אתמול צפיתי במהדורת חדשות 13. "צה"ל הכניס היום לראשונה מאז שהחל התמרון הצבאי בלבנון כתבים צבאיים לשטח", הכריזה הילה קורח לקראת אחד האייטמים והמשיכה: "הערב אנחנו מביאים כאן מבט יוצא דופן לתוך זירת הלחימה בצפון". יוצא דופן? מסקרן. מיד הזדקפתי והעברתי את הטלפון לשקט ואת הילדים למצב רטט.
הנה לפניכם תוכן האייטם המדובר: לאחר הפתיחה הדרמטית הצפויה הסביר אור הלר, הכתב הצבאי הבכיר של חדשות 13, כי בפעם הראשונה מאז שהחלה המלחמה וצה"ל נכנס ללבנון הוזמנו הכתבים הצבאיים להצטרף לכוחות ולהיכנס יחד איתם לאחד הכפרים בדרום לבנון. יפה מצידם. עם תחילת הנסיעה נדרך הלר: "הנה, אנחנו שומעים פה ירי, מה זה הירי?", הוא שואל. ובכן, אור, איך אני אגיד לך את זה – יש מלחמה.
"כבר כשאנחנו בדרכנו פנימה הבוקר, בשיירות צבא, אנחנו רואים את הסיפור כולו". טוב, בשלב הזה אפשר כבר לחשוף את כל הקלפים: לא את הסיפור כולו נראה בכתבה של הלר, כי אם חלק קטן מאוד, פצפון ממש, של הסיפור, וגם אותו בהתאם לאופן שבו רוצה הצבא שנראה. עכשיו אפשר להמשיך.
מנקודה זו עובר הלר לשרטט את קווי המתאר של הציור הורדרד הזה, סליחה של האייטם ה"חדשותי" הזה: יש כפרים בדרום לבנון. יש בהם תחמושת רבה. יש היערכוּת. יש כוונות. יש יכולות. אותם כפרי "זינוק", כפי שמכנים אותם בצה"ל, קרובים מאוד לישובים הנושקים לגדר המערכת וזה מסוכן מאוד. גם את הויזואליה ראינו כבר בכל מיני צורות: טנקים פזורים על הציר הראשי; תחמושת מגוונת שאותרה בכפרים; חיילים צועדים בשני טורים; פרצות יזומות בגדר שמהן חדר הצבא לשטח האויב.
"והשאלה האם הפעם זה ייגמר בצורה אחרת". אור הלר בחדשות 13, 10.10.24 (צילום מסך)
"בפעם האחרונה שהייתי בלבנון", אומר הלר למצלמה במהלך הנסיעה על גבי ג'יפ ההאמר הפתוח, "הייתי כתב צבאי בן 20. צה"ל היה לאורך רצועת הביטחון ולראש הממשלה קראו נתניהו. והשאלה אם הפעם זה ייגמר בצורה אחרת אחרי כל מה שקרה כאן בשנה האחרונה". רגע, מה? האם הייתה כאן איזו קריצה עוקצנית? העברתי אחורה כדי לתפוס את זה שוב, אולי מצמצתי לרגע. לא, הוא באמת אמר את זה. למה התכוון הלר בדיוק בדבריו? לעולם לא נדע. ובכל זאת, חשוב אולי לציין את זה, פשוט כי זו פחות או יותר מילת הביקורת היחידה שתצא מפיו של הלר במהלך הכתבה. מכאן זו ירידה תלולה במדרון המלוקלק.
בכתבות האלו אי אפשר להתלוות לצבא ככה סתם מבלי להתמקד בחיילי המילואים הששים אלי קרב, והלר מספק את הסחורה. הם אמנם משרתים כבר יותר ממאתיים ימים, ועם זאת אינם מגלים סימני עייפות אף לא לרגע אחד, כך לדבריו של הלר, והמוטיבציה שלהם היא בשמיים – בעיקר כשהם רואים מאחוריהם את הקיבוצים והמושבים. נהדר.
אך ראו זה פלא: בדיוק הבוקר התפרסמה כתבתה של ליזה רוזובסקי ב"הארץ" על 130 חיילים במילואים ובסדיר שחתמו על מכתב ובו הם מודיעים כי לא יתייצבו עוד לשירות מילואים אם נתניהו לא יחתום על עסקה. כן נו, זה אותו נתניהו שהלר זוכר משנותיו ככתב צבאי צעיר בלבנון, ואותם חיילי מילואים שאליהם התלווה הלר בטיול שלו בדרום לבנון - רק עם גישה כל כך שונה.
טוב, לא צריך להיות קטנוניים; אולי אין שם בכפרים עיתונים שכתבים צבאיים יכולים לעלעל בהם. "מה קורה?", שואל הלר את אחד החיילים על הציר – "מעולה", משיב לו החייל. "מה מצבכם?", נשאל חייל אחר – "מצויין", הוא עונה. איך זה שהחיילים בכתבות מהסוג הזה תמיד נורא חיוביים, מלאי עזוז וכוונה טובה, גם כשהם משאירים משפחות מאחור, תינוקות שזה עתה נולדו, עסקים שקפאו?
איך זה שאף פעם לא רואים חייל אחד לרפואה שיקום ויגיד "די, חלאס". וגם: "כמה אפשר". ואולי: "לא יכול להיות שיש כאלו שכל הזמן טוחנים ואחרים שלא עשו צבא וגם לא יעשו". או: "חייבים כאן להגיע להסדר ומהר. כי הרי כבר היינו בסרט הזה וזה אף פעם לא עובד". אולי במלחמה הבאה.
"מה קורה? מעולה". אור הלר בחדשות 13, 10.10.24 (צילום מסך)
ברגע מסויים מתמקדת המצלמה גם בתא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל. "אנחנו בלבנון. הרבה זמן לא היינו בלבנון. עכשיו אנחנו בדרום לבנון, בכפר", הוא אומר למצלמה. "כמה זמן לא היית בלבנון?", שואל אותו הלר. הגרי שותק ומגניב חיוך ממתיק סוד. מה הוא מחייך? אילו סיבות יש לדובר צה"ל לחייך במציאות העגומה הזו? אילו סיבות יש למישהו במדינה הזאת לחייך עכשיו?
בהמשך הכתבה נראה את הגרי מתפעל את מקלע המאג שעליו, כך מסתבר, הוסמך כלוחם צעיר בשייטת. "מה יותר קשה – להיות מאגיסט או להיות דו"צ?", שואל אותו הלר. איזה צחוקים.
"כשנמצאים כאן, בדרום לבנון, מבינים בעצם על מה כל הסיפור", מסכם הלר את כתבתו. לא הבנתם? לא חשוב, אתם לא באמת אמורים להבין משהו מהכתבות האלו. הן מבוססות על איזה פורמט קבוע; העתק\הדבק כאלו שמתחלפים בו רק הכתבים הצבאיים והטופוגרפיה.
לא מאמינים לי? תנסו בעצמכם. זה עובד כמו קסם: במקום דרום לבנון תכתבו עזה, או תימן, או איראן. במקום הלר תשימו את דבורי. התמונות הן פחות או יותר אותן התמונות, זו רק המציאות פה שהולכת ומסתבכת ואף אחד לא חושב אפילו לשאול מהי אסטרטגיית היציאה ואילו פתרונות מדיניים מונחים כעת על השולחן כדי שניתן יהיה להשיב את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה – אם ניתן יהיה.
אולי בטלוויזיה יודעים שגם אם יש כרגע פתרונות כאלו בנמצא, אין כל כוונה להעמיד אותם למבחן מעשי. ובכלל, אולי הבעיה היא לא בכתבים הצבאיים, זה רק אנחנו שמסרבים להפנים את המסר שמגיע אלינו מלמעלה: המלחמה הנצחית היא השלום החדש.
ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן