הכותרות הראשיות

האם הדמוקרטיה הישראלית נקלעה לצומת דרכים שאחריו תשנה את פניה? תלוי את מי שואלים. ב"מעריב", למשל, התשובה חד-משמעית. הכותרת הראשית של העיתון לבוקר זה קובעת שישראל נמצאת "על סף תהום" – ציטוט של גורם בלתי ידוע שנדפס על גבי תצלום אוויר של הפגנת המונים. "רבבות התכנסו אמש בכיכר הבימה בתל-אביב כדי למחות על חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שאושר אתמול בכנסת", נכתב שם.

גם בעיתון דובר האנגלית של אלי עזור, "ג'רוזלם פוסט", משבצים את החקיקה בכותרת הראשית. במקרה הזה, הניסוח נאמן לז'רגון הצנוניתי של עיתוני האיכות שה"פוסט" מנסה להידמות להם: "הכנסת מאשרת שינוי משפטי משמעותי", נכתב שם (באנגלית זה נשמע יבש יותר).

כפולת העמודים הפותחת של "מעריב" כוללת ציטוטים כמו "יום שחור לדמוקרטיה הישראלית" ו"עיוות בל יסולח של המונח דמוקרטיה" (השופט והיועמ"ש בדימוס אליקים רובינשטיין), "מדינת ישראל תחת מתקפה" (ארגון בטחוניסטי) ו"דמוקרטיות מתות לאט במחלה שנקראת עריצות הרוב. המחלה מחלחלת לאט-לאט, עד שיורד מסך החושך על החברה" (בני גנץ).

יאיר לפיד, בציטוט שנראה כמו משהו שעוזר פרלמנטרי הפיק באמצעות הלפידומטור, תורם את השנקל שלו: "אני מתנצל בפני הנכדה שלי, וגם הממשלה צריכה להתנצל בפניה".

מי שיקרא את הידיעה של "מעריב" על תוכן החוק יחווה אנטי-קליימקס. "על פי החוק החדש, שיחול החל מהכנסת הבאה, חברי לשכת עורכי הדין יוצאו מההרכב ובמקומם יוכנסו שני אנשי אקדמיה שייבחרו על ידי הפוליטיקאים – אחד לקואליציה ואחד לאופוזיציה. כמו כן בוטל הווטו של שלושת נציגי הקואליציה ושלושת השופטים בוועדה", מציינים הכתבים, אברהם בלוך ואנה ברסקי.

"מינוי שופטים לכלל הערכאות יתבצע בהסכמת חמישה חברים, שאחד מהם צריך להיות שופט, אחד נציג קואליציה ואחד נציג אופוזיציה. במינוי שופטים לבית המשפט העליון נדרשת רק הסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה", מוסיפים הכתבים, ומציינים ש"שינוי הרכב הוועדה הוא נדבך מרכזי ברפורמה המשפטית".

גם ב"הארץ" מדווחים על כך בכותרת הראשית. "במעמד צד אחד", נכתב בה. מתחתיה נדפס בגדול תצלום של בנימין נתניהו במליאה, על פניו חיוך רחב ולצדו יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן. גם הוא מחייך. טורי הפרשנות מזהירים מפני ההשלכות, ומאמר המערכת קורא לבג"ץ לפסול את החוק. הדיווח על ההפגנות מקבל ידיעה קצרצרה שבה המחאה נגד ה"רפורמה" נמהלת בזו של מטה החטופים, בחירה עריכתית שוודאי תשמח את עירית לינור.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" צופה פני עתיד. "החוק שעבר, החוקים שבדרך", נכתב בה. "הדהירה למהפכה המשפטית בחסות המלחמה היא לא הצעד הנפיץ האחרון של הקואליציה", נמסר בכותרת המשנה. "לקראת היציאה לפגרת הכנסת יצטרך נתניהו להתמודד עם דרישת החרדים לחוק פטור מגיוס – וינסה לדחוף את החוקים להצרת צעדיה של התקשורת בישראל".

"עד לא מזמן, כשהיה עובר בכנסת חוק בעייתי, ציידי הנחמות יכלו לפעמים להתנחם בכך שהחוק ייכנס לתוקף רק מהבחירות הבאות. ועד אז – אלוהים גדול", כותבת סימה קדמון בפתח העיתון.

"בתקופה האחרונה הבחירות הן פחות מקור לנחמה ויותר מקור להשראה ולתהיות, אם הן יהיו בכלל בתאריך הקבוע בחוק, ולא יידחו מכל מיני סיבות. וגם אם יהיו, מי מבטיח שלא נקבל את אותה גברת באותה האדרת. במילים אחרות: מי מבטיח לנו שלא יימצא איזה טריק, או תרגיל פוליטי מבריק, שיצליח להפוך את החוק ולשנות אותו ונמצא את עצמנו עם אותה ממשלה שנים קדימה".

נטעאל בנדל, הכתב המשפטי, מציין שהחקיקה שעברה בכנסת אינה זו שנכללה בתוכנית המקורית. "בניגוד לחוקי הוועדה לבחירת שופטים הראשונים שהציע יריב לוין, שמשמעותם היתה השתלטות של הקואליציה על הוועדה, החוק הנוכחי אינו השתלטות של הממשלה על בחירת שופטי העליון משום שהוא מעניק זכות וטו לאופוזיציה", כותב בנדל.

בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" מזכירים שהחוק אולי מדולל ביחס לזה שהוצע לפני שנתיים, אבל שצריך להתבונן בו בהקשר רחב. אינפוגרפיקה ששובצה במאמר של בנדל מזכירה שבקרוב יצטרך בג"ץ להכריע בשורה של עתירות שנועדו למנוע את הפוליטיזציה הרעילה בשירות המדינה: הדחת ראש השב"כ רונן בר, כהונתו המחודשת של העבריין איתמר בן-גביר כשר שאחראי על המשטרה, מינוי נציב שירות המדינה ונציב הביקורת על השופטים, וכמובן אי אכיפת חובת הגיוס על הציבור החרדי כחלק מאתנן פוליטי שהעניק נתניהו למפלגות החרדיות.

בן כספית, ב"מעריב", עוסק בתרחיש שבו נתניהו ימנה ראש שב"כ שירדוף את מתנגדיו הפוליטיים. "מה כל כך מפחיד בהפקדת השב"כ בידו של מי שיישבע אמונים למלך, ולא לממלכה?", שואל כספית, ומיד מספק שתי דוגמאות מן העבר הלא רחוק. "הפעם הראשונה היתה ב-2014. נתניהו קרא לראש השב"כ יורם כהן ואמר לו שיש מידע שלפיו נפתלי בנט סבל מבעיית אמינות במהלך שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל ואף הודח לתקופה מסוימת עקב כך", הוא כותב.

"נתניהו דרש מכהן לאמת את המידע הזה ואם אכן יאומת לשלול מבנט את הסיווג הבטחוני שלו. שלילת הסיווג הבטחוני פירושה חיסול פוליטי. בנט, שגרף 12 מנדטים בבחירות 2013, לא יוכל לשבת בקבינט. ככל הידוע, כהן סירב על הסף (יורם כהן סירב להגיב על הסיפור הזה). נדמה לי שבנט סיים מסלול בסיירת מטכ"ל ולא הודח, כך שגם המידע של נתניהו, שעסק באירועים שקרו עשרות שנים קודם, היה מופרך. [...]

"המקרה השני קרה בשנים האחרונות. הוא מוכר יותר לציבור: המקרה שבו הצליחה איראן לחדור לטלפון הנייד של בני גנץ. היינו אז בתקופת סבבי הבחירות הבלתי נגמרים. גנץ היווה סכנה ברורה ומיידית להמשך שלטון הנצח של משפחת נתניהו וראש הממשלה, שזעם כי שב"כ עִדכן את גנץ בזמן אמת על נסיון הפריצה אך לא עִדכן אותו, ניסה ללחוץ על השב"כ כדי שיכריז על גנץ כסחיט ולפיכך לא כשיר לתפקיד ראש הממשלה".

כספית משרטט עתיד שחור: "כשאמון מוחלף בנאמנות, כשהמלך גדול וחשוב יותר מהממלכה, כשמשטרת ישראל הפכה למהתלה סאטירית על עצמה וגרורה של איתמר בן-גביר הכהניסט, כשכל עמדות שומרי הסף הנוספים מאוימות, מנציב שירות המדינה דרך נציב התלונות על השופטים דרך כל השאר, אנחנו נמצאים על קו השבר שיכול לסמן את שקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית המפוארת למודל שלטוני אחר שיהיה הכלאה בין טורקיה, הונגריה, לבנון ורוסיה".

הסקר השבועי של "מעריב" מספק נתונים על הניתוק ההולך וגובר בין הממשלה לציבור שהיא מתיימרת לייצג. 66% מהמשיבים מצהירים שהם לא מרוצים מתפקודו של נתניהו כראש ממשלה. התמיכה בקואליציה מיתרגמת בסקר ל-50 מנדטים בלבד, ואף פחות מכך בתרחיש שבו בנט מתמודד בראש מפלגה חדשה.

סקר אחר שמתפרסם ב"מעריב", של גוף בשם "המרכז להגינות", קובע ש"70% מהציבור" סבורים ש"הממשלה מעדיפה שיקולים פוליטיים על פני טובת המדינה". הכתב שחתום על הדיווח, משה כהן, מציין ש"כך חשים גם 48% ממצביעי הליכוד".

ובינתיים, אצל מרים אדלסון

העיתון היחיד שלא מקדיש הבוקר את הכותרת הראשית לחקיקה של לוין הוא "ישראל היום". העיסוק בנושא אמנם תופס את כל כפולת העמודים הראשונה, אבל ניכר שביומון של מרים אדלסון ניסו לשמור על "איזון". הדיווח החדשותי כולל את כותרת הגג "סערת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים", ומתחתיה מובאים שני ציטוטים: של השר לוין ("זהו יום היסטורי") ושל יאיר לפיד ("נבטל בכנסת הבאה").

ובכל זאת, מה עם איזה טור פרשנות שיסביר באיזה צד של ההיסטוריה כדאי להיות? לא אצלנו. הטקסט המוביל ב"ישראל היום" הוא מאמר של ד"ר מיכה גודמן, הוגה דעות שעשה קריירה מהטפה לפשרות ובריחה ממחלוקות. כצפוי, זה המוטיב גם הפעם.

"ב-7 באוקטובר היכה חמאס את ישראל", הוא כותב. "יצאנו למלחמה עם אויבינו שמבחוץ – והמלחמה מבית שככה. בעונה הראשונה – מלחמה בפנים ושלום מדומה בחוץ. בעונה השנייה – מלחמה בחוץ ושלום עם האחים שבפנים. והנה אנחנו בעונה השלישית: העונה שמאגדת בתוכה את הרע שבשתיים שקדמו לה – מלחמה ומלחמה. מלחמה קרה בין אחים בפנים, ומלחמה חמה עם אויבים בחוץ". הכותרת: "עת לשלום בתוכנו".

רוב הטור של גודמן בכלל עוסק באיום האיראני. הטיעון שלו הוא שעם איום שכזה, אין טעם במלחמות אחים. כשמדובר במשהו אפל וגדול שנמצא הרחק מעבר לגבול גודמן יכול להרשות לעצמו להיות נחרץ ולדרוש הכרעה. כן, הוא כותב, הגענו לנקודה שבה ניתן סוף-סוף להכריע את משטר האייתוללות. "ומה קורה בישראל בשעה שההיסטוריה מניחה לפתחה הזדמנות בלתי חוזרת? היא דוהרת אל תוך משבר חוקתי, קרע פנימי והרס עצמי", הוא מתלונן.

את הטור של גודמן צריך לפרש דרך מה שלא מופיע בו. לא מופיעים בו למשל שמות של פוליטיקאים או מפלגות. למעשה, השם היחיד שמוזכר בו הוא טראמפ, וגם זה באופן כמעט אגבי. גודמן לא מזכיר אף אחד מהגורמים האלה שמדהירים את ישראל במורד המדרון, כאילו אין ערך לזיהוי והוקעה פרסונלית. למי גודמן מתכוון? לביבי? רק לימין הקיצוני? לסמולנים? לתופרי התיקים מהפרקליטות והשמאל? לבג"ץ? הטור כולו נקרא כמו נאום גרוע של בוז'י הרצוג.

במקום לדבר לעניין, הדוקטור שנזהר מזיהוי פוליטי עד כדי כך שהוא לפעמים מסתיר את הכיפה באמצעות כובע מצחייה משרבט הגיג על כך שמדינאי גדול צריך לדעת להתאים את המדיניות הנכונה לרגע הנכון. לשם האיזון המוחלט הוא מוסיף ש"רבים בישראל מרגישים שהמערכת המשפטית והביורוקרטית מעוצבת כך שהיא מדירה ומפלה אותם. ההצטברות של התחושות הללו יוצרת משבר אמון, שפוגע ביכולת של המערכות לתפקד ולשרת את הציבור".

הנה אמירה שימנים וגם שמאלנים יכולים להתאחד סביבה: החברה הישראלית חולה. הרופאים אומרים שחייבים ניתוח. הם רק לא מסכימים אם צריך לכרות ריאה, רגל או תוספתן. גודמן מציע לפציינט לא לעשות כלום, להישאר בבית ולחשוב מחשבות יפות. מי צריך ניתוח? ניתוח זה כואב. אפשר ללמוד לחיות עם הסרטן.

מה קורה בעזה

הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת במחאה, אבל לא בישראל אלא ברצועת עזה. "בדרך למרד עממי בעזה", נכתב בגדול במרכז השער על גבי תצלום של פלסטינים זועמים. "החמולות ברצועה הצטרפו למחאה ופִרסמו הצהרה שבה קראו לסיים את שלטון חמאס", מדווחים שירית אביטן-כהן ושחר קליימן.

"בניתוח של מערכת הביטחון, הסיבה לפרוץ ההפגנות היא תוצאה של כמה גורמים: עצירת הסיוע והדלק, התקיפות האוויריות, וההבנה כי אלה יתעצמו ככל שחמאס יעמוד בסירובו לשחרר חטופים. כל אלה – יחד עם ההרוגים הרבים ברצועה והתמשכות המלחמה – מביאים את העזתים, או את חלקם לפחות, לצאת מהבתים ולמחות", נמסר בדיווח. "ארגון הטרור עדיין לא מתערב".

"גורם ישראלי: 'חמאס במצוקה'", מדווחים ב"מעריב". "'צאי החוצה, החוצה', הם קראו להנהגת חמאס, והוסיפו בקצב, 'חמאס טרוריסטית'. בערבית זה נשמע יותר טוב, וגם המשפט הבא: 'מבית לאהייה הרוחשת לעצמה כבוד, אנו רוצים חיי חופש'", כותב ג'קי חוגי ב"מעריב". "'בשם אלוהים, צאו החוצה', קראו צועדים בעיר עזה, וביקשו מהחמאסניקים שייקחו איתם גם את ערוץ אל-ג'זירה".

"לא קרה מאז פרוץ המלחמה שקהל רב כל כך יצא לרחובות, ובראש גלוי השמיע כלפי חמאס דרישה ברורה לצאת מחייו", מוסיף חוגי. "קריאה לסלקם, כלומר הגליה, היא שאיפתה של ישראל, וכמוה גם ההאשמה בטרור היא רעיון ישראלי. לכאורה שיחקו המפגינים לידי האויב הציוני, אבל האמת היא שישראל כלל אינה מעניינת אותם. מה שמעניין אותם במיוחד זה הם עצמם וגורלם. היתה זו הפגנה אמיתית של ציבור מדוכא, שבטנו ריקה. פשוטו כמשמעו".

"כל פלסטיני שפניו נראים בהפגנות מסכן את חייו", כותב נדב איל במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", ומשתף פנטזיה מפי אחד ממקורותיו: "'צריכים לקרות שני דברים כדי שנדע שזה רציני', אמר לי גורם בטחוני. 'הראשון הוא שהם צריכים להתחיל לחסל אנשי חמאס. לעשות בהם שפטים. והדבר השני הוא שצריך לראות שיש להם נשק, ולא רק סיסמאות'".

בהמשך המוסף מציין מיכאל מילשטיין שבחמאס כבר יצאו לקמפיין שבו נטען שהמחאה היא מזימה משותפת של ישראל והרשות הפלסטינית, וכל מי שמשתתף בה מסייע לאויב.

גם ב"הארץ" עוסקים במה שקורה בעזה. בשער "מוסף הארץ" מדפיסים הבוקר 42 פורטרטים של ילדים ואת הכותרת "מרחץ דמים". "קרוב ל-300 נשים וילדים נהרגו בהתקפה שסיימה את הפסקת האש", נכתב מתחתיה. את תיאורי הזוועה בכתבה של ניר חסון וחנין מג'אדלה אפשר לקרוא כתיאור של ה"מצוקה" שהוציאה את העזתים למה שנשאר מהרחובות שלהם, וגם כתוצאה ישירה של הלך המחשבה האפל שלפיו אין חפים מפשע בעזה.

חדשות ממדינת העומק

קריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ" מציגה תהלוכת מחאה של פלסטינים בעזה, ומולה כוח חמוש של חמאס. "אלה בטח מהדיפ סטייט", אומר אחד מרעולי הפנים.

הסקר השבועי של "מעריב" כולל היום נתון מפתיע: מתברר ש-40% מהנשאלים "מסכימים עם דברי נתניהו על קיומו של 'דיפ-סטייט' בשירות השמאל" (45% שוללים, 15% לא יודעים). הנתון הזה, שלפיו כמעט חצי מהאוכלוסייה מאמין בתיאוריית קשר שלא מזמן רחשה בעיקר בפינות המטורללות של הרשת, ממחיש את היכולת של דמויות פוליטיות – במקרה הזה נתניהו – להשתמש במדיה חברתית כדי לזהם את התודעה הציבורית ולשתול בה שקרים.

תהליך דומה אירע בחודשים הראשונים של המלחמה עם תיאוריית הקשר על "בוגדים מבפנים", עלילת דם שלפיה בעלי תפקידים בכירים במערכת הביטחון גרמו או לפחות אִפשרו את טבח 7 באוקטובר. בשלב מסוים, 35% מהנסקרים העידו שהם מאמינים בכך.

אלו ימים נהדרים עבור אמנון לורד. כבר שנים שהוא מנפיש בטוריו את קונספירציית מדינת העומק שמושכת בחוטים מאחורי הקלעים. הטוטם של לורד הוא נתניהו. והנה, נתניהו נקלע למצב שבו כה קשה להסביר את התנהלותו, ואת החשדות נגדו – שהוא נדחק להשמיע את תירוץ "מדינת העומק" במו פיו ולוותר על המתווכים. לנוכח הפופולריות הגוברת של המושג וההתאקלמות המהירה שלו בשיח המיינסטרים, הפעם לורד גם מצא איש אקדמיה שחושב כמוהו.

"דיפ סטייט. יש דבר כזה בכלל?", שואל לורד.

"בטח שיש", משיב לו המרואיין, פרופ' אורי כהן מאוניברסיטת תל-אביב. "היא כל כך חזקה, 'מדינת העומק', שהיא עצמה לא מאמינה שהיא לא ה'סטייט'".

בטור הזה לורד כבר מתאר את מדינת העומק כתופעה כה עתיקה, שהיא קדמה למדינת ישראל. שורשיה, הוא מסביר, נעוצים כבר בארגון השומר. אז איך יכול להיות שכל השנים האלה לא שמענו עליה?

"מדינת העומק היתה בלתי נראית בעבר משום שהיא היתה חלק מהרקמה החברתית השלטת בישראל", מסביר לורד. "בדור האחרון הלך ונוצר פער בין מדינת העומק לכלל החברה. נוצרה תרבות לעומתית שמרכז הכובד שלה הפך למעין ממשלה מקבילה של יועצים משפטיים המושתלים בכל משרד ממשלתי".

המרואיין שלו, פרופ' כהן, מוסיף הסבר משל עצמו: "הדיפ סטייט זה קודם כל אליטות. מה זאת אליטה? זאת קבוצה שמחוסנת מעונשים על כשלונותיה. אתה ואני לאורך החיים נכשלים מדי פעם ואנחנו משלמים מחיר. אם יש כאלה שלא משלמים מחיר ולא נענשים על כישלון, אז זה סימן שאנחנו אליטה".

למרבה המבוכה, לורד הוא דוגמה הפוכה: כבר שנים שהטורים שלו, עמוסי הכזבים וההזיות, מתפרסמים שבוע אחר שבוע בעיתון ישראלי נפוץ. לורד נכשל פעם אחר פעם בתפקידו הבסיסי ביותר – לספק לקוראים תיאור וניתוח מהימן של המציאות – ובכל זאת לא נענש. להפך. הוא מתוגמל. האם יכול להיות שגם הוא אליטה? אולי גם אמנון לורד משתייך לדיפ סטייט?

לא באמת. אמנון לורד לא נענש משום שהתפקיד הבסיסי שלו אינו לספק לקוראים תיאור וניתוח מהימן של המציאות, אלא להפיץ תעמולה אפקטיבית בשירותו של גורם פוליטי.

לורד בטח יתאכזב לשמוע שנתניהו משתמש במושג "דיפ סטייט" באופן אינסטרומנטלי, כדי להשיג מטרה פוליטית. כך לפחות משתמע מטורו של מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" ואחד העיתונאים המועדפים על נתניהו.

"בסתם יום של חול, משום מקום ובלי סיבה ברורה ומיידית נראית לעין, שִחררה לשכת ראש הממשלה סרטון שבו נראה נתניהו משווה את עצמו לעציץ, ושבו הוא תוקף בחריפות את הייעוץ המשפטי והפקידות הבכירה תוך שהוא מכנה אותם בביטוי שאינו שגור כל כך בהוויה הישראלית: 'דיפ סטייט'. נתניהו המשיך בכך גם בנאומו השבוע בכנסת, ובתווך בין שני האירועים הספיקה לשכתו לצייץ אותו דבר בדיוק בחשבון הטוויטר שלו בשפה האנגלית", כותב טוכפלד.

"סדרת המתקפות האלה, שכנראה עוד תימשך, הגיעה כתוצאה משיח ער של נתניהו ובכירים בסביבתו עם טראמפ ובכירים בממשלו, שבמהלכו שוכנעו האמריקאים לתת את הפרשנות הבאה (והנכונה, מבחינת הממשלה) לאירועים המתרחשים בימים אלה בישראל: ההפגנות, ההתנגדות המשפטית, התעקשות ראש השב"כ להישאר בתפקידו, האלימות ברחובות והשיח התקשורתי המתלהם – כל אלו אינם מלמדים על כך שהממשלה עומדת ליפול, או על קרע בחברה, אלא מדובר במלחמתם של אנשי הדיפ סטייט, השמאל, הפרוגרסיבים, וכל מה שרע בעיני מי שנמצא כיום בבית הלבן.

"האמריקאים נרתמו, אבל הם לא יעשו זאת לבד. נתניהו אותת להם השבוע שהוא איתם. בארצות-הברית כבר אותתו כי אם בג"ץ יותיר את בר בתפקידו וממשלת נתניהו תחרים אותו – ישקלו לנהוג כך גם בוושינגטון.

"לגבי היועמ"שית הסיפור מורכב יותר. חוות הדעת הראשונית שהוציאה גלי בהרב-מיארה נגד תוכנית טראמפ לריקון עזה מיושביה, הקובעת כי ייתכן שיש בה בעיות חוקתיות, התקבלה בזעם רב בבית הלבן. אם חוות דעת זו תיוותר על כנה, עשוי הממשל לשקול להכריז על היועמ"שית כמי שפועלת נגד האינטרסים החיוניים של ארצות-הברית.

"אם שופטי בג"ץ יחליטו שיש בעיה חוקתית בתוכנית טראמפ, עשוי הממשל לשקול לראות בבית המשפט העליון, או בשופטים הספציפיים שיחליטו כך, גורמים הפועלים נגד אמריקה, כמו שופטי האג – וההשלכות עלולות להיות קשות".

הסוגיה עולה גם בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות". "זה היה אי שם בשנות ה-90 של המאה שעברה, כאשר בהיכל הספורט ביד אליהו התמודדו מכבי והפועל בדרבי התל-אביבי", כותב סגל. "גור שלף הוחלף, כמדומני, בדרק שארפ, ולפתע שם לב השדרן שעל הפרקט נשארו עשרה שחקנים זרים – כולם אמריקאים, איש מהם לא נולד בארץ, בטח לא בתל-אביב – במה שאמור להיות התמודדות רגשית מותחת על הבכורה בעיר העברית הראשונה.

"תחושה דומה אופפת אותי כעת למראה הקילוח הגובר של קריאות בימין לנשיא ארצות-הברית להטיל 'סנקציות משתקות' על ראשי המחאה, על היועמ"שית ועל אדריכלי ה'דיפ סטייט'".

סגל מסתייג מהיוזמה. "היה פתטי, נלעג ועלוב לראות את שלטי 'ביידן תציל אותנו' מונפים בהפגנות הקפלניסטים, וזה עלוב נלעג ופתטי לשמוע את קריאות 'טראמפ תציל אותנו' מחוגי הימין הישראלי", הוא כותב.

"כיוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס בשעתם, שרבים על הבכורה בירושלים ומזמינים את פומפיוס הרומאי לסייע, כך ההתנהגות הכה-יהודית של הלשנה לפריץ תוביל לפגיעה חמורה בריבונות, וכל זה בשם ריבונות העם. רוצים להילחם בדיפ סטייט? בבקשה. אבל לא באמצעות הדיפ שטעטל".

לא בוגד, אבל

אראל סג"ל חולק היום עם קוראי "ישראל היום" פרשנות חדשה לגבי מחדל 7 באוקטובר. סג"ל מדגיש שמדובר בפרשנות בלבד, אבל האמת היא שזו לא בדיוק פרשנות. פרשנות היא סוגה עיתונאית שבה הכותב פורש בפני קוראיו רצף של עובדות, ואז מציע הסבר למשמעותן. הפרשנות של סג"ל נפתחת בתיאור מומצא של מציאות אלטרנטיבית – ועל גבי זה הוא מדביק מסר שכרגיל נועד לנקות מאשמה את נתניהו ולהכתים מישהו שכרגע קורא עליו תיגר.

כך הוא כותב: "מפקד גדוד 13 במיטתו ב-7 באוקטובר בשעה 04:50, כאשר הוא מקבל שיחה ממפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, שגדודו פועל בגזרתה. 'אנחנו מקבלים סימנים חריגים, סימים שנדלקים, אנחנו לא בטוחים שקורה משהו, אבל יכול להיות שמתארגן ניסיון לחטיפה או לפשיטה קטנה'. המג"ד חיכה לרגע הזה כל השירות. שבועיים קודם לכן, ביום כיפור, הקפיץ את כלל הגדוד בתרגול מאסיבי. הזכיר להם את האיום.

"מהרכב הוא מתקשר אל הסגן שלו, מפקד הגזרה בהיעדרו. 'תעיר את הגדוד עכשיו', פוקד עליו המג"ד, 'תעיף את החיילים לעמדות, תתחבר לטנקים ולנמ"רים ותוודא שכולם מוכנים לקראת יום קרב'.

"הסמג"ד מעיף את מחנה נחל-עוז באוויר. מ"מ הטנקים יוצא בראש כוח לכיוון הסוללה הצמודה לגדר, כאשר אחד המ"מים בפלוגה ב' צמוד אליו. המ"פ ומ"מ נוסף מחלקים ביניהם את ההגנה על היישוב נחל עוז ועל המוצב עצמו. הנשקייה נפתחת והחיילים מקבלים רימונים, טילים. כל מה שהיה נעול בשגרה – יוצא".

כל זה, כידוע, לא קרה. "מדוע כל זה לא קרה?", שואל סג"ל. "מדוע מי שידע על הסכנה האפשרית לא התריע בפני הכוחות בשטח ולא הכין את הלוחמים? הרי טלפון אחד – וכל הגזרה קמה מהמיטות לתוך הווסטים בדקות ספורות. וכן, מדוע ראש הממשלה לא עודכן?".

מי שענה "כי בגדו בנו" לא קלע לדעתו של סג"ל. "אני בטוח שלא היתה בגידה", הוא מבהיר. "אנשי השירות פעלו ופועלים 24/7 למען בטחון המדינה. ב-7 באוקטובר לוחמי שב"כ הקריבו את חייהם בקרבות גבורה. לרונן בר יש זכויות רבות בביטחון ישראל, אבל הוא אינו פטור מביקורת נוקבת ועובדתית".

אז מה כן קרה? כאן מגיעה הפרשנות של סג"ל, שאינה מתיימרת להתבסס על עובדות. "בר לא פחד ממיסקלקולציה של חמאס, אלא מזאת של ביבי", הוא כותב. לטענתו, לא הקפיצו את הגזרה משום שראש השב"כ חשש שנתניהו ינצל את ההזדמנות כדי לצאת למלחמה שאינה מקובלת על מערכת הביטחון.

וההוכחה? ספקולטיבית לעילא: "שלושה שבועות קודם לכן יובל דיסקין, ראש שב"כ לשעבר, מתריע שנתניהו ינסה לגנוב מלחמה. הוא פונה מעל הבמה אישית לבר. בכירים לשעבר מזהירים. אז בלילה ההוא, במבול האינדיקציות, בר פוחד יותר מנתניהו מאשר מחמאס. הוא עובד מתחת לרדאר, שולח צוות טקילה, מנסה להרחיק את גולני מהגדר, מנסה לעבור את זה בלי ביבי. בלי שראש הממשלה יגנוב מלחמה. זה לא עבד".

בקיצור: הטבח הוא מחדל שנובע מאינטרסים פוליטיים פסולים של מערכת הביטחון.

ובין השורות: כך הרי פועל הדיפ סטייט.

ובתכלס: בעצם כן, סוג של בגידה.

האפורים

לנוכח ההחלטה לחדש את הלחימה בעזה, העיתונים מבליטים את גילויי השחיקה בקרב מי שאמורים לבצע זאת. ב"ידיעות אחרונות" מפרסמת אתי אברמוב ראיון גדול עם ארבע נציגות מ"פורום נשות המילואימניקים". הכותרת: "בהתחלה היו אומרים לנו: 'כל הכבוד'. היום זה: 'הוא שוב בסבב? תגידי לו שלא ילך'".

מאיה כהן מ"מעריב" מדווחת ש"שיעור ההתייצבות, שעמד בתחילת המלחמה על 100%, ירד בחודשים האחרונים ל-75%-80%", ומוסיפה הסברים מפי לוחמים שחזרו מהחזית. "בת הזוג שלי כמעט התמוטטה כשהבינה שזימנו אותי שוב", אומר לה מרואיין המכונה "רס"מ מ'". "אני לא מסרב מתוך אידיאולוגיה או מרד, אני פשוט לא יכול. עברנו שנה קשה, הייתי בבית בקושי חודשיים רצוף, ואני מרגיש שהחיים האישיים שלי מתפרקים".

מרואיין אחר, "סרן י'", דווקא כן מספק רקע פוליטי: "אני רואה איך מקדמים חוקי השתמטות, ואיך המפלגות דואגות לבייס שלהן, וזה פשוט שובר אותי. אני לא בא להפגין, לא לצעוק, אבל כשאני רואה שצעירים בני גילי לא מתייצבים אף פעם, ושאנחנו נקראים פעם אחר פעם – זה צורב. זה יושב לי עמוק בלב. ואז אני רואה את שר השיכון, שהוא זה ששולח אותי למות, שר 'נמות ולא נתגייס' – וזה כאילו הוא עושה לי אצבע משולשת ומראה לי שאנחנו הפראיירים של המדינה".

עמוס הראל, ב"הארץ", מספק מבט על: "מול התוכניות השאפתניות של הממשלה והרמטכ"ל ניצב מכשול משמעותי מבית. זה עומד להיות השלב הראשון במלחמה הנוכחית שאינו זוכה לקונצנזוס של תמיכה ציבורית מלאה. במטכ"ל מתקיימים בשבועות האחרונים דיונים קדחתניים בשאלה כיצד להתמודד עם תופעה שמתחילה להתרחב – אי התייצבות של אנשי מילואים לנוכח הסתייגות פוליטית מניהול המלחמה.

"לצדה יש 'סרבנות אפורה', שלא נלווית לה הצהרה פוליטית ברורה, אבל היא נעוצה עמוק בעומס הבלתי אפשרי וביחס המתנכר של הממשלה. ישנן יחידות מילואים שבהן רף ההתייצבות מגרד את מחצית המאגר – וכפי שכבר הוסבר כאן, הגדודים והחטיבות משדרגים במקצת את הנתונים באמצעות ויתור מראש על זימון מתלבטים, לצד פנייה למתנדבים המסתפחים ליחידות.

"בכמה יחידות מובחרות חוששים מאי התייצבות של צוות מילואים שלם. ה'טריגר' הבולט ביותר להסתייגות הגוברת בקרב המילואימניקים נוגע לחשש הברור שמלחמה מחודשת תסכן את חיי החטופים הנותרים. לכך מצטרפים כעסים על חידוש ההפיכה המשטרית, עידוד השתמטות החרדים והעברת תקציב שכולו ביזה לטובת קבוצות אינטרסים".

רגע של נפיחוּת

"ישבתי השבוע ברומא מול אנשי ממשל ועסקים. מה יהיה בעזה, שאלו", כותב דרור אידר בפתח טורו האישי ב"ישראל היום". כותרת הטור: "העם היהודי חזר לפוליטיקה העולמית".

ענייני תקשורת

צדיק גדול. במדור הרכילות העסקית של "ידיעות אחרונות" מקדישים אייטם ותמונה לאיל הכבלים הישראלי-צרפתי פטריק דרהי, ש"זכה לכבוד להוציא את ספרי התורה מארון הקודש במעמד חידוש בית הכנסת הגדול בתל-אביב". הכותרת: "צדיק גדול".

לפי דיווחים עיתונאיים מהשנים האחרונות, דרהי הוא אחד מכמה אנשי עסקים שסייעו למו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לכסות חובות עתק שצבר בהימורים בשוק ההון. בתביעה שהוגשה לאחרונה נטען שדרהי לא עשה זאת משום שהוא "צדיק גדול", אלא כי ידע שיקבל את הכסף בחזרה בעסקה סיבובית פסולה.

דלות החומר. איור השער של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" הוא דיוקן מלוטש של בנימין נתניהו שנוצר באמצעות מחולל בינה מלאכותית, המקבילה העכשווית לשימוש באיורים מבנק תמונות. כמצופה, התוצאה חסרת נשמה, ייחוד ועוקץ.

הבהרה חריגה. בטור של בן כספית, בקטע על הניסיון של נתניהו להשתמש בשב"כ כדי לחסל פוליטית את בנט, שובצה הבהרה חריגה: "אני מצהיר כאן כי המידע הזה לא הגיע אלי מנדב ארגמן, או מכל פיגורה מסוגו, מכהנת או לשעברית. המידע הזה ידוע ללא מעט שותפי סוד במערכת, לאור העובדה שהוא נחלק גם עם גורמים פוליטיים".