תמצית הפסיקה
בג"צ 1/81
1. ויקי שירן
2. מנחם נחום
3. יוסף דרויח הלוי
4. ג'ק פדרה
5. יעקוב אלעזר
6. ניסים אברהמי
7. צל"ש - ציונות למען שיוויון
8. מרדכי אלגרבלי
נגד
1. רשות השידור
2. זבולון המר, שר החינוך והתרבות
3. ממשלת ישראל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[6.1.81, 24.4.81]
לפני השופטים מ' שמגר, מ' בן-פורת, ש' לוין
העתירה מופנית בעיקרה נגד הקרנתה בטלוויזיה של סדרת סרטים תיעודיים על תולדות הציונות בשם "עמוד האש". טענת העותרים הייתה, כי בעוד שגושי מזרח, מרכז ומערב אירופה זכו לחלק גדול מדיי, באופן יחסי, מזמנה של הסדרה, והחשיבה והמחקר של צוות הסדרה והמימון התמקדו בהם, הרי שהגוש אסיה-אפריקה-בלקן לא זכה לטיפול הולם ולא באה לידי ביטוי תרומת יהודי המזרח למפעל הציוני ולהקמת המדינה. העותרים 1, 6 ו-8 הם ילידי ארצות האיסלם.
עיקר הדיון בעתירה נסב על זכות עמידתם של העותרים ועל אמות המידה, שעל בג"צ להפעיל בבואו להתערב בתוכן החומר, המשודר על-ידי רשות השידור.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. אין מקום להקפדה יתרה בשאלה, אם האינטרס, שקיומו הוא תנאי להתגבשות זכות הפנייה לבג"צ - ואשר חייב להיות ממשי וישיר - הוא אינטרס, המיוחד לעותר מסוים דווקא.
ב. (אליבא דשופט מ' שמגר): (1) ככל שגדלות ומתרחבות סמכויותיהם של מוסדות השלטון ושל רשויות סטטוטוריות אחרות, מתגבש הצורך לפתוח בפני האזרח הנפגע דרך להעלאת השגותיו ותלונותיו על הפגיעה, וכך גם הולך ומצטמצם ההצדק לדקדק עם האזרח בכל מקרה כחוט השערה ולבחון - לעניין זכות העמידה הדיונית - אם הפגיעה היא אכן מיוחדת לו, או שמא יש רבים כמוהו.
(2) צורך זה מקבל משנה חשיבות, כאשר מדובר בגוף מונפוליסטי כדוגמת רשות השידור, החולשת כיום באופן בלעדי על אמצעי תקשורת מסוימים.
(3) מקום שמתברר, כי העניין המועלה בעתירה נושא אופי ציבורי, שיש לו נגיעה ישירה לקידומו של שלטון החוק ולהתוויית קווים, המבטיחים את קיומו, מתבקשת גישה ליבראלית יותר.
ג. לפני הפנייה לבג"צ חייב העותר לפנות לרשויות, שהן בעלות הסמכות לפעול בעניין, וזאת בין אם מדובר על פנייה אל הרשות, המופקדת על אכיפת החוק, ממנה מתבקשת נקיטת יזמה כלפי הרשות שחטאה, ובין אם מדובר בפנייה ישירה אל הגורם הממלכתי, שמעשיו הם עילת הקבילה.
ד. (1) אין לגלות אבחנה פורמאלית בין סמכות בג"צ לגבי פועלה המינהלי והארגוני של רשות השידור לבין ועלה במסגרת השידור. אולם אין נובע מכך, כי הכללים, המנחים את בג"צ בבואו לשקול את התערבותו, יהיו זהים.
(2) כאשר מדובר בשידורים או בפרסום דברים כתובים, יש בכך כדי להניע את בית המשפט לריסון נוסף במידת ההתערבות שלו, וזאת בשל חובת יישומו של העיקרון המנחה הנוסף של חופש הביטוי, שהנו מרכיב בעל משקל מיוחד.
(3) כדי שבג"צ יאסור על פלוני, המופקד על השידור והפרסום מטעם הציבור, את פרסומו של שידור פלוני, צריכות להתקיים נסיבות קיצוניות, שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב או אי-חוקיות ברורה וגלויה בעלת גוון אחר.
(4) מאידך גיסא, בקשה למניעת שידור, שיש בה רק כדי להצביע על גישה בלתי הוגנת או על חד-צדדיות בפועלה של הרשות, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק הטלת איסור על השידור.
(5) זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת, וכי כלים אלה יופעלו בדרך ובאופן, שיש בהם כדי לקיים חירות זו הלכה למעשה.
(6) הזכות הנשמרת היא בעיקרה זכותו של הציבור הרחב, היינו של המאזינים והצופים, ולא רק של אלו המבקשים לשדר את התכנית.
ה. (1) יש למנוע ככל האפשר גרירתן לערכאות של שאלות, שאינן אלא ויכוח בנושאי תרבות, חינוך, טעם טוב וכיוצא באלה. בג"צ אינו יכול ליטול על עצמו את הפיקוח על תוכנם של שידורים וגם אינו צריך לעשות כן, אלא אם נתקיימו נסיבות קיצוניות.
(2) מוסדות רשות השידור הם הזכאים ואף החייבים להתייחס לתוכן השידורים.
(3) הפיקוח והביקורת על-ידי מוסדות הרשות נועדו להבטיח את אופיים הציבורי של כלי התקשורת, וזאת, בין היתר, על-ידי קיום נורמות של הגינות, פתיחות, נימוסים ואיזון בין דעות שונות.
ו. (1) טענה בדבר אי-סבירותה של פעולה של רשות נבחנת, לפי עצם טבעה, מתוך כוונה שלא הפוך את בית המשפט לשלב משלבי ההירארכיה המינהלית, המציב את שיקול-דעתו מעל לשיקוליה של הרשות המינהלית שהחליטה בעניין, כאילו מדובר בגורם ממונה, אשר בידיו ההכרעה הסופית.
(2) על-מנת שסטייה של רשות מינהלית תיראה כה בלתי סבירה בעיני בית המשפט, עד כי תצדיק את ביטול הפעולה, יש צורך להשתכנע, כי אי הסבירות היא מהותית, וכי היא יורדת לשורשו של עניין.
(3) נושא, שלגביו יכולות להיות דעות שונות וחלוקות, שהן כולן בתוך מתחם הסבירות - אם כי בשני קטביו - אינו מצדיק התערבות, ורק סטייה קיצונית מעבר לכל גישה סבירה יכול שתשמש בסיס לכך.
(4) אם בוחנים - על-פי ההקשר הכללי - את הגישה, שנקטו עורכי הסדרה לעומת גישת העותרים, אין להגיע לכלל מסקנה, כי דבקה באחת מהן אי-סבירות כה שורשית, עד כי ניתן לצפות שבג"צ יחרוץ את דינה לשבט.
ד"ר ש' שטרית - בשם העותרים;
ר' יאראק, סגן בכיר א לפרקליט המדינה - בשם המשיבים.