זה שנים, אך ביתר שאת מאז פרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר 2023, כלי תקשורת בישראל, במיוחד רבים מבין הכתבים הצבאיים והמדיניים בערוצי הטלוויזיה, מהדהדים את המסרים של מערכת הביטחון והדרג המדיני בלי שיתקלו כמעט בביקורת או בגישה ספקנית.

דובריו של משרד ראש הממשלה, שגם אחראים על דברור המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, יחד עם דובר צה"ל, שולטים בשיח התקשורתי. הם נעזרים בצנזורה מוחלשת, שאיבדה את עמדתה העצמאית ונגררת אחרי שיקוליהם של גורמי ביטחון ופוליטיקאים.

כמו שוטרי תנועה, הדוברים מכווינים ומחלקים את "הסקופים" והסיפורים הבלעדיים, כולל כאלו הכוללים מידע סודי ביותר, כאילו היו רכושם הפרטי, והצנזורה הצבאית אינה יכולה להם.

תופעה מגונה זו חרגה לאחרונה מגבולות ישראל והוכיחה כי יכולת התפלול של מערכת הביטחון וזרועותיה הארוכות פועלת גם על המכובדים בכלי התקשורת בעולם. כך לדוגמה, "60 דקות", תוכנית התחקירים היוקרתית של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS, שיתפה לאחרונה פעולה באופן חסר תקדים עם המוסד.

בדצמבר האחרון (22.12.24), בפרק שהוקדש ל"מבצע הביפרים" של ישראל נגד חיזבאללה בלבנון, כשלה התוכנית מבחינה מקצועית ואתית כגוף חדשותי חוקר.

"60 דקות" הביאה למסך שני אנשי מוסד – רעולי פנים, מרכיבים משקפיים, וקולותיהם עוותו – שאחד מהם זוהה כמפקד המבצע. בדיעבד, התברר כי מדובר בגימלאים, שכמו לא מעט מחבריהם המשיכו לשרת בארגון.

תזכורת: ב-17 בספטמבר 2024 פוצצו אלפי זימוניות של חיזבאללה ולמחרת, מאות מכשירי קשר נוספים, חלקם במהלך הלוויות ההרוגים מגל הפיצוצים הראשון. המבצע, שהיה נועז ומרשים, גרם לשיבוש משמעותי בשורות חיזבאללה. 3,000 נפצעו, עשרות נהרגו (בעיקר בלבנון, חלקם בסוריה) ואלפים נותרו בהלם. זה היה המבצע הגדול ביותר של חיסול ממוקד בתולדות הלוחמה בטרור, שבוצע עם מינימום נזק סביבתי – וזכה להערכה בינלאומית רחבה.

המראיינת, לסלי סטאל, עיתונאית ותיקה ומוערכת עם רקורד מרשים של דיווחים חדים, סטתה מהגישה המחמירה האופיינית לה וקיבלה את הנרטיבים של הסוכנים מבלי לאתגר אותם כמעט או להפגין בחינה ביקורתית שלהם.

הכתבה של "60 דקות" מייצגת רעה חולה בעיתונות – לא בגלל מה שנחשף בה, אלא בגלל מה שהיא מסמלת לגבי מצב המדיה העכשווית. התנהלות התוכנית בקשר לסיפור זה מעלה שאלות חמורות לגבי מידת הנכונות של כלי חדשות מרכזיים להתפשר על ערכי עיתונות יסודיים, במרדף אחר צופים ו"סקופים" מדומיינים או אמיתיים.

לעומת בחירות עריכתיות הנעשות בנושאי סיקור אחרים, נראה שבמיוחד בתחום הבטחוני-מדיני, מתעמעמת הביקורתיות התקשורתית מול גישה בלעדית ונגישות למרואיינים ולחומרי וידיאו מושכים ונחשקים. יישום סלקטיבי זה של סטנדרטים עיתונאיים צריך להדאיג את כולנו. הבעיה העיקרית כאן אינה סוכנויות מודיעין או מבצעים צבאיים – אלא הנכונות הגוברת של העיתונות להתפשר על עקרונותיה המרכזיים למען תוכן בלעדי.

הכתבה של "60 דקות" נשלטה לחלוטין על ידי המוסד. ראש המוסד, דוד ברנע, הוא שבחר את הסוכנים שיתראיינו בתמורה למתן בלעדיות ל-CBS. ונציג של הצנזורה הצבאית הישראלית נכח בצילומי הראיונות במלון בתל אביב כדי לפקח ולהבטיח שההבנות המוקדמות יישמרו.

ב-23 בדצמבר פרסם אחד מכותבי מאמר זה (יוסי מלמן) ב"הארץ" מאמר ביקורתי שכותרתו "פרסום העובדה שהמוסד אחראי למבצע הביפרים משרת בעיקר את ברנע ונתניהו". בין השאר קבל שם מלמן שאם כבר הוחלט לחשוף מידע סודי היה צריך להביאו בצורה מסודרת ב"מסיבת עיתונאים" לציבור בישראל, ולא לסחור במידע סודי ולהעניק בלעדיות לכלי תקשורת זר.

לאחר פרסום המאמר "זכה" מלמן לביקורת קשה מצד מי שנגדיר כאן "חוגים המקורבים למוסד". אחר-כך התברר כי גם הרמטכ"ל הרצי הלוי כעס על הפרסום, מסיבות הפוכות: משום שברנע לקח לעצמו ולארגונו קרדיט בלעדי, אף שבמבצע הביפרים היו מעורבים גם אגף המבצעים של צה"ל וחברת רפא"ל, שהיתה אחראית על מילכוד הביפרים.

צה"ל, אם כן, התקנא במבצע יחסי הציבור של ברנע, שיחסיו עם הרמטכ"ל מעורערים, אם לנקוט בלשון המעטה. כשבועיים לאחר פרסום הכתבה ב"60 דקות", דאג צה"ל, בעזרת הכתבים הצבאיים, לפרסום מהדהד משלו.

באמצעות חשיפת פרטים חדשים ומידע שהוא שולט בו, פרסם צה"ל על-ידי מדברריו בתקשורת מבצע של יחידת "שלדג" של חיל האוויר, שהשמידה אתר תת קרקעי לייצור טילים בסוריה. על אף שמידע זה פורסם כבר קודם בחו"ל על ידי מקורות זרים, העמידה הצנזורה קשיים על פרסומו בארץ כשבתאגיד השידור ביקשו לעשות זאת, כשברקע מופעלים לחצים מצד דובר צה"ל שביקש לשלוט באופן ובמקום שבו יתפרסמו הדברים. רק לאחר דין ודברים פורסם הסיפור קודם כל בחדשות כאן 11 ומספר ימים לאחר מכן בכלי תקשורת נוספים, בעקבות תדריך נרחב של דובר צה"ל.

התרחשות זו הדגימה את האופן בו דובר צה"ל מעוניין לשלוט בזירה התקשורתית. כאשר ארגוני חדשות מאפשרים לגישה בלעדית לקבוע את תוכן הדיווח, כאשר הם מחליפים ריחוק ביקורתי בחומרי וידאו פנימיים וסנסציוניים, הם פועלים בניגוד למשימתם הבסיסית.

מגמה זו מסוכנת במיוחד בעידן שבו הגבול בין חדשות לתעמולה מיטשטש יותר ויותר. לכלי חדשות מרכזיים, במיוחד כאלה בעלי יוקרה והשפעה כמו "60 דקות", יש אחריות מיוחדת לשמור על סטנדרטים מחמירים של עשייה עיתונאית. זאת משום שהבחירות שלהם קובעות תקדימים ומעצבות נורמות בתעשייה.

חדוות ההיענות של כלי התקשורת בישראל לשיתוף פעולה עם הממסד הביטחוני הישראלי, ונכונותם למלא תפקיד במה שמוגדר "לוחמת תודעה", צריכים להדליק נורות אדומות בציבור הישראלי, כמו גם בחדרי חדשות בכל רחבי העולם.

גרסה ראשונה של המאמר התפרסמה באנגלית באתר SpyTalk