפרוטוקולים הנוספים שהותרו אמש לפרסום. מאיר מצוטטת בידיעה כמי שהציעה "להעלות מחשבה מטורפת", אך זו אינה מתייחסת להטלת פצצה עם מטען בלתי קונבנציונלי על בירת סוריה, אלא לכוונה לצאת לשליחות סודית קצרה בוושינגטון, בניסיון לשכנע את נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון לתמוך בישראל. דווקא בנוגע להצעת דיין להפציץ את דמשק ("אין לנו יותר מטרות משמעותיות", הסביר שר הביטחון לגבי סוריה) הפגינה גולדה יחס מסויג.
יחד עם זאת, ייתכן כי היכולת לשכנע את ארה"ב לשגר סיוע משמעותי לישראל נוגעת בכל זאת לשימוש אפשרי בנשק חריג. מערכת "ידיעות אחרונות" מלווה את תמליל הפרוטוקולים בהערות, והאחרונה שבהן מתייחסת למשפט "צריך לתת לו הוראות מדויקות מה להגיד לקיסינג'ר ואז מצלצלים ואומרים 'מזל טוב', שפירושו 'זה היה' (ההפצצה על דמשק)". בצד העמוד מצוין כי מדובר בפגישה של השגריר שמחה דיניץ עם הנרי קיסינג'ר ומוסבר ש"השיחה לא תועדה בפרוטוקול, אך בסופה המליץ קיסינג'ר לניקסון להיענות לבקשת ישראל. לפי פרסומים זרים, דיניץ הזהיר אותו שאם ישראל תהיה בגבה אל הקיר, היא עשויה להשתמש באופציה הגרעינית".
עיון במסמכים המקוריים שהועלו לאתרי האינטרנט של כלי התקשורת מספק תמונה רחבה יותר ומראה בבירור את טביעות האצבע של הצנזורה הצבאית. פה ושם משפטים מתוך הפרוטוקול נתונים בין סוגריים שנוספו בכתב יד, ותוכנם מחוק. טור פרשנות נרחב מאת אמיר אורן מסתיים במשפטים שמהם קשה להבין משהו פרט לכוונה לעשות שימוש בנשק יום הדין של ישראל: "בדיון על הפצצת דמשק מעלים גולדה ודדו הרהור גנוז בעניין 'מטורף' כלשהו. מה בדיוק נאמר, אפשר רק לנחש. אחר-כך גולדה מזכירה למשתתפים, 'בעניין 'המטורף', למען השם, זה נשאר פה'. לפי ההקשר, הטירוף לא נגע במטרות, אולי באמצעים?".
לקח אקטואלי
עיקרי הפרוטוקולים מודפסים בעמודים הראשונים של כל העיתונים, כשלצדם הערות ומאמרי פרשנות. נחום ברנע מציין כי אין מדובר בפרוטוקולים, אלא בתרשומות שערך אלי מזרחי, "איש אמונה של גולדה". ברנע מדגיש כי "הוא ערך את הדברים תוך כדי שמיעה, אולי גם אחר-כך, כשהעביר אותם להדפסה ולתיוק. הכל מהודק ומתומצת, ענייני ומנומס". הוא חותם את טורו באזכור הניצחון בסוף המלחמה, "שהוליד תהליך שלום עם מצרים ושקט לשנות דור בגבול הסורי. גם את זה צריך לזכור כשמזכירים את מחדל יום הכיפורים".
גלעד שרון מנצל את הבמה הקבועה שיש לו במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כדי לשבח את מהלכי אביו, אריאל שרון, בעת המלחמה, ולבקר את גולדה, דדו ובעיקר את האלוף שמואל (גורודיש) גונן, שהחליף את שרון בפיקוד הדרומי. ההפניה למאמרו של שרון משער "ידיעות אחרונות" נושאת את הכותרת "ניצחון גדול ועצוב".
מעט יחסית נכתב על עצם הפרסום. ב"הארץ" מדווח ברק רביד כי הפרוטוקולים נמצאו במהלך הכנת ספר על גולדה מאיר. ב"ישראל היום" מפרסמת זהבה גלאון מאמר תחת הכותרת "לא עוד איפול של 37 שנים". "מלחמת לבנון השנייה לא היתה מתרחשת אלמלא גנזך המדינה היה מחכה 37 שנים ומפרסם באיחור מביך את הפרוטוקולים הסודיים ממלחמת יום הכיפורים, ואלמלא היה מוטל איפול של עשרות שנים על דו"ח ועדת אגרנט", טוענת גלאון. בהמשך היא קובעת כי "מי שמופקדים על בטחוננו צריכים להבין שהציבור אינו סומך על מנהיגיו בעיניים עצומות, ושמעשיהם צריכים להיות שקופים".
גלאון מנצלת את ההזדמנות וקוראת לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית לחקר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, כפי שדרשה בעתירה לבג"ץ מתחילת העשור. לדבריה, "גם הם (כמו הפרוטוקולים שהתפרסמו אתמול) טומנים בחובם לקחים אקטואליים בוערים".
תוצאותיה של הוראה
אתמול סיפקו העיתונים דיווחים סותרים על הנושאים שיעלו בפני פורום השביעייה. ב"ידיעות אחרונות" העריך איתמר אייכנר כי נושא הקפאת הבנייה בשטחים והמשך המשא-ומתן עם הפלסטינים יעלה לדיון. ב"ישראל היום" שם שלמה צזנה את הדגש על ההכחשה של בנימין נתניהו כי הנושא יעלה לדיון.
הבוקר מדווח ברק רביד ב"הארץ" כי "השביעייה לא דנה בהמשך המו"מ". כלומר, זו לשון הכותרת לדיווח הקצר המופיע בראש עמ' 5 של העיתון. בדיווח עצמו מצוין כי מדובר בסך-הכל בטענת לשכת ראש הממשלה, וכי נתניהו הטיל איפול על תוכני הדיון. "הפרסומים שלפיהם הדיון בפורום השביעייה יעסוק בהקפאת הבנייה וההתנחלויות עוררו את זעם ראש הממשלה", נכתב, "שהורה להכחיש את הידיעה".
קרקס התקפתי, חסר משמעות ועקר
העיתונות הכללית מדווחת בהרחבה על דיון ועדת הכלכלה של הכנסת, שנערך אתמול בבוקר ועסק בתמלוגים שתקבל המדינה מתגליות הגז האחרונות. הכותרת הראשית של גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים עסקה בביקורת שמתח יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, על יוסי מימן, בעל קבוצת מרחב, המייבאת גז ממצרים.
סיקור הדיון תפס את כל הכפולה הפותחת ב"גלובס" והוקדש, רובו ככולו, לעמדות בעלי ההון. דבריו של תשובה הובאו באריכות מתבקשת. מלבדם הוקדשו תיבות נפרדות לעמדות שהציג יורם טורבוביץ, יו"ר דלק-אנרגיה של תשובה; לדברים שנשאו נציגי נובל-אנרג'י, השותפה הזרה של תשובה; ולאיום של יו"ר הוועדה, ח"כ אופיר אקוניס, כי "לא תהיה פה כלכלה סובייטית". כבונוס פורסם במוסף היומי של "גלובס" מאמר מאת ח"כ פאינה קירשנבאום, התומכת אף היא בעמדת תשובה (הכותרת באתר: "אני לא חברה של יצחק תשובה"). עמדות הצד האחר בדיון, עמדותיהם של חברי-כנסת ומומחים שטענו בזכות העלאת שיעור הנתח של המדינה מרווחי הגז, נדחקו ב"גלובס" לשוליים, או שלא הופיעו כלל. הדיון עצמו הוגדר כ"קרקס".
ב"דה-מרקר", הבוקר, זווית הראייה הפוכה. הדיון מתואר כ"מסע איומים". הכותרת הראשית קוראת: "ועדת הכלכלה נגד הציבור", וחמשת העמודים הראשונים בעיתון מסבירים מדוע. אבי בר-אלי כותב על "מתקפה" של כמה מחברי-הכנסת על מי שטוענים כי יש להעלות את התמלוגים. לדעתו, הדיון היה בסופו של דבר מאכזב משום ש"תחת הפולמוס הראוי והנדרש בהתוויית המדיניות הפיסקלית בתחום משאבי הטבע, זכה הציבור למנה גדושה של הסתה מטופשת, ועוד מצד אלה המכנים עצמם 'נציגי ציבור'". צבי זרחיה מספק לעיתון ידיעה על הלוביסטים והיחצנים שהגיעו אתמול לדיון בכנסת. "15 לוביסטים ויחצנים מול 17 חברי-כנסת", קוראת הכותרת לידיעה. "הצבא של תשובה", קוראת הכותרת למאמר פרשנות נלווה, אף הוא מאת זרחיה.
בעוד "גלובס" ו"דה-מרקר" מתופפים בתופי המלחמה, זה מצד אליטת ההון וזה מטעם הציבור הרחב יותר, ב"כלכליסט" מספק תומר אביטל סיכום מאוזן יחסית של הדיון אתמול בכנסת, בלי שיצורפו אליו מאמרי פרשנות הנוטים לעמדה זו או אחרת. בכותרת המשנה לידיעה המרכזית על הדיון הוא מוגדר כ"מופע היאבקות חסר משמעות", אך גם תואר זה נותר בלתי מפורש.
במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מספק סבר פלוצקר שלוש סיבות מדוע "הדיון הקולני בכנסת מיותר לחלוטין". לטענת פלוצקר, הדיון היה "עקר" משום שהשווי הכלכלי של התגליות נמוך בשיעור ניכר מהסכומים שהוזכרו בכנסת; משום שממילא יושבת ועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי שטרם הגישה את המלצותיה בעניין התמלוגים; ומשום שההמלצה המסתמנת של ועדת ששינסקי תתמקד במס מיוחד על רווחים עודפים ולא בהעלאת התמלוגים למדינה. "בכך הם נוטים לאמץ את המודל האוסטרלי", מציין פלוצקר, "כפי שהוצע כאן לראשונה במאמר ביולי השנה".
בשורה טובה
"אין בעיה של ריכוזיות", נכתב אתמול על שער "גלובס". המשפט הוצג כמסקנה שעלתה מ"פאנל 'גלובס'", והיה נתון בין מרכאות. במוסף היומי של העיתון הופיע סיכום של דיוני הפאנל תחת הכותרת "אין בעיה קריטית של ריכוזיות", גם בסקירה זו כשהמשפט נתון בין מרכאות.
בפאנל נטלו חלק עו"ד טל אייל-בוגר, דוד תדמור, ניב זקלר ופרופ' מיכל גל. מי מהם אחראי לקביעה? מי שייתקל בכתבה באתר האינטרנט של "גלובס" יידע מיד כי היה זה דוד תדמור, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. אך בעיתון המודפס, כאמור, הקורא עשוי להבין כי זו מסקנת הפאנל כולו. כדי לדעת מי התבטא כך, על הקורא לקרוא את מלוא הטקסט שמתחת לכותרת.
במקרה כזה הוא גם עשוי להיחשף לעובדה שבקרב חברי הפאנל היה מי שחשבו אחרת מתדמור. "בעיני, יש מקום לבחון את הריכוזיות המשקית", אמרה, למשל, פרופ' גל, ועו"ד זקלר הביע הסכמה לקביעתה כי "ככל שאתה יותר חזק ויש לך יותר השפעה בשווקים ועל המשק, כך גם הצינורות שלך אל מקבלי ההחלטות נוחים יותר".
ענייני תקשורת
שחר רן מדווח ב"דה-מרקר" כי הרשות השנייה תקנוס את רשת ב-20 דקות פרסום בעקבות חשיפה מוגזמת למותג NGN של חברת בזק בשתי תוכניות של "שגב בא לפנק". בהסברי הרשות מוזכר כי היא התריעה מבעוד מועד בפני רשת לבל תעניק חשיפה מוגזמת למותג, אך זו בכל זאת כללה חשיפה רבה למותג בתוכניות הללו.
גולן חזני מדווח ב"כלכליסט" כי אורי שנער מנהל מגעים ראשוניים לרכישת מניותיו של אביב גלעדי ברשת (בינתיים פורסמה הכחשה).
במרכז המגזין "רייטינג" מתפרסם דירוג של 50 סדרות הרכש הטובות ביותר ששודרו בישראל בעשור האחרון, כפי שנקבעו על-ידי תריסר מבכירי תעשיית הטלוויזיה המקומית. הבחירות ברובן ראויות, אם כי יש נטייה למלכודת הלמבדה – העדפה מוגזמת של הלהיט הטרי בזיכרון. במקום הראשון זוכה הסדרה "הסופרנוס". למקום השני, נשואה על גלי ההייפ ותוך התעלמות מהקריסה של העונה הנוכחית, מגיעה הסדרה "מד מן". הסדרה "דדווד" נעדרת לחלוטין מהדירוג של התריסר. קוקסקרס.