כולנו התרגשנו בשבוע שחלף כשצפינו בהשבתם ארצה של החטופות והחטופים. אלו נראים במצב גופני טוב יחסית ככל שהעין משגת, למעט אולי קית' סגל, שאותותיה של תקופת השבי הארוכה והקשה ניכרו בבירור על גופו, כשנתמך במידת מה בידיהם של מחבלי החמאס.
במהלך השחרורים ניתן היה להבחין בסמלים הרבים שהופיעו בחלק מההפקות שהעמיד ארגון החמאס, ובכך שהוא משקיע משאבים לא מועטים (על כך יעידו, למשל, צוותים שלמים של פעיליו עם מצלמות מתקדמות, האמונים על התיעוד הוויזואלי של רגעי השחרור) כדי לזכות בנקודות בקרב על התודעה בעזה ובעולם, ואולי גם לסמן לציבור בישראל שכוחו עוד במותניו.
בין אלו ניתן היה בקלות לזהות, לדוגמה, את דגלי פלסטין הרבים התלויים ברחובות; את הבחירה האסטרטגית בנקודות השחרור (בין אם, למשל, ליד ביתו של סינוואר בחאן יונס, ובין אם במעגנה שנכבשה בעיר עזה במהלך המלחמה על ידי צה"ל ונמצאת כעת שוב בשליטתו של החמאס); את תמונותיהם של מוחמד דף ומרואן עיסא, שהחמאס הודה רק בימים האחרונים כי חוסלו; ובעיקר אולי את החמושים הרבים רעולי הפנים, חלקם עם נשקי התבור מתוצרת ישראל שנלקחו כשלל במלחמה.
התמונות מרגעי השחרור של החטופות והחטופים שהושבו ארצה בשבוע שחלף, צריך להודות ביושר, מצביעות על כך שהחמאס השיג במידה רבה את מבוקשו מהתיעודים הוויזואליים: מאלו ניתן ללמוד על ארגון שמצליח לפי שעה לשמור על יכולותיו הארגוניות ועל כוונותיו הברורות בשיקום התשתיות הצבאיות, אך בעיקר על הידוק אחיזתו בתודעת הציבור הפלסטיני ברצועה ועל שליטתו הרמה בעזה (במידה רבה תוך שהוא מאותת לפלגים השונים ברצועה, ביניהם גם ארגון הגי'האד האיסלאמי, שכשל בנסיונו להרים טקס מאורגן בעת מעמד שחרורם המטלטל של ארבל יהוד וגדי מוזס, ויש אולי בכשלונו זה כדי ללמד משהו על כוחו המוגבל ברצועה).
ואולם, בצד הישראלי מיהרו לפרש את התמונות מרגעי השחרור כתמונות ניצחון. במהלך שחרורן של ארבע התצפיתניות, לירי, נעמה, דניאלה וקרינה, למשל, העידה עמידתן הנחושה של החיילות מעל הבמה המאולתרת על מצב נפשי שניתן היה אולי לשאוב ממנו עידוד מסוים, תוך שהן מחייכות אל המצלמות ומנופפות לקהל העזתי כשהן מוקפות במאות מחבלים חמושים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי.
ברמה הסימבולית, נקראו הסרטונים הללו בתקשורת הישראלית כעדות לשרידותן בתקופת השבי הקשה, ולכך שרוחן האיתנה לא נשברה חרף כוונתו של החמאס להראות כי ידו על העליונה. בדומה לתמונות משחרורן של החיילות, כך מיהרו בתקשורת הישראלית להכריז גם על ניצחונם של עופר קלדרון, ירדן ביבס וקית' סגל, שעמידתם הזקופה מעל הבמות שהציב החמאס מלמדת על חוסנם לאחר שהצליחו לשרוד בתנאי שבי קשים מנשוא.
הצורך בצד הישראלי בתמונות ניצחון הוא מובן וטבעי. הציבור הישראלי היום חבול וחפוי ראש, ורובו ככולו מבין כבר שהניצחון המוחלט במלחמה העקובה מדם הזו שהובטח לו איננו ממש ניצחון, ושבנקודת הזמן הזו הוא רחוק מלהיות מוחלט.
מהתמונות של מאות החמושים העומדים בגאון ברגעי השחרור אפשר גם בזהירות להניח כי ישנם ככל הנראה עוד כמה אלפים רבים, רבבות אולי, של מחבלי החמאס שמצויים במקומות מסתור, וכן שמצבורי הנשק של הארגון נמצאים במגמת התאוששות. ולצד דיווחים על גיוס אלפי פעילים חדשים לשורות הארגון רק בחודשים האחרונים, נראה למרבה הצער כי ארגון החמאס הוא כאן כדי להישאר, וייתכן ובצד הישראלי יצטרכו לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור לאפשרויות השליטה העתידיות ברצועה.
בנוסף, יש עוד 79 חטופים, חלקם אינם בחיים, שעדיין לא ברור אם אכן ישובו ואם השלב השני לעסקה אכן יצא לפועל. זאת, משום שעמידתה של ישראל בהסכם תערער באופן משמעותי את יציבותה של הממשלה, ובתוך כך את שרידותו הפוליטית של העומד בראשה.
שחרורם בחיים של החטופים והחטופות שהצליחו לשרוד בתנאים לא אפשריים במשך תקופת זמן כה ארוכה מלמד על גברים ונשים בעלי תעצומות נפש יוצאות דופן, על חוסן מנטלי ועל רוח איתנה. חזרתם בחיים היא נצחונם. אבל לאומה הישראלית, ובעיקר לקברניטיה בזירה המדינית, לא בתמונות ניצחון מדובר כי אם בעדות לכשלון מהדהד של הנהגה חסרת עמוד שדרה מוסרי.
זו אותה ההנהגה שסיכנה את חייהם של החטופות והחטופים החיים בגין אינטרסים פוליטיים, ואולי אף הובילה בשל כך למותם של אחרים רק משום שלא השכילה לשחררם בעסקה בשלבים מוקדמים יותר – כפי שצריך היה. וזו אותה ההנהגה שלא הסירה את האיום מהרצועה גם לאחר לחימה של יותר משנה וסללה את הדרך לשליטתו של החמאס בעזה ביום שאחרי המלחמה.
התמונות והסרטונים המרגשים מהשבתם ארצה של החטופות והחטופים מרוממים את הלב, עדות לניצחונה של הרוח. והם מזכירים לנו גם את אלו שטרם שוחררו משביים, ואת אלו שלא ניתן יהיה עוד לחבק לעולם. אך באותה הנשימה, התמונות האלו משמשות גם בבחינת אות קין על מצחה של הנהגה שלנצח תיזכר כזו שהפקירה את בניה ובנותיה לגורלם.