מלחמה זה מגעיל
"מה לעשות, אתה גיבור ישראלי, תתמודד", אומר רז שכניק לשחקן ידין גלמן, לוחם סיירת מטכ"ל שנפצע קשה בקרב בבארי ב-7 באוקטובר, אותו הוא מראיין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "לגבי סיפורי הגבורה מהקרבות", עונה לו גלמן, "בשטח עצמו אתה לא נלחם ואומר, וואו, איזה אומץ לב מופגן פה, איזו גבורה. אתה רואה אנשים נפצעים לך מול העיניים, אתה מפוצץ בדם של חברים שלך, חברים שלך מלאים בדם שלך. ארבעה חברים שלי, דוד, עמית, גיא ו-ש', נקרא לו ככה, ממש החזיקו לי את החתיכות של הידיים והביאו אותי לנקודת הפינוי. זה לא מרגיש כסיפור גבורה, זה מרגיש מגעיל, מלוכלך, קשה וכואב".
ארבעה חיילים נוספים נפלו ברצועת עזה. אזרח ישראלי נרצח בפיגוע בחדרה. בשער "ידיעות אחרונות" הם מקבלים תמונות בול ("הגיבורים שלא ישובו") מתחת לתצלום גוף של חמינאי והכותרת הראשית "לחץ על חמינאי לפרוץ לגרעין". בשער "ישראל היום" תמונות הבול ("נפלו על הגנת המולדת") ממוקמות בשולי התמונה הראשית, של דרך עפר בלבנון ושני חיילי צה"ל. הכותרת הראשית: "משמידים את כל מה שחיזבאללה הכין". בשער "הארץ" הכותרת על ארבעת החללים ממוקמת מתחת לכותרת הראשית ולתמונה הראשית (הכיתוב: "המלחמה חוללה צונאמי של פוסט-טראומה, וזה לא נגמר").
בשער "מעריב" מדווחים רק על שלושה חללים, עם תמונות בול מעל לכותרת הראשית: "הספירה לאחור". גם בשער "מקור ראשון" מדווחים רק על שלושה חללים, בסופה של כותרת המשנה לראשית, סמוך לתמונה של "לוחמי שיריון בכפר בדרום לבנון, אתמול" ולכותרת "חקלאים חוזרים למטעים בצפון, צירים נפתחו".
"ישראל חזקה מאוד, אבל לא כל-יכולה", כותב יואב לימור ב"ישראל היום", "הקולות על הכחדת חיזבאללה מסוכנים, משום שהם עלולים לקלוע את ישראל למלחמת-עד בלבנון, שמחיר כבד בצידה. גם הניסיונות 'לסייע' ללבנונים להקים ממשלה חדשה, טובה וידידותית, נידונו לכישלון".
"בצבא מבינים שחיזבאללה חותר להתאוששות, ושלמרות הגישושים על הפסקת אש, בטהראן ובביירות חושבים גם על הטווח הרחוק - ניהול מלחמת התשה, שתקריס לשיטתם את החברה והכלכלה בישראל באמצעות ירי רקטות וטילים ממושך לצפון ולמרכז, גם אם ייעשה לסירוגין. המטרה היא להמאיס על הישראלים את החיים כאן", כותב עמוס הראל ב"הארץ".
"השאלה שמטרידה כעת ישראלים רבים מאוד היא אם נתניהו פועל לפי האינטרסים הביטחוניים של המדינה, כפי שהוא טוען, או שכל מהלכיו האחרונים נובעים מהצורך הנואש להישאר בשלטון ומחוץ לכלא. אשר לשותפיו מן הימין הקיצוני, כבר אין מקום לספק: שתי המפלגות, עוצמה יהודית והציונות הדתית, מחבקות את גוג ומגוג: מבחינתן, כל הידרדרות ביטחונית נוספת רק משרתת את מטרת העל של הרחבת גבולות המדינה, סילוק פלסטינים מהאדמות שייתפסו והבסת האויב.
"השאלה אם המטרות הללו בכלל בנות השגה כמעט שאינה חולפת במוחם של ראשיהן. אף שעברה יותר משנה מאז הטבח, נדמה שאחד הקשיים שלנו כאזרחים הוא להבין שלא בהכרח הגענו כבר לקרקעית. הדברים הנוראים שהתרחשו פה אינם סוף פסוק; אין שום ודאות שפנינו ליציאה מהירה ומוצלחת מן המשבר שאליו נקלעה המדינה בהנהגת נתניהו".
בטור העורך של "עולם קטן", אחד מעלוני השבת הפופולריים במגזר הדתי-לאומי, קורא איתמר סג"ל לכבוש את דרום לבנון לצמיתות ולהעביר את גבול ישראל לנהר הליטאני. עורך "בשבע" החר"דלי, עמנואל שילה, קורא לכבוש שטחים גם מעבר לליטאני ולדאוג לכך שהשהות בלבנון "לא תעלה בחיי חיילים רבים כפי שהיה בשנים שלפני נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון". שילה לא מפרט כיצד לעשות זאת (השמדת האוכלוסיה הלבנונית? בניית בית מקדש שלישי והעלאת קורבנות?).
"הרבה מאוד סוגיות נפתחות ונבחנות מחדש בחודשים האלה", כותבת עפרה לקס במוסף של "בשבע", "ההבנה שיהיו עוד מלחמות ושבטווח הזמן הנראה לעין לא נוכל לשבת תחת הגפן והתאנה שנטענו בחצרות הבתים, ושכבר לא כדאי שנספר לעצמנו את הסיפור הזה".
אליצפן רוזנברג כותב ב"מקור ראשון" על "הצד החיובי של המטבע". למלחמה אמנם עלות אדירה, הגירעון והאינפלציה תופחים, דירוג האשראי יורד וגזירות וקיצוצים בדרך, אבל ישראל נכנסה למלחמה במצב כלכלי טוב ותוכל להתאושש בשל יתרות המט"ח הגבוהות שלה, למלחמה אפקט חיובי בדמות התעניינות בתעשיית הנשק שלנו וישראל היא מדינה חסונה ש"הוכיחה שיש לה יכולת התאוששות מדהימה אחרי משברים קשים".
רוזנברג מתעלם מהפיל הגדול עם הסיגר במרכז החדר: פרויקט המלחמה הנצחית של נתניהו שעיתוני המגזר מקדמים בהתלהבות. כדי שמדינה תוכל להפגין את החוסן המדהים ויכולות ההתאוששות שלה, המשבר צריך להסתיים מתישהו.
הנה כך מתאר זאת ב"גלובס" מנהל ההשקעות אלדד תמיר ("תמיר פישמן"): "אני חושב שמקבלי ההחלטות חיים בסרט שאנחנו אימפריה כלכלית. רוסיה יכולה לנהל מלחמה ארוכה כי יש לה מלא נפט. ארה"ב יכולה לנהל איזה גירעון שהיא רוצה, כי היא יכולה גם להדפיס כסף. אנחנו לא. שנה נוספת של לחימה תביא את ישראל למקום מסוכן מאוד. לא נוכל לעמוד בכך ונגיע למצב שאיגרות החוב שלנו ידורגו כ 'ג'אנק בונדס' - שמשמעותו היא שכל המוסדיים הגדולים מוכרים את אג"ח ממשלת ישראל. זה אומר שהשקל מתרסק, ואז הנגיד רץ להעלות ריבית כי אנחנו בהיפר-אינפלציה; כוח הקנייה שלנו יורד
והמצב מידרדר במהירות".
למלחמות אין צד חיובי, רק צד שלילי. מוות, הרס ופוסט טראומה. הן יכולות לחשוף כוחות חיוביים כמו אומץ, מסירות, הקרבה, חוסן ועוד, אבל היה אפשר ועדיף לחשוף אותם באמצעות אתגרים אחרים, והרי אתגרים לא חסרים. גם הדיבור על "אפקט חיובי" בדמות עידוד תעשיית הנשק הוא מופרך. פוטנציאל תעשיית ההיי-טק הישראלית רק ניזוק כתוצאה מההתמקדות במוצרי נשק. ישראל היא כבר עכשיו יצואנית נשק מהגדולות בעולם. מעבר לכך שזו לא גאווה גדולה, זו חדגוניות שפוגעת בהתפתחות לפלחי ייצור אחרים, מניבים הרבה יותר. אתלט שמגיע להישגים גדולים במשחקים הפאראלימפיים היה מעדיף לקבל בחזרה את הרגליים שלו ולהתמודד במשחקים האולימפיים.
הפרשן של "מקור ראשון" גם מתעלם מכך שההידרדרות הכלכלית לא החלה בגלל המלחמה, אלא בגלל מה שגרם (בין היתר) למלחמה: ההפיכה המשטרית. "לפחות אצל חלקן, התערבבו בהחלטה גם שיקולים לא כלכליים", הוא כותב על סוכנויות דירוג האשראי, כאילו איום על הדמוקרטיה וערכים לא ליברליים אינם בעלי משמעות כלכלית והחבר'ה במוד'יס הם "שמאלנים".
מאיה בואנוס מראיינת במוסף "מעריב" את בני משפחתה של עדן ירושלמי, שנרצחה יחד עם חמישה חטופים אחרים בשבי חמאס. "כולם כבר מכירים את המשפט הזה: 'תמצאו אותי, טוב?', ובמשך 330 ימים היא חיכתה שנמצא אותה ושנחזיר אותה הביתה בחיים. אבל אכזבנו אותה", אומרת אחותה שני. "כולם אכזבו אותה, המדינה אכזבה אותה, הגורמים הצבאיים אכזבו אותה, אפילו גורמים בחו"ל, אם נדבר על שיתופי פעולה בין מדינות שונות, אכזבו אותה. לכן בקשת הסליחה מוצדקת, ומה שקרה אחרי הרצח של ששת החטופים מוצדק - השביתה, האבל הלאומי, הכאב, המחאות, הכל פשוט מוצדק".
מה הלאה
"תקיפה ישראלית במתקני הנפט באיראן תגרום לאסון הסביבתי הגדול בהיסטוריה", מוסרת כותרת כתבה של ערן אפרת שהוגלתה לסופו של גיליון "גלובס". אפרת מתאר את תוצאות תקיפת מתקני הנפט בכווית בזמן הפלישה העיראקית ב-1991, אז נשפכו מיליון וחצי טון נפט גולמי למימי המפרץ.
"יותר מ-90% מבעלי החיים והצמחייה שהייתה באזור הושמדה. כמות שלא ניתן לאמוד של דגה ושוניות אלמוגים נהרסו. הנפט התקדם במהירות למרחק של עשרות ק"מ מהחוף, עד שהגיע אפילו לחופי ערב הסעודית, במינונים שונים, שחיסלו עוד ועוד תאי שטח ימיים ויבשתיים. האדמה נספגה בשכבה עבה של נפט גולמי שהתמצק ולא איפשר לשום צמח או בעל חיים להתקיים. מעבר לציפורי המים שהוכחדו לחלוטין, ציפורים נודדות שהאזור סיפק להם תחנת ביניים, החלו פוסחות על מישור החוף הכווייתי במסעותיהם.
"אבל לא רק צמחייה ובעלי חיים סבלו מאסון הנפט הכווייתי, אלא גם בני האדם, כשאחוז האנשים שלקו במחלת ריאות קפץ לממדים מפחידים. עם השנים, משלא נמצא פתרון יעיל אחר, התחילו הכווייתים להחליף את האדמה הנגועה באזור באדמה נקייה מאזורים אחרים. על אף הנסיונות והעלויות הגבוהות, די מהר גילו הכווייתים שהכימיקלים הנמצאים בנפט גולמי כבר חילחלו לבטן האדמה, ואין שום דרך אפקטיבית לנקות את האזור".
בכל העיתונים ממשיכים לעסוק בשאלת המתקפה הישראלית הצפויה באיראן. נראה שאין מי שמחזיק בעמדה כי מוטב לישראל דווקא לא לתקוף באיראן. הפרשנים דנים בפצצות חודרות בונקרים, דיפלומטיה בינלאומית ורחשי ליבם של האייתולות, הממשל האמריקאי ונתניהו. אף אחד לא יודע כלום אבל חוק בלתי כתוב אומר שמשהו בעיתון צריך להיות כתוב.
ברגעים כאלה, בהם הסוגיה הרלוונטית היא מה חושב ביבי, כדאי לקרוא דווקא את אמנון לורד. נדמה לי שבין עיתונאי הפרינט הוא הצינור הכי נקי לתדרוכים מהלשכה. "התגובה צריכה להכאיב לאיראנים מאוד, אבל ספק אם יש יעדים שיפילו את המשטר. כדאי לזכור שלא רק החיפזון, גם היומרנות מהשטן", הוא כותב. או בקיצור: בעל הבית לא ישתגע.
גם ב"הארץ", עמוס הראל כותב כי "העיתונות האמריקאית מעריכה שהפעולה הישראלית באיראן עתידה להתמקד בתקיפת אתרים צבאיים, משום שממשל ביידן הטיל וטו מעשי על פגיעה באתרי הגרעין או בתעשיית הנפט".
בכל העיתונים דיווח מלבנון בחסות צה"ל. למרות שדובר צה"ל הפך ליחידת ענק שמחזיקה מחלקת תוכן מגוונת ומייצרת כתבות, סרטונים ותעמולה אחרת במגוון מדיות, היא עדיין נשענת גם על מיקור חוץ.
אבישי גרינצייג כותב ב"בשבע" על תחזיות כוזבות וקביעות סותרות של הפרשן הצבאי אלון בן-דוד. גרינצייג מטגן בצדק את בן-דוד, מהזחוחים בפרשנים, אבל היה יכול לכתוב טור כזה על כל ראש מדבר אחר בענייני צבא בטלוויזיה הישראלית (אולי יכתוב? פרויקט שיכול להחזיק בכיף 20 טורים). הסימביוזה בין רוב רובם של הכתבים הצבאיים לצמרת צה"ל גדולה יותר מזו של שופרות נתניהו למנהיג העליון ואפילו של כתבי הצרכנות / לייף סטייל / אופנה / שקר כלשהו ליחצנים שמשחדים אותם. הנה מה שכתב על כך היום יונתן אילן, כאן ב"עין השביעית".
פירוק השירות הציבורי
כתבת השער של מוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדשת לקריסת השירות הציבורי בעשור האחרון. ליאת רון פותחת את הכתבה בתיאור הפקרת מפוני אופקים ושדרות. "אלו רק שתי דוגמאות מבין אלפי המחדלים האזרחיים שבהם נתקלו תושבי ישראל בשנה שחלפה מאז 7 באוקטובר - היום שבו קרסו לא רק מערכות צה"ל, והערכות המודיעין וקונספציית הביטחון , אלא גם השירות הציבורי בישראל.
"בעוד המערך הביטחוני השתקם מאז באופן מעורר השתאות, המענה האזרחי שהיה אמור לנסוך מעט ביטחון בתושבי המדינה מקרטע הרחק מאחור, וחלקו עדיין מתפקד בקושי. ככל שנקפו החודשים התווספו עוד ועוד כשלים לרשימה הארוכה שכותרתה: התפקוד הכושל והטיפול החסר של המדינה בציבור שחווה טראומה בלתי נתפסת.
"עד היום הזה ממש, אזרחים בדרום ובצפון שנפגעו או פונו עדיין לא מקבלים את מלוא הסיוע הכלכלי והנפשי שדרוש להם. החזקים שורפים את חסכונותיהם, החלשים נאלצים להילחם בבירוקרטיה, ברגולציה, בחוסר מקצועיות ובאטימות לב. [...] לא רק המומחים מותחים ביקורת על התנהלות המערכת, אלא גם בכירים מתוכה שחוו על בשרם את התפקוד הלקוי בזמן אמת. זהו סיפור עצוב, מקומם ומרתיח על מדינה שלא רק זנחה את אזרחיה לגורלם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, אלא ממשיכה לעשות זאת כמעט בכל יום שעובר".
רון מצטטת את עו"ד ריטה גולשטיין-גלפרין, החוקרת הנושא במכון לדמוקרטיה: "מה שעשה את ההבדל בהתנהלות המשרדים הממשלתיים בימים הראשונים לאחר האסון היה אם בראש אותו משרד עמדו מנכ"ל והנהלה מקצועיים - או מינויים פוליטיים".
"דבר מרכזי נוסף שמטריד את בר-דוד הוא חוסר התפקוד של רבים ממשרדי הממשלה", כותבים ענת לב-אדלר וגד ליאור שמראיינים את יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "לפני שנה אמרתי שמשרדי הממשלה לא מתפקדים ושחסרים מנכ"לים ושהמנכ"לים שמתמנים הם לא ברמה הנאותה ושזו פגיעה אנושה במדינת ישראל. ולצערי אכן אנחנו רואים את זה אחד לאחד מהקמת הממשלה ועד היום. הכתובת היתה על הקיר והביאה אותנו לאסון 7 באוקטובר.
"גם היום יש חוסר תפקוד מדאיג מאוד בהרבה מהמשרדים, ואנחנו רואים את זה בתגובות איטיות מאוד למצב, בחוסר יוזמה, חוסר תיאום בין משרדים. קחו למשל את הפרויקטור בצפון - הדברים לא מתנהלים, אין סנכרון ואין היגיון. או את חוסר התפקוד של משרד התחבורה, שלא מחזירים אנשים מחו"ל ולא מסיעים מילואמניקים".
כיצד השירות הציבורי בישראל הפך לכזה המבוסס על מינויים פוליטיים במקום על מינויים מקצועיים, מי הוביל את המהלך ומי קידם אותו מאחורי הקלעים, על כך בתחקיר "העין השביעית".
בדרך למדינת הלכה
"החיים הדתיים לאומיים הם במידה רבה מאוד העתיד של המדינה הזו", כותב הרב אהרן אגלטל, יו"ר מכון אח"י, אסטרטגיה חינוכית יהודית ב"עולם קטן".
בפתח מוסף "אתנחתא" של השבועון החרד"לי "בשבע" כותב ידידיה מאיר מרשמיו על כנס הדתה של של הארגון האנטי-חילוני "ראש יהודי" של ישראל זעירא. המטרה שלנו היא לא תפילות במחיצה או הקפות שניות, מצטט מאיר את זעירא, אלא להחזיר בתשובה. דתל"ש, מסביר זעירא, הוא "דתי שלעתיד".
"אל תתבלבלו", מסביר זעירא לפי מאיר, ההתעקשות על תפילה בהפרדת נשים היא לא בגלל האירוע בדיזנגוף, אלא בשביל להדגיש שהגרסה האמיתית היחידה של היהדות היא זו האורתודוקסית ההלכתית המחמירה. מי שמתנגד לנו, קובע זעירא, הם רק "שלושה אחוז בעם ישראל שמחזיקים 97 אחוזים מכלי התקשורת". בהמשך זעירא משווה עצמו למשה רבנו, ש"כידוע גם הותקף רבות על ידי עם ישראל", וקובע כי הציונות הדתית היא האליטה החדשה וכי החילונים המעטים שנותרו תוקפים את הציונות הדתית משום שהם יודעים שזמנם עבר.
"אתה מרגיש שעם ישראל צועד בנתיב התשובה או שאנחנו דווקא רק הולכים ומתרחקים מהדרך הזאת?", שואל אליהו גליל מ"עולם קטן" את דני שרחטון, מנהל הפנימייה הוותיק במכון מאיר, ישיבה לחוזרים בתשובה. "תלוי את מי שואלים, את העיתונאים או את המציאות. במציאות אנחנו רואים צימאון גדול ליהדות, ולא רק בגלל המלחמה. יש סטיגמה שהתקשורת מלבה, אבל זה התפקיד שלה, להסיח את הדעת כדי שהתשובה תוכל להגיע בהיסח הדעת.
"במציאות יש חוזרים בתשובה שאף אחד לא קורא להם חוזרים בתשובה, כאלו שיש להם כיפות שקופות, כיפות שמיים. אם תסתכל עליהם, לא תראה כיפה, ואולי תראה שיש להם רסטות ואפילו קעקועים, אבל בעומק החיים שלהם מתנהלים לפי היהדות, ולמרות שכלפי חוץ הם לא נראים אנשים מאמינים, באמת הם מאמינים לכל דבר ועניין.
"זה ככה כי הקב"ה הבטיח לנו שעם ישראל יחזור לעצמו, יחזור לעצמיותו. אנחנו רואים את זה קורה עכשיו מול העיניים שלנו גם בזכות המלחמה הזאת, שבה אנחנו נאבקים על הזהות היהודית שלנו. אני רואה את זה קורה במשפחה ובחוג החברים. קץ מגולה ממש!".
"עם ישראל חוזר לאלוקיו, בלי בג"צ ובלי בצלם", קובע מאיר ב"בשבע" ומצטט את פעיל ההדתה זעירא: "כרגע, לדעתי, אנחנו מעכבים את העולם החילוני מלהתקרב. זאת האמת. אנחנו לא נותנים להם את ההזדמנות. הם מחכים שמישהו יפנה אליהם ויציע כבר חברותא, ויזמין כבר לסעודת שבת. יש להם שכן דתי אבל הוא לא מזמין אותם, והוא גם לא מעביר שיעור פרשת שבוע במקום העבודה שלו. תפסיקו לפחד. למה אתם שומרים לעצמכם את המתנה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא?".
בהמשך הגיליון מרואיינת אשתו של זעירא, מוריה זעירא, "מאמנת רווקות לזוגיות" ופעילת החזרה בתשובה. זעירא מתארת את עצמה כצינור המעביר מסרים מאלוהים ומביא אליו נשמות. הארגון שהקים בעלה, היא אומרת, הוא חלק ממהלך אלוהי. המשאלה שלה: שלא יהיו יותר בעולם רווקים ורווקות, גרושים וגרושות.
"תראו מה קורה בצה"ל עם הציציות, תראו מה קורה ברשתות החברתיות. כל יום איזה זמר מפסיק לעבוד בשבת. יש מפורסמות שאומרות 'אני מתחילה ללכת צנוע יום בשבוע'. אתם מבינים מה קורה פה? ורק אנחנו במגזר מגלים את התופעה הזאת אחרונים. לא מתחברים לעם ישראל האמיתי, שמחכה לנו. אז קדימה. בואו לא נישאר מאחור".
"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הציע השבוע לקרוא למלחמה 'מלחמת התקומה'", כותבת עפרה לקס ב"בשבע", "בלי להתייחס לסיבת ההצעה, האם היא מגיעה כדי להפיח רוח בעם או שיש כאן מניע פוליטי, המושג תקומה מהדהד לנו שחזרנו אל מושגי הבסיס, אל ערכי הליבה של האמונה, המדינה והחברה שיצרנו פה".
העולם החילוני מתואר לאורך גיליון "עולם קטן" כ"התחתית של הטומאה", "חיים בריקנות", "דעותיהם מקולקלות עד היסוד", "עושים אידיאליזציה מכל קלקול", "פוסט מודרני" (מושג מרכזי בהגות החרד"לית, שהיא המקום היחיד בעולם שבו אג'נדות פילוסופיות בנות חצי מאה, בגרסה רדודה להחריד שלהן, עדיין אקטואליות).
מודעה, "עולם קטן", 11.10.24
כפולת עמודים ב"עולם קטן" מוקדשת לסיפורו של חוזר בתשובה, המעוצב בסגנון המוכר מהעיתונות החרדית. התרבות החילונית "נשטפה בפוסט-מודרנה ובפוסט-אמת", נפתח סיפורו, שממשיך בכך שגילה עלון שבת בפח הגניזה בבית כנסת, כשנכנס לשם ליהנות מהמזגן בעת שירותו הצבאי. המספר נשבה בתורתו של הרב אבינר, שמדור שלו התפרסם בעלון, והחל לקרוא את ספריו.
"סגרתי את כל הספרים, אמרתי: ריבונו של עולם, אני לא מסוגל לעבור את זה כרגע, אין לי כוחות. בעוד שנתיים אשתחרר מהצבא, ואז אחזור בתשובה. ההבטחה הזו החזיקה מעמד שבועיים וחצי. לא יכולתי לעצור את הצמא שהיה לי, זה היה חזק מכל החולשות שלי. היה לי צער מאוד גדול על מה שעשיתי, ובעיקר על מה שפספסתי בשנים חשובות. הצער הזה אומנם מטהר, אבל הוא לא נותן דרך לשנות הרגלים או כלים להתמודד איתם, אך מצד שני הקב"ה נכח שם. לפתע קיבלתי מבט של הבנה שעם כל הצער, יש סיבה שעברתי כל מה שעברתי, ולא סתם הקב"ה שתל אותי במחלקת בני"שים, הוא עשה זאת כדי שאיחשף לתורה.
"[...] אחד הדברים הכי חשובים שעזרו לי בתהליך היה מה שאני מכנה 'אור מקיף'. השהייה עם הבני"שים בצבא הייתה סוג של חממה, קבוצת חברים צדיקים מגובשים שהשפיעו עליי בעצם נוכחותם. יותר מכול תוכן לימודי שקיבלתי מהם הם היו קבוצת ההשתייכות שלי. אדם מושפע בעל כורחו מאור מקיף או חלילה מחושך מקיף, שהייה אינטנסיבית בקרבת אנשים בעלי דעות מקולקלות".
"ממעטים לדבר על ההשפעה החיובית ועל קידוש השם הגדול שהמגזר עושה בצבא. מקרב חילונים לתורה ומצוותיה", כותב הרב אברהם וסרמן בעמוד אחר בגיליון. "הרבנים הצבאיים קוראים לפני יציאה לקרב פרק תהילים לפני כל הגדוד, תוקעים בשופר. המפקדים הדתיים נושאים נאומי כהן משוח מלחמה לפני יציאה לקרב, החיילים הדתיים מארגנים תפילין וציציות לחבריהם בהיקפים של עשרות אלפים, [...] רבנים באים להעביר שיעורים בשטח, בתי כנסת צצים כפטריות אחר הגשם בכל מקום ועוד. תנועת תשובה אדירה זו עדיין אינה נתפסת בהיקפה ובתוצאותיה, והן יחלחלו לאורך שנים רבות מכאן והלאה".
פוגרומצ'יקים
ב"בשבע" מקדמת חגית רוזנבאום קונספירצייה: הרי אין דבר כזה "אלימות מתנחלים", אז איך בכל זאת יש דבר כזה? פשוט: פעילי שמאל אנרכיסטים קיצוניים מייצרים פרובוקציות עד שהמתנחל או החייל מאבד את הסבלנות בלית ברירה ותוקף אותם, ואז הם מצלמים ושולחים ל-BBC.
מה עם התיעודים של מתנחלים הפושטים על יישובים ערבים, מציתים רכוש או מוציאים להורג ערבים? רוזנבאום כמובן לא מתייחסת לכך, אבל היא כן מקדישה את הטור לפעילותו של ח"כ צבי סוכות, שלדבריה תגרום לכך שפשוט לא יהיו יותר תיעודים מהשטחים: פעולות האכיפה והשיטור עברו מלהתמקד בנוער הגבעות להתמקדות בפעילי שמאל זרים, שמגורשים מהארץ.
במוסף "הארץ" לא מפרסמים טור עם תיאוריית קונספירציה על אלימות מתנחלים, אלא תחקיר רחב היקף שחושף את המכניזם האמיתי מאחורי אותה אלימות: ניצול של נוער בסיכון על מנת לקבל תקציבים ממשלתיים ולייצר מיליציות אלימות. "ממשלת נתניהו לא סתם מאפשרת את הטרור היהודי בגדה", נכתב בהפנייה לכתבה של הילו גלזר והגר שיזף על שער המוסף, "היא מממנת אותו".
"המתנחלים מדברים על זה במונחים של מהפכה: במקום התנחלויות מגודרות על הגבעות, הוקמו בתוך שבע שנים יותר מ–60 חוות שהשתלטו על מאות אלפי דונם בגדה. הפרויקט הנוסק הזה, שמתבסס על כוח עבודה של בני נוער שנפלטו ממסגרות, הפך למחולל המרכזי של אלימות נגד פלסטינים. והוא ממומן בעשרות מיליונים בידי המדינה".
מספרן של ה"חוות" "כבר עומד על כ-90. הן חולשות יחד על שטח עצום של כ–650 אלף דונם - שהם כ-12% משטחי הגדה המערבית כולה. השטח המצטבר שהן שולטות בו כיום כבר שווה ערך לשטחן של הערים דימונה, ירושלים, באר שבע, ערד ואילת גם יחד". "השטח שהחוות האלה תופסות הוא פי 2.5 מכל השטחים שתופסות כל מאות ההתנחלויות", אומר פעיל ההתנחלות זמביש.
"אמנה היא אמנם גוף עוצמתי, עם נכסים שמוערכים בכ–600 מיליון שקל, אבל לבדה לא היתה יכולה להפיח חיים בפרויקט שאפתני שכזה. בשנים האחרונות הפכה המדינה את מאחזי הרועים לפרויקט דגל והרעיפה עליו משאבים יוצאי דופן. עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור מוזרמים לחוות הללו ישירות ממשרדי הממשלה, הרשויות המקומיות בשטחים והחטיבה להתיישבות. במקביל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר כי הוא פועל להכשרת החוות גם מבחינה חוקית".
לצד התמיכה הממשלתית הנדיבה, "גם קק"ל הפכה לתומכת משמעותית במיזם, דרך פרויקטים למען נוער בסיכון. ככלל, סביב צמד המילים האלה - 'נוער בסיכון' - צמחה בשנים האחרונות תעשייה שלמה להלבנת החוות, בעיקר בהיבט התדמיתי. שהותם של הנערים בחוות בחסות מסגרת 'חינוכית' או 'שיקומית' מעניקה להם לגיטימציה יקרת-ערך, וזו נפרטת לתקציבים שמנים. כמה מהן אף נכללות בסל תוכניות ההעשרה שמציע משרד החינוך לבתי ספר.
"אלא שבינתיים נערמות ראיות לכך שבמקרים רבים, מדובר באכסניה לאלימות לאומנית. דוגמאות מהזמן האחרון לא חסרות: החווה של זוהר סבח בבקעה, שממנה יצאו מתנחלים - בהם קטינים - שתקפו לאחרונה מנהל בית ספר פלסטיני בשטח בית הספר; חוות המכוך באזור רמאללה שאנשיה הצליחו לגרש את הכפר הפלסטיני השכן ואדי א-סיק; ינון לוי מחוות מיתרים בדרום הר חברון שהוביל תקיפות והתנכלויות שהבריחו כפר נוסף. בחוות האלה, הכוח החלוץ הוא לא פעם הנערים עצמם".
מה עושים חברים בכוורת
בראיון ב"מקור ראשון" מתייחס ח"כ גדי אייזנקוט לסוגיית ההדלפות מהקבינט הביטחוני ומאשים במשתמע את שרי הליכוד בהדלפות נגד נתניהו.
"כשישבתם בקבינט המלחמה הועלתה טענה שאתם מדליפים משם בקביעות", שואל המראיין, חגי סגל. "אנחנו אף פעם לא פנינו ביוזמתנו לעיתונאים. תמיד מישהו הדליף מידע לערוצים, ואז זה הגיע אליהם משובש ושקרי: איזנקוט רוצה לעצור את המלחמה, איזנקוט מופעל על ידי האמריקאים וכולי, דברים הפוכים ממה שאני אומר בדיונים, וככה פעם אחרי פעם".
"אבל רוב ההדלפות לא היו נגדכם. הן נשאו אופי של 'נתניהו לא בסדר'", ממשיך סגל. "אני מציע לך לחשוב על עוד שחקן או שניים שיש להם אינטרס להגיד את זה. 95 אחוז מההדלפות נבעו לא מהצד של המחנה הממלכתי, אלא מאחרים".
תובנה מבת של אוליגרך
ב"גלובס" מראיין אריאל ויטמן את אירנה נבזלין, בתו של האוליגרך ליאוניד נבזלין. ויטמן לא שואל את נבזלין על טענות אנשי אופוזיציה רוסיים לפיהן אביה מימן סדרת תקיפות נגד אנשי נבלני. הוא כן מציין שקיבל חופשה מפנקת בניו-יורק על חשבון נבזלין (או לפחות, זה מה שניתן להבין מהגילוי הנאות הלקוני "הכותב היה אורח 'אנו' בערב ההתרמה של המוזיאון"). מצד שני, נבזלין מספקת תובנה פסיכולוגית בחינם: המפגינים מול ביתה (היא נשואה לח"כ יולי אדלשטיין) להחזרת החטופים פשוט לוקים בבעיה אישיותית: הם לא יודעים לקחת אחריות ומצפים שאחרים יפתרו את הבעיות שלהם בשבילם.
הגיע הזמן באמת
עמירם גיל כותב ב"גלובס" על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שעזבה במחאה את ישיבת הממשלה לציון שנה למלחמה בעקבות האשמות שווא של שרים ושל ראש הממשלה לפיהן הייעוץ המשפטי הוא שמונע את פרסום "סרטון הזוועות" בישראל. "לאחר שעזבה את הישיבה הבהירה היועמ"שית בהודעה מטעמה, כי הטענה שהעלו השרים 'שקרית' ו'כוזבת'", כותב גיל, "התרגלנו כבר להאשמות שווא שמטיחים שרי הממשלה בשומרי הסף, ובראשם היועמ"שית. אך התגובה של בהרב-מיארה ראויה לציון כי היא
הבהירה את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: לא חייבים להשלים עם שקרים ועם דה-לגיטימציה".
"דומה שבשיח הציבורי שלנו הכל עובר נירמול והכשרה", הוא ממשיך, "שקרים נתפסים כדעה לגיטימית, דברי הסתה נחשבים ל'מגוון קולות', ומי שמסרב להשלים איתם במהלך ישיבה או פאנל באולפן מתואר כמי שמבקש להשתיק אחרים. בהרב מיארה הציבה לכך גבול. כעת נותר רק לקוות, כי הקו הנחוש הזה יקרין על כל שומרי הסף. אנשי הייעוץ המשפטי, הנתונים דרך קבע להתקפות בישיבות הממשלה והוועדות בכנסת, מעדיפים לא אחת להחריש ולהימנע מעימותים. התנהלות היועמ"שית השבוע צריכה לסמן להם, כי הגיע הזמן לאמץ נורמה חדשה".