בסוף-השבוע האחרון חיפשתי את תגובתו של יאיר לפיד לחידוש המשא-ומתן עם הפלסטינים – ולא התאכזבתי. "כשמדובר בתהליך השלום, יש-עתיד מתפקדת כקול מרכזי, מתון ומאזן", הודיע לפיד מעל במת המסרים המרכזית שלו, חשבון הפייסבוק. "אתמול בלילה נשענתי אחורה ושאלתי את עצמי לרגע איך בדיוק אני מרגיש. התשובה היתה: תקווה זהירה", הודיע לגולשים – ולאמצעי התקשורת.

תגובות פוליטיות אחרות היו בהירות הרבה יותר. יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' שיבחה את המהלך, יו"ר מרצ זהבה גלאון הבטיחה את תמיכת האופוזיציה, הכוכב העולה בשמי הליכוד, סגן השר דני דנון, הזהיר מפני "עקירת יהודים מבתיהם" וכן הלאה, כל פוליטיקאי בולט לפי עמדתו האידיאולוגית. רק לפיד, ככל שהצלחתי להבחין, ביכר על פני תגובה עניינית לנפק מעין "טור תגובה אישי" ולספר על רגשותיו. רק אצל לפיד היה קשה לדעת בסוף התגובה היכן הוא עומד ביחס לסוגיות שבמרכז חידוש המשא-ומתן. רק לפיד העמיד את עצמו – במקום את התהליך המדיני – במרכז.

הביטויים "נשענתי אחורה", "תקווה זהירה", "שאלתי את עצמי" וכן הלאה הם בדיוק מסוג מטעמי הלשון הלפידיים שהפכו את יו"ר יש-עתיד לטרף קל עבור הוגי ה"לפידומטור", המאפשר לערוך מחדש טקסטים של מייסד יש-עתיד על-ידי החלפה פשוטה של הנושא העומד במרכזם. הרביעייה שעומדת מאחורי המיזם האינטרנטי הפופולרי מצהירה באתר שהמוצר שלהם "שווה באיכותו ליחסי-הציבור של יש-עתיד", ומגדירה אותו כ"צעד הבא של הפוליטיקה החדשה".

ה"לפידומטור", דף הבית

איני יודע אם רעמי הצחוק שמעורר ה"לפידומטור" יכריעו את הקריירה של אותה פוליטיקה חדשה של לפיד (יש סיכוי שביטול קצבאות הילדים או העלאת המע"מ יעשו עבודה יעילה יותר), אבל אין ספק שה"לפידומטור" הוא אבן דרך בהיסטוריה הקצרצרה של עולם התוכן הפייסבוקי. בדומה לנוי אלוש, המתרגם אירועים חדשותיים לקליפים מוזיקליים, פועל ה"לפידומטור" היטב דווקא במחוזות הפומפוזיים ביותר של הדובר הכריזמטי ביותר.

אלוש מצליח בקליפים שלו, הזוכים גם הם לפופולריות והדהוד תקשורתי נרחב, להגחיך דמויות ציבוריות דווקא ברגעים שבהם השתדלו להעביר את המסר הרציני והמיוסר ביותר. "ממי? ממה?" של רהב, "מסוממת תחת השפעה" של סיון כהן, "אתה לא תפריע לי" של לימור ליבנת – כולם נאמרו ברצינות תהומית מלאת פתוס וחשיבות עצמית, ודווקא משום כך שימשו חומרי גלם מעולים לקליפ ויראלי.

אולם בעוד שאלוש תולש את האמירות מהקשרן ומחדד את האלמנט הנלעג שבהן ("מסוממת תחת השפעה" הפך ל"מסוממת תחת" תחת ידיו של אלוש), אצל ה"לפידומטור" דווקא אשף המלים, לא העילג דל השפה, הוא הקורבן. שיבושי הלשון החינניים של דמויות פוליטיות עם הילה של מגוחכות (כמו ה"חסה וחלילה" של פואד) מתאימים יותר לעידן ה"בושיזם", כינוי הלעג שהוצמד לנטייתו של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש לשיבוש מלים כרוני ("they misunderestimated me"). עבור פוליטיקה חדשה יש גם סאטירה חדשה.

הבדל נוסף בין סרטוניו של נוי אלוש ל"לפידומטור" הוא הבלתי אמצעיות של האחרון. הצופה הפסיבי מומר במשתמש הפייסבוק המשתתף ביצירת הקטע הסאטירי, ולפיכך מאריך מאוד את מחזור החיים שלו. ככל שישלב מלה או אירוע מחייו האישיים בתהליך, כך תגבר הזיקה שלו לטקסט החדש (מ"הגיע הזמן שנדבר על אשתי" ועד "אתמול אחר הצהריים צפיתי בערוץ הכנסת. המתח היה בשיאו. היה ברור שבדיון על הקקי של עפרי באה לידי ביטוי שנה של הכנה מאומצת"). וככל שהפער בין הטקסט הפומפוזי לביטוי המושתל, היומיומי, גדול יותר – כך האימפקט מתעצם ("באתי לפוליטיקה בשביל סקס עם ואן דיירקשן, התפקיד שלי הוא לסייע לסקס עם ואן דיירקשן, אני עובד כל יום לדאוג לסקס עם ואן דיירקשן. זה הג'וב שלי").

לפיד ודאי נשען לאחור, מגרד בפדחתו ומהרהר כיצד זה קרה לו. איך הפך מכותב טורים מושחז הסוחט הנהוני הסכמה מכל מדגם קוראים למושא לעג מתוזמר של כל בעל חשבון בפייסבוק. הרי לא שינה דבר בנוסחה שפיתח עוד כשטורו הפופולרי התפרסם ב"מעריב": את היכולת המאגית להגיד הכל בלי להתחייב לעמדה ברורה אחת, לבקר את ה"שלטון" בלי לפגוע אישית באף אושיה ולהחניף לאיזו נקודה ארכימדית במרכז, הממצעת באופן מושלם בין ימין לשמאל. עכשיו, בנאומי הפייסבוק שלו, הוא רק משכלל את השיטה שעבדה כל-כך יפה עד הלום. מדוע בגדה בו וחזרה לנעוץ שיניה בישבנו?

חלק מהתשובה, כפי שהיטיבו לאבחן מפעילי ה"לפידומטור", טמון בפייסבוק עצמו. בניגוד לטור הנינוח המכוון לקהל השלאף-שטונדה של צהרי שישי – הפייסבוק לא בנוי ללולאות המילוליות הלא מתחייבות של לפיד. סטטוסים פייסבוקיים מתאפיינים בחדות ובנחרצות (לעתים מוגזמת). על אף שלפיד הוא בעיני עצמו פוליטיקאי משוכלל שהצליח לדבר אל ריקי כהן מעל ראשה של התקשורת ישר מהסמרטפון, הוא לא השכיל להתאים את שפתו לעידן הנוכחי. הסטטוסים שלו מלאים ביותר מדי "ברם-אולמים" לצד שגיאות בסיסיות ("בן-אדם כסנה מן השמים") המזמינות חבטות מצד הקורא, שהפך לגולש-משתתף.

לפיד רגיל לספר סיפור בטורים שלו – אבל הפייסבוק הוא מדיום של שורות תחתונות. "נמאס כבר מ[כל הפוליטיקאים; הזבל ברחובות; שלטון היחיד של נתניהו]", "הגיע הזמן שמישהו [יקום ויעשה מעשה; ייקח את המדינה בידיים; יעצור את השיטה]"; "כולם חייבים [להגיע בשבת לכיכר; לקרוא את המאמר של סרנה; לחתום על העצומה]" וכן הלאה.

לפיד החליף מדיום, אבל לא אימץ את שפתו. ה"לפידומטור" רק חשף את הפערים האלה והגיש אותם כסאטירה חדשה.