מיידים אבנים במאה-שערים, אתמול בירושלים (צילום: קובי גדעון)
גועל נפש
אתמול כתב כאן אורן פרסיקו שהשד הצהוב של "ידיעות אחרונות" הפך לירוק זרחני בעקבות פרשת "האם המרעיבה" ממאה-שערים. היום מוכיח העיתון שעוד לא ראינו כלום. על סקלת הצבעים, "ידיעות אחרונות", בהנהגתו של העורך שילה דה-בר, עובר לספקטרום אינפרא-צהוב. "זהו הילד המורעב", נכתב באותיות שמנות על שער העיתון, ולצדן תצלום מטושטש של, ובכן, הילד המורעב. מתחת לידיעה מודפסת כותרת טורו של מטהר השרצים חנוך דאום: "חובה לראות". יש לי הצעה לכותרת אחרת: "כנסו כנסו".
התירוץ של "ידיעות אחרונות" לפרסום הפורנוגרפי: מחאה נגד החרדים בני עדתה של האם החשודה, המקיימים הפגנות אלימות בטענה כי מדובר בעלילה של בית-החולים הדסה ושל המשטרה (המתנכלת להם, לטענתם, בשל ההפגנות שהם עורכים נגד פתיחתם של חניונים בירושלים בשבת). אפשר לעשות זאת גם אחרת. הנה לדוגמה החינמון "ישראל היום", שב"ידיעות אחרונות" נראה שאסור אפילו להגות את שמו, לא כל שכן לכתוב אותו: הכותרת שם היום היא "מאה- שערים: ההתנתקות". כותרת המשנה מסכמת את העניין היטב ובאופן קורקטי, תוך כדי הבעת דעה: "מתרחב הקרע בין החרדים בירושלים לבין הממסד. אלפי חרדים יצאו להפגין נגד שירותי הרווחה, ש'הסגירו' את האם המרעיבה. ההפגנה הפכה להתפרעות המונית. ראש העיר ברקת הורה: להפסיק מיד את השירותים העירוניים לשכונות החרדיות".
אינפלציה ותחיית הקפיטליזם
טור פה, טור שם, בעמודים האחוריים של עיתוני הכלכלה – המלה "אינפלציה" החלה להתגלגל על הדפים. היום מוציאה עליית המדד את האינפלציה מהארון אל הכותרות הראשיות. "המדד זינק ב-0.9% – פי שלושה מהתחזיות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", והמספר "0.9%" מודפס בפונט גדול מהמלים האחרות. ב"כלכליסט" הדפיסו ככותרת על השער רק את הספרות האלו, "0.9%", ולידן את הסימן +. הכותרת של המוסף "ממון" היא "יש אינפלציה" ("האינפלציה כבר כאן, והיא דוהרת בקצב של 4.8% לשנה").
"מלון פלאזה, ניו-יורק. אומרים שאלוהים שומר על יצחק תשובה", כך נפתח הראיון של רותם שטרקמן ואפרת נוימן ב"מרקר ויק" עם מיקי נפתלי, מנכ"ל אלעד, החברה של תשובה שמחזיקה, בין השאר, בפלאזה. כבר בפסקה הראשונה מספיקים לספר לנו כי תשובה נחלץ מהמשבר העולמי. בתחתית הדף צילום של חזית הפלאזה ועליה תלויים דגלים: דגל ישראל (כחול ולבן), דגל ארה"ב (כחול ואדום) ודגל "דה-מרקר" (ירוק ושחור). במלון נערכה לא מזמן ועידה בחסות העיתון. all and all, כמו שאומרים בניו-יורק, זה נראה כאילו תשובה וגיא רולניק שותפים: האחרון מתכנס אצל הראשון, הראשון מפורגן אצל האחרון. לגיטימי? למה לא. זה הכל כסף, הרי, ואלוהים שומר על הטובים.
"מיידוף, לכל הפחות, הוא עבריין גדול", כותב שי גולדן באותו מוסף, "אבל לא יותר ממנהלי בנקי ההשקעות, ממנהלי הבנקים למשכנתאות ומכל אותם שחקני בורסה שהמשיכו – ונדמה שהם חוזרים לדרכם הרעה במהירות שיא – לגלגל את חבית חומר הנפץ הזאת בעודם משוכנעים כי זו לעולם לא תתפוצץ".
בטורו השבועי במוסף "מרקר ויק" כותב גיא רולניק: "בשיאו של המשבר הפיננסי הוסבר לנו שוב ושוב שעידן המניות נגמר, שהתיווך החוץ בנקאי נכשל, והיו כאלה שהרחיקו לכת וקבעו שצריך להלאים מחדש את שוק ההון או לפחות לחזור ולסבסד אותו לפי החלטות הממשלה [...] ההפסדים הכבדים שנרשמו בשנה שעברה בקופות הגמל השתלבו היטב במסע יחסי-הציבור נגד שוק האג"ח החוץ בנקאי [...] הניסיון להסביר לכל המתלהבים והמתלהמים האלה שהמשבר הפיננסי נולד דווקא בגלל הימורים פרועים שנלקחו על-ידי בנקאים – לא עלה יפה [...].
"המערכת שהתאוששה במהירות הגדולה ביותר היא שוקי האג"ח של חברות [...] לא מוקדם מדי לקבוע שהשוק היחיד שצלח את המשבר הפיננסי הגלובלי הוא שוק האג"ח. גם בישראל הוכיח שוק האג"ח שהשיטה החוץ בנקאית, שבה אלפי משקיעים מתמחרים מדי בוקר את הסיכונים של כל הפירמות, טובה יותר מהמצב שבו היינו לפני עשור – כששלושה בנקים ורבע שלטו בכל המימון של הסקטור העסקי". ובקיצור: גם אם למשק זה ייקח עוד קצת זמן, ב"דה-מרקר" התאוששו כבר מהמשבר הפיננסי. השערים על "מות הקפיטליזם" נשכחו, והטלפון של נוריאל רוביני יפסיק עוד מעט לצלצל.
עניינים משפטיים
עו"ד צבי נח כותב במדור הדעות של "מעריב" "טור אורח" על פרשת השופט דרורי. "למן היום שבו נודע כי כמה מחברי הוועדה למינוי שופטים, בעלי אוריינטציה ימנית, מציגים את מועמדותו של השופט משה דרורי למשרת השיפוט בעליון, הותר דמו [...] מותר לחשוב שהשופט משה דרורי טעה בכתיבת פסק דין ארוך, ובעיקר בהחלטתו שלא להרשיע את האברך שדרס קופאית ממוצא אתיופי [...] אך מרבית הטענות שמועלות נגדו מנותקות מהמציאות. הוא דווקא שופט פורה, כשרוני והוגן [...] אלא שמסתבר שהשופט דרורי ונשיאת העליון דורית בייניש לא מוסכים את תה השחרית שלהם באופנים דומים. הוא הציג לה את מועמדותו והיא העמידה פני סומא, הוא כתב לה והיא דממה, הוא ביקש את תמיכתה ומכיוונה הודלף שחיבתה נתונה לאחרים דווקא. אולי בכך טמונה בחירתו של השופט העליון אדמונד לוי [...] להצטרף לחגיגת התרת הדם הכללית. הדיון שהתנהל ביום שני השבוע באולמו שילב פארסה עם אינוס של כללי משפט בסיסיים [...] זה לא דיון משפטי, זה עליהום ציבורי. ולוי לקח בו חלק".
באותו מדור כותבת פרופ' סוזי נבות על אריה דרעי, לקראת תום תקופת "שבע שנות ה'צינון המשפטי'" שלו: "התרבות השלטונית הראויה מחייבת התייחסות גם לקלון ציבורי, זה שאיננו מסתיים בחלוף שבע השנים. כל מקרה חייב להיבחן לפי נסיבות העבירה מחד ואופי התפקיד הציבורי מאידך. תקופת הקלון המשפטי של דרעי הסתיימה. עכשיו יחל הדיון על הקלון הציבורי". "התבשרנו אתמול בעמודי החדשות כי 'אריה דרעי חוזר'", כותב/ת גורי גרוסמן במכתב למערכת שפורסם במוסף "24 שעות", "והנימוק: 'תמה תקופת הקלון'. כאילו הקלון משול לגבינה או ליוגורט שפג תוקפם".
ולאן יחזור דרעי לכשיפוג תוקפה של גבינת הקלון ותחל תקופת הקלון הציבורי? הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום היא "דרעי: ש"ס קטנונית, נמאס לי ממנה", "אמר עוד למקורביו: לא צריך טובות מש"ס, שוקל להתמודד על הנהגת המדינה". בעמ' 7 נמצא הדיווח של ניסן שטראוכלר, שנלקח מאתר אינטרנט בשם "כיכר השבת" (זה העמוד הרלבנטי).
מהנעשה בדרום
"מאה מטר מבדילים בין עומר לעמרה-תראבין. מנציחים את הפער החריף בין יישוב קהילתי חזק ומפותח לכפר פרימיטיבי מתפורר, קרוע בין מסורת ומודרנה. חצי דונם בכפר שווה חצי מיליון שקל, והבדואים יושבים על 800. בדש מציע להם, בשם המדינה, מגרש ו-180 אלף שקל. הבדואים מציעים לו, בתמורה, הצתת תחנות חשמל, שריפת משאיות ומכוניות, השלכת רימון לבית המועצה וירי באש חיה על קבלני עבודה בשכונה הנבנית" (מתוך כתבת השער של מוסף "סופשבוע" של "מעריב", על נסיונותיו של ראש מועצת עומר, פיני בדש, להקים שכונה חדשה על אדמות הכפר הבדואי תראבין; שרי מקובר-בליקוב).
ציד העובדים הזרים
במקומון "העיר תל-אביב" ממשיכים לסקר את המאבק המשטרתי בפליטים שהסתננו לתל-אביב. היום מתמקדים הכתבים שי גרינברג וליטל גרוסמן במי שהיה ראש רשות האוכלוסין, יעקב גנות, וטוענים כי הוא זה שעמד בזמנו מאחורי "הוראת חדרה-גדרה", "האוסרת על פליטים להימצא במרכז הארץ". גנות טוען שיד העירייה בדבר. עופר מתן מראיין את "קמפורט, גנאית בת 40 ואמא לאוולין בת השבע", ש"מספרת על החיים בצל יחידת הפקחים החדשה. ללכת לעבודה בפחד, להרגיש שדבר לא בטוח, שהכל תלוי על בלימה, ולהבין שגם הילדה כבר לא משמשת תעודת ביטוח".
איראן
רונן ברגמן מראיין היום את המזרחן ברנרד לואיס במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". העילה: לואיס יוצא נגד ההחלטה לסגור את לשכתו של אורי לובראני, היועץ של שר הביטחון לענייני איראן, לבנון וסוריה. "בצעד חסר תקדים", נכתב בכותרת המשנה, "תוקף בכיר המזרחנים בעולם, פרופ' ברנרד לואיס, את החלטת ממשלת ישראל לפרק את המשרד שעוסק בהסברה ותעמולה הפונות לאזרחי איראן. 'זו טיפשות שלא תיאמן', הוא חורץ".
ציטוט
שירזי: "ישראל ידועה בזה שכשאתה דופק בדלת בשעת צרה תמיד יעזרו לך".
לובלין: "אני מבטיח לך שאם באנגליה תדפוק בדלת של מישהו ותבקש עזרה – יעזרו לך".
שירזי: "אבל ישראל ידועה בזה".
לובלין: "במה?".
שירזי: "בקטע של לדפוק בדלת בשעת צרה".
(מתוך ראיון עם ראובן ליבלין ושמעון שירזי, בעלי מועדונים בתל-אביב, "העיר תל-אביב")
ערוץ 10
בבלוג השיווקי של ערוץ 10 פורסם אתמול מניפסט המציג את עמדתם של בעלי החברה המפעילה את הערוץ במאבק שהם מנהלים נגד הרגולטור והממשלה בדרישה לפריסה ומחיקה של חובות. בעמוד הדעות של "הארץ" כותב על הנושא ישראל הראל ("תרופה לערוץ 10"): "יש, כאמור, דרך להציל את הערוץ, לשנות את תכניו מהקצה אל הקצה. רק אנשים הבאים מעולם הפוך לחלוטין לעולם התכנים והערכים של הברנז'ה התל-אביבית יכולים לחולל את המהפך [...] אם יעזו, ערוץ 10 עשוי להיות הפוקס של ישראל". ועומר שוברט מהמקומון "העיר תל-אביב" מסכם היטב את הסאגה: "מה שהכי בטוח, בחודש הבא נקבל את פרק פתיחת העונה של 'הישרדות 3".
עוד ענייני תקשורת
יהונתן גפן מנצל את הטור הקבוע שלו בפתח מוסף "סופשבוע" של "מעריב" כדי לחסל חשבונות עם בעלי הדירה ששכר ועזב עקב עליית מחיר השכירות, שתבעו אותו למשפט על נזקים שגרם לה כביכול. נחמד שיש טור שבועי בעיתון ארצי כדי לנקום במי שעיצבן אותך במשך השבוע בחייך הפרטיים. ועוד לקבל על כך שכר סופרים.