"אני גרה במקום שאין בו מים וחשמל, אין לנו תשתיות ואין לי קליטה כדי להתחבר לאינטרנט. הכפר קיבל הכרה בשנת 2005, אבל לצערי רק על הנייר". כך מתארת הסטודנטית ה' את הנגישות הרעועה לתשתית האינטרנט באזור מגוריה.

סטודנטית אחרת מתארת את אופן התמודדותה עם הקושי להתחבר לעולם האינטרנט: "אני מתחברת לאינטרנט דרך הטלפון - פותחת את ה-Wi-Fi ומחברת את המחשב הנייד. האינטרנט מתנתק פעמיים -שלוש תוך פחות משעה, ואז אני מאבדת את התקווה לנסות ולהתחבר שוב. חשבנו להתקין בבית תשתית בזק באינטרנט, אבל נאמר לנו שיש קושי, כי אין לנו אנטנות. בתקופת הקורונה והלמידה מרחוק הייתי זקוקה לאינטרנט מהיר. זה לא כמו לפתוח דף אינטרנט רגיל. באותה תקופה, ובגלל ההתנתקויות התכופות, הרגשתי פער גדול ביני לבין שאר הסטודנטים. הייתי מנותקת ומאוד נפגעתי".

אלה שתיים מתוך 203 עדויות של סטודנטיות בדואיות הכלולות במחקר של ד"ר האמה אבו קשק, חברת סגל בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר וחברת ההנהלה של איגוד האינטרנט הישראלי, וד"ר ליאור סולומוביץ, ראש ההתמחות בשיווק דיגיטלי במכללת ספיר. המחקר מצביע על אי שוויון דיגיטלי עימו מתמודדים יחידים וקבוצות מרקע סוציו-אקונומי מוחלש: פער דיגיטלי בגישה הפיזית, בשל מחסור בתשתיות במקום המגורים ופער דיגיטלי חברתי, המבוסס על תפיסה, תרבות ויחסים בין-אישיים.

ל-30.5% מהסטודנטיות אין קליטה סלולרית

המחקר, המתפרסם בכתב העת האקדמי "מסגרות מדיה", מתמקד בסטודנטיות בדואיות - נשים צעירות המשתייכות לאחת הקבוצות המוחלשות ביותר במדינה, הנמצאת בשוליים החברתיים, הכלכליים והגיאוגרפיים של ישראל. "הסטודנטיות הבדואיות מושפעות מהאי שוויון החברתי, הכלכלי והגיאוגרפי שהאוכלוסיה הבדואית חווה", כותבים אבו -קשק וסולומוביץ במחקרם.

לדבריהם, נשים בדואיות ככלל נתונות למגבלות חברתיות-מסורתיות, כגון הגבלת התקשורת עם זרים, הנובעות מהמבנה הפטריארכלי של החברה הבדואית, המורכבת משבטים וחמולות. מעמד האשה נמוך מזה של הגבר במישור הפרטי והציבורי כאחד: "מלבד הקשיים על רקע מגדרי, הן נתקלות בקושי הנובע מהשתייכותן הלאומית למיעוט הערבי - פלסטיני בישראל. קשיים אלה מעמידים בפני הנשים חסמים רבים, המשתקפים בכל תחומי חייהן".

הם מציינים שכל היישובים הבדואים נמצאים באשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, ורבים מתושביהם סובלים מקשיים כלכליים הקשורים לשיעורי תעסוקה נמוכים ושכר ממוצע נמוך בהשוואה לאוכלוסיה הכללית בישראל. "למערכת החינוך בישובים הבדואים חולשות רבות, המשפיעות על שיעור הבוגרים שיכלו להתקבל בהמשך למוסדות להשכלה הגבוהה. אחוז הנשירה ממערכת החינוך גבוה מאוד בקרב הבנים".

אבו קשק וסולומוביץ מצביעים על כך שבקרב נשים בדואיות חוויית הלימודים האקדמיים היא בדרך כלל קשה: הקשיים נובעים מפערים בתרבות ובשפה, המקשים על הלימוד ועל פיתוח קשרים חברתיים. קושי נוסף נובע מהמעבר של מערכות ההשכלה הגבוהה להוראה מקוונת ולמידה דיגיטלית, תהליך שהואץ בתקופת הקורונה. עבור הסטודנטיות הבדואיות, המגיעות מרקע כלכלי וגיאוגרפי מוחלש, תהליך זה יוצר קושי נוסף הנוגע לגישה לאינטרנט ולשימוש בו.

לפי נתוני המחקר, כרבע מהאוכלוסיה הערבית במדינה תלוי בחיבור סלולרי בלבד, שהוא איטי ומוגבל יותר. רק 7% מהערבים מחוברים בסיב אופטי, המאפשר את הגלישה המהירה והיציבה ביותר, לעומת 41% בחברה היהודית. הפער קיים גם בתוך החברה הערבית עצמה, כאשר בקרב הבדואים, שיעור המחוברים בסיב אופטי הוא רק 2%. הסיבה לכך היא שרבים מהבדואים בדרום מתגוררים ביישובים לא מוכרים, או בישובים מוכרים שגם בהם אין תשתית אינטרנטית בסיסית. הדבר מתבטא בשיעור הנמוך של שימוש באינטרנט באוכלוסיה הבדואית.

30.5% מהסטודנטיות העידו שאין ביישובן קליטה סלולרית כלל, ל-40.9% יש קליטה סלולרית חלקית ורק 28.6% דיווחו על קליטה סלולרית תקינה ביישובן. בעוד רובה של אוכלוסיית ישראל משתמשת בטכנולוגיית 4G המתקדמת, לרבים מהיישובים הבדואים יש גישה רק לטכנולוגיית 3G, שאינה מאפשרת שימוש מתקדם ברשת.

רק למחצית מהסטודנטיות יש מחשב נייד

רק למחצית מהסטודנטיות יש, לפי המחקר, מחשב נייד. ח', המתגוררת בכפר בלתי מוכר, ציינה שביישוב שלה אין טעם להחזיק מחשב נייח. "נייח? צריך חשמל כל הזמן, ובכפר בלתי מוכר הבתים אינם מחוברים באופן מסודר לחשמל. לכן אני מנסה להתחבר דרך הטלפון, בתקווה שתהיה קליטה". יותר ממחצית המשתתפות (56.6%) אינן פעילות כלל ברשתות החברתיות או פעילות במידה מועטה ורק 43.4% פעילות בהן בקביעות.

"המרואיינות מבינות שכיום האינטרנט הוא כלי חיוני שיש לו השפעה חיובית על חיי היום-יום", כותבים אבו קשק וסולומוביץ. "אלא שחוסר הגישה פוגע בתפקודן בחברה המודרנית.

המרואיינת ב' ציינה: "כסטודנטית אני רוצה את הצרכים הבסיסיים ביותר: נגישות לאינטרנט, תשתית טובה שתעזור לי להמשיך את לימודיי ולתפקד בחברה. הבעיה היא שאין לי גישה". חברתה ח', המתגוררת בישוב בלתי מוכר, הדגישה את רתיעתה מלהתבטא ברשת בנושאים פוליטיים: מתחוללים פה לעתים קרובות עימותים עם המשטרה, בעיקר על רקע בניית בתים. אם אכתוב את דעתי על כך שהרסו את הבית של השכנים שלי, אני פוחדת שאעצר. ובחברה שלנו בחורה שנעצרת פוגעת בשמה הטוב".

לסביבה בה חיות הסטודנטיות השפעה משמעותית על היעדרותן מהרשתות החברתיות. על-פי המחקר, 61% מהנבדקות ציינו שהן חוששות להשתמש ברשתות החברתיות בשל תגובת המשפחה או החברה. מבין הנכנסות לרשתות החברתיות, רוב גדול (86.7%) בחרו להגדיר את חשבונן ברשתות החברתיות כפרטי.

להגביר את הנגישות

אי-השוויון הדיגיטלי מתבטא, לפי שני החוקרים, בשלוש רמות. ראשית, תשתית אינטרנט לקויה, מחסור בציוד מחשוב ובציוד היקפי והיעדר חיבור מהיר לרשת. שנית, יכולת נמוכה להשתמש בטכנולוגיות דיגיטליות. ולבסוף, הפגיעה באפשרות להתקדם חברתית, לקבל שירותים ראויים ולממש את הזכויות האזרחיות.

בעקבות ממצאי המחקר ממליצים אבו קשק וסולומוביץ לרשויות לפעול שיפור תשתיות האינטרנט בנגב ולהקים צוותי תקשוב שמטרתם הגברת המודעות של האוכלוסייה הבדואית, בפרט נשים בדואיות, לאפשרויות שפותחת נגישות לרשת.

הסטודנטיות, הם מסכמים, מתקשות לנצל את ההזדמנויות האקדמיות, הכלכליות והחברתיות הגלומות בטכנולוגיה. "מצב זה מפחית את יכולתן להשתתף באופן פעיל בחברה ולהשפיע על תהליכים חברתיים וכלכליים ובכך מחזק את אי השוויון ומעמיק את הפערים הקיימים בין הקבוצות בחברה הישראלית".