היום שאחרי (א)

"כשמטפסים לראש אחד הבניינים היחידים שעוד עומדים על תלם באזור שבו אנו נמצאים, ועליו שולטת החטיבה, ומביטים לכיוון מערב, החושים מתבלבלים. המראה: דיונות וחוף הים המקסים של עזה. הקולות: ירי כבד. הריחות: אבק שריפה. כשאתה מביט דרומה או מזרחה, זה פחות מבלבל: הקולות והריחות דומים, אך המראה הוא של הרס שלא ניתן לתאר במילים", כותב ניר גונטז' ברפורטז'ה שמתפרסמת היום ב"מוסף הארץ".

"הפעלנו בעזה אש שלא ראיתי באף מלחמה", אומר ל"ישראל היום" תא"ל יאיר נתנס, קצין תותחנים ראשי. "כותב שורות אלו נכנס כבר בעבר כעיתונאי אל רפיח שבדרום הרצועה. בשנה שעברה שהה בקייב ובאירפין בשיא ההפגזות הרוסיות, וקודם לכן בגיאורגיה שנקלעה למלחמה עם רוסיה", ממשיך גונטז'. "המראה של צפון רצועת עזה בדצמבר 2023 לא דומה לכלום. הדיבורים של אחד משרי הממשלה על האפשרות שפצצת אטום תוטל על הרצועה, יותר משהם מטופשים, הם מיותרים: צפון רצועת עזה נראה כמו לאחר הפצצה אטומית".

למרות ההרס חסר התקדים שהמיטה ישראל על חמאס והרצועה, המסר הבולט שעולה היום מתוך הסיקור הבטחוני הוא אזהרה מפני שקיעה בבוץ העזתי – והעיסוק הבלתי מספק של הדרג הפוליטי בשאלת היום שאחרי המלחמה.

"האמת צריכה להיאמר: ישראל נקלעה למלכוד אסטרטגי חמור", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "איומים בטחוניים שהודחקו במשך שנים, באופן שאִפשר למרבית האזרחים כאן לנהל את חיי השגרה שלהם תוך תחושת סיכון מוגבלת, הסלימו לגבהים ושינו מהיסוד את היומיום הישראלי.

"בשלב זה, עדיין לא ברור אם ואיך אפשר לצאת מהמלכוד. עלול להיווצר כאן מצב כמעט קבוע שבו תתנהל מלחמת התשה ממושכת לאורך שני גבולות לפחות. יש עדיין סיכון שגם החזית הלבנונית, המאיימת יותר, תתלקח עד לרמה של מלחמה, והיא עלולה להשתלב בעימות נרחב יותר עם איראן ועם המיליציות שהיא מפעילה, ובראשן חיזבאללה".

המסר הזה צץ גם במחוזות ההגותיים של העיתון. "ראיתי פעם סרט שתיעד שועל נלכד במלכודת תיל. ככל שהוא מתאמץ להשתחרר, התיל מתהדק סביב צווארו. זה מצבה של ישראל אחרי 7 באוקטובר", כותב עפרי אילני בטורו השבועי. אבי בר-אלי, ב"דה-מרקר", מנפק השבוע טור עגמומי במיוחד. "אין זה משנה עם מה נחזור מעזה – הביטחון לא יחזור, ולא יחזור גם הכבוד הלאומי", הוא מנבא. "תמונת ניצחון כאן בלתי אפשרית. אין תרופה".

"מלחמת 7 באוקטובר לא תביא ניצחון", מצטרפת אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "אפילו מדינה עם צבא מפואר לא תכריע מחבל קל רגליים שאין לו מה להפסיד. הוא ידלג מפיר לפיר ויזנב בצבא המסודר, שמדינה מוכת אימה שלחה אותו לעשות סדר במקום שהוא מלכודת מוות. [...] ספק אם תהיה אפילו תמונת ניצחון מוסרי עם החטופים השבים לישראל. אחרי שהופקרו ונבגדו, עושה רושם שדי ויתרו עליהם. ואם כך, לשם מה היה הכל? מלחמות עושים כדי שבסיומן תגיע תקווה: הסדר שלום, הפוגה, שקט. לא כדי להעצים את התחושה שהכל היה לשווא".

טל לב-רם, הכתב והפרשן הצבאי של "מעריב", משבח את הרמטכ"ל הרצי הלוי על כך ש"זיהה נכון נקודת משבר ותחושת דשדוש ושקיעה בבוץ העזתי", ולכן "ערך השבוע תיאום ציפיות עם הציבור בישראל". לב-רם מסביר: "בהיגיון מערבי, סביר להניח שאל מול אויב רציונלי, לשיטתנו, עוצמת הפעולה שהפעיל צה"ל בצפון הרצועה, הנזק העצום לעיר עזה וסביבתה, הפגיעה בתשתיות הצבאיות וריסוק המבנה של גדודי חמאס והרג של אלפים רבים מלוחמיו – היו מספיקים כדי לגרום לאויב סביר להיכנע ולהניח את הנשק. אבל חמאס אינו אויב רגיל בהקשר הזה, ולמערכה הזו הוא נערך במשך שנים רבות".

בן כספית לוקח את הבוץ ומתרגם אותו לשפה האזרחית. "ממשלת החורבן קמה בדיוק לפני שנה", הוא כותב בפתח טורו השבועי ב"מעריב". "עכשיו בואו נעשה את התרגיל הבסיסי ונשאל: האם מצבנו הלאומי לפני שנה היה טוב יותר, רע יותר או זהה למצבנו היום? אין צורך לענות. תעברו למישור האישי: האם מצבכם, קוראים/ות יקרים/ות, לפני שנה בדיוק, היה טוב, רע או דומה למצבכם היום? נדמה לי שגם כאן אין צורך לפרט. משימה שלישית: נסו לחשוב מי בכל זאת יכול לענות על השאלות הללו בחיוב".

הדוגמאות של כספית מקאבריות: קברנים, בוני מצבות, יצרני פרוטזות וכיוצא באלה.

"קבינט המלחמה המצומצם אמור היה אתמול לדון לראשונה בעמדה הישראלית על השליטה בעזה 'ביום שאחרי'", מדווחים בשער "מקור ראשון". "עם זאת, עקב תרעומת שהביעו שרים בממשלה, החליט אמש ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לקיים את הדיון", מציינים הכתבים הודיה כריש-חזוני ונועם אמיר. "אין מבצע צבאי בלי מעשה מדיני מוגדר בסופו", מוסיף עמוס הראל ב"הארץ", "אך ראש הממשלה עדיין נמנע מכך ככל יכולתו, בשל החשש מקריסת הקואליציה ובשל חרדתו מזעמם של בוחרי הימין".

גם בעיתונים אחרים מדווחים על ביטול הדיון בסוגיית היום שאחרי. חלקם אכלו ספין קטן שעזר להסיט מעט את תשומת הלב מהסרבנות של ראש הממשלה. "נתניהו הורה למערכת הביטחון לבדוק שיתוף פעולה עם חמולות וגורמים מקומיים בעזה", מדווח נדב איל בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הדיון שבוטל נדחק לכותרת המשנה.

מידע דומה, על החמולות והנכבדים מעזה, מגישים אריאל כהנא ולילך שובל ב"ישראל היום" – אבל דווקא בעיתון הזה, בעל המסורת הרופסת והעבר הביביסטי, מתאמצים להמחיש שמדובר ביוזמת סרק. "הצפי: כאוס שלטוני בעזה", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום".

על התוכנית של נתניהו כותבים שובל וכהנא ש"אין תוכנית מסודרת כיצד לעשות זאת, וברור שידי חמאס יאתגרו את בעלי הכוח החדשים. בתנאים האלה לא תהיה כתובת ברורה בעתיד הנראה לעין, ועל כן צפוי בעזה חוסר סדר קיצוני". בשער מובא גם ציטוט של "גורם מדיני" שמסביר ש"אף גורם זר לא ירצה להתמודד עם מחבלי חמאס".

מאיר בן-שבת, יועץ לשעבר של נתניהו וכיום איש תשלובת פורום קהלת, דווקא מחמיא לו על ההימנעות מעיסוק בעתיד הרצועה, אבל באותה נשימה אומר שבעצם אין פתרון. "כל מי שמבקש לשרטט חזון ריאלי לרצועת עזה לעשור הקרוב וכנראה אף לטווח זמן רחוק יותר", הוא כותב ב"ישראל היום", "יצטרך לבחור בין חזון ללא תקווה לבין תקווה חסרת בסיס". ובתרגום לביביסטית: לנצח נאכל חרב.

היום שאחרי (ב)

"כדי לנצח מוכרחים לדבר על היום שאחרי", כותבת קרולינה לנדסמן במדור הדעות של "הארץ". "מוכרחים תוכנית ליום שאחרי. מוכרחים מנהיג שמאמין כי ביכולתו לשרטט חזון ליום שאחרי, וממשלה שיכולה להסכים על היום שאחרי. ואין לנו דבר מכל אלה. [...] זה הרי מקורה של הקריסה הפנימית שלנו. חולשתנו – שלכאורה הובילה למלחמה – היא-היא חוסר יכולתה של החברה הישראלית לגבש חזון משותף לבעיה הפלסטינית".

העיתונות אמנם חובטת בנתניהו על היעדר חזון מדיני לרצועת עזה שלאחר המלחמה, אבל בינתיים לא מספקת אלטרנטיבות. לנדסמן מחפשת מנהיג שיציע פתרון. אחרים סתם מקוננים על היעדר פתרון. אפילו בפתרון שהאמריקאים מנסים לקדם, זה שלא נשלל באופן גורף על-ידי נתניהו וכולל אחריות מסוימת של "רשות פלסטינית משודרגת", כמעט לא עוסקים בישראל. העיתונאים קבורים בשוחות, מדברים על טקטיקה צבאית, מרימים לחברה האזרחית, מתפללים לשיבת החטופים ומצדיעים לנופלים, אבל לא עוצרים כדי להביט אל האופק.

מי שבכל זאת יחפש עיסוק בשאלת היום שאחרי ימצא אותו בעיקר באזורים המשיחיים של השיח הציבורי, שם מחשלים במרץ תוכניות עדכניות ליישוב מחודש של רצועת עזה וטרנספר של המקומיים שיישארו בחיים.

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" וחבר הפלג המשיחי של חב"ד, יודע מה צריך לעשות עם עזה: "כיבוש שטח. רצועת ביטחון. נוכחות צבאית תמידית. דגל ישראל שהוצב לא יורד. וכמובן הגירה מרצון של האוכלוסייה העזתית עד כדי דילול משמעותי שלה". לטענתו, רוב הציבור הישראלי, וגם נציגיו בכנסת, תומכים בכך. "הגיע הזמן שנקדם את 'יציאת עזה 2024' כחלק מפרויקט הניצחון", מצטרף אליו נדב העצני באותו עיתון, בטור שמתפרסם תחת הכותרת "חייבים לנצח".

מוטיב הניצחון-בכל-מחיר חוזר על עצמו גם בכותרת הראשית של "בשבע", החינמון החרד"לי רב-התפוצה: "בלי דדליין". כלומר, המלחמה חייבת להימשך. "מכל מיני כיוונים מנסים להעכיר את רוחנו ולרפות את ידינו. אנשים טובים עם כוונות טובות, ואנשים קטנים עם כוונות פחות טובות, מנסים לגרום למדינת ישראל ולצה"ל לעצור באמצע הדרך", כותב העורך עמנואל שילה בטורו השבועי, שמתפרסם השבוע תחת הכותרת "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".

"תירוצים יש בלי סוף. הם טוענים שהמשימה גדולה מדי. שהמטרות שהוגדרו בתחילת הדרך אינן ניתנות להשגה. שהעולם לא ייתן. שממשל ביידן לא יתמוך. שהמחיר בהרוגים ופצועים יהיה כבד מדי. שהמחיר הכלכלי והאזרחי כבד מדי. שאי-אפשר להשמיד את חמאס, כי הוא בכל מקרה יצמח מחדש. שקודם כל צריך להגיע לעסקה על שחרור החטופים, עכשיו ובכל מחיר, והשמדת חמאס יכולה לחכות גם לעוד שנה. מצדיקים בק"נ טעמים את שרץ הניסיון להניא אותנו גם הפעם מדרך הניצחון. אסור בשום אופן להקשיב לקולות הללו. לא אחרי המחיר הנורא ששילמנו בשבת השחורה, ולא אחרי המחיר היקר ששילמנו כדי להשיג בעזה את כל מה שהושג עד כה".

כשעמנואל שילה כותב שצריך להילחם עד הסוף, גם הוא מתכוון שהסוף הוא יישוב מחודש של גוש קטיף. איך בדיוק זה יתבצע? את הפירוט אפשר למצוא ב"מקור ראשון": "בעוד חלק מהישראלים חוששים מ'הבוץ העזתי' ומשוכנעים ששליטה ישראלית ברצועה היא האסון בהתגלמותו, ד"ר יואב שורק רואה בחזונו עזה אחרת: משגשגת, תיירותית, דוברת עברית וקצת ערבית. אבל כדי שזה יקרה, הוא אומר, ישראל ומדינות העולם צריכות להבין שעידוד ההגירה מעזה הוא הפתרון הטוב ביותר. גם בשבילנו וגם בשביל הפלסטינים".

שורק, עורך כתב העת "השילוח" (בהוצאת קרן תקווה, גוף אח של פורום קהלת) ומקים מוסף "שבת" של "מקור ראשון", משוחח עם הכתבת מאיה פולק ומסביר לה ש"דו-קיום פירושו לחיות עם מי שרוצה לחיות איתך בשלום. מי שמחכה להזדמנות להרוג אותך אינו יכול ליהנות מהזכות להיות כאן. ברגע שהאנשים האלה ייקלטו במדינות אחרות, ולא יהיה להם איזה יהודי שנמצא לידם וצריך להרוג אותו כי הוא גנב להם את האדמה, הם יוכלו לעבור להתעסק בפרנסה, ביצירה ובחיים, ואז העסק הזה יתפוגג".

הראיון נוח למדי, ולא מצביע על הסדקים בלוגיקה של שורק. למשל, על העובדה שפליטים פלסטינים ברחבי העולם – וגם במדינות השכנות לישראל – נוטלים חלק פעיל במאמץ המלחמתי של חמאס, למרות שכביכול היו יכולים להיטמע באוכלוסייה ולשכוח מהזהות הלאומית שלהם. או העובדה שהמרואיין מסתייג מהמונח "טרנספר", אבל מכיר בכך שהפתרון שהוא מציע כולל כפייה.

"החלק הרע של הטרנספר – במובן של הגירוש – כבר בוצע", מסביר שורק. "אם הם בלאו הכי לא שם, זה הזמן לאפשר להם פתיחת שערים". אגב כך הוא שולל את האפשרות שעזתים שלא ירצו להגר מהרצועה יוכלו לחזור למקומות שפעם גרו בהם וכעת מוחזקים על-ידי צה"ל. את עזה, הוא אומר, צריך להקים מחדש כעיר ישראלית.

שורק הוא פנטזיונר, ואפשר לקרוא לו בשמות חשוכים וללעוג לסתירות הפנימיות ברעיונות שלו. למשל, להצביע על כך שהרצון "להגר" מזנק כשאדם מאבד את אדמתו ואת קרוביו, את רכושו ואת היכולת לבנות לעצמו עתיד – ושבעצם, זה לא נקרא להגר אלא להפוך לפליט. לפי התוכנית שלו, ככל שישראל תהרוג יותר פלסטינים ותשמיד חלקים גדולים יותר מהרצועה, יהיו יותר פליטים, שאינטלקטואלים כמוהו יוכלו להגדיר מחדש כ"מהגרים מרצון" בזכות מענקים כספיים וכרטיסי טיסה.

כך או כך, לתוכנית של שורק אין באמת סיכוי להתממש. לכן היא לא צריכה להטריד. מה שכן צריך להטריד את כל מי שלא חושב כמוהו הוא מה שקורה מסביב.

אם מתבוננים ימינה ושמאלה ומחפשים את המקבילים של שורק, אלה שמנסחים כעת הצעות אחרות לעתיד, מגלים ואקום. קל להפיל את הכל על נתניהו, הציר שסביבו מסתדרת המציאות הפוליטית בישראל כבר עשור וחצי, שכאופורטוניסט חסר בושה דוחה כל דיון אופרטיבי על היום שאחרי מתוך דאגה לשרידותו – אבל גם השמאל שרוצה להדיח אותו, או ה"מרכז" שמתיימר לתפוס את מקומו, לא עוסק בסוגיה הנפיצה של עתיד רצועת עזה.

במצב שנוצר, הרעיונות המופרעים ביותר מהדהדים בלי פרופורציה בתוך החלל הריק שהוא השיח הישראלי על היום שאחרי. לפי שעה, אין להם שום מענה רציני מן הצד שכנגד.

הדיסוננס הפטריוטי

"אם נחזור אחרי המלחמה למה שהיה פה לפניה – אנחנו אבודים", נמסר באותיות גדולות בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". זוהי הכותרת המרכזית בכפולה, ציטוט של "סא"ל אוהד", סגן מפקד חטיבת גולני. הוא לא מדבר על עתיד הרצועה, אלא על הצורך באחדות בעם.

הכתב יואב זיתון, שתמונה זעירה שלו עם קסדה מתנוססת בראש הידיעה, פותח בתיאור של תקרית שבה נהרגו ארבעה חיילים. הוא ממשיך בציטוט של המרואיין על האחדות, ועובר לאנקדוטה אופטימית: "זה היה ביום השני, כאשר מחבלים עדיין היו בשטח. מצאתי לוחמים צעירים אריות, שחיזקו אותי, גילו תעצומות נפש אדירות. חזרתי למח"ט, אל"מ יאיר פלאי, ואמרתי לו שאני לא יודע מה עשינו טוב בדרך שהם יצאו לנו כך. קיבלתי מהם הרבה כוח".

"את הכוח הזה חטיבת גולני מיד תִרגמה לעוצמה המוכרת שלה כאגרוף הקדמי והחזק ביותר של צה"ל ברצועה", מרים זיתון. "את הלחימה העיקשת בלב שג'עייה הובילה סיירת גולני, שקיבלה משימות ערכיות ומורכבות: סריקות מסגדים ומבנים גדולים שבהם היה חשד, שהופרך בסופו של דבר, להימצאות חטופים. סיירת גולני זכתה לשבחים מקיר לקיר על פעילותה במעוז של שג'עייה, ובסך הכל הרסו לוחמי גולני קרוב לאלף בתי מחבלים".

התשבחות האלה לסיירת גולני מגיעות ביום שבו מתמלאים העיתונים בממצאי התחקיר הצה"לי על התקרית שבה נורו למוות שלושה חטופים ישראלים שהצליחו להשתחרר משוביהם: אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים. בניגוד למה שכתב זיתון, לוחמי הסיירת לא "הפריכו" כל חשד להימצאות של חטופים במבנים שכבשו. למעשה, הם ממש הגיעו לבניין שבו הוחזקו השלושה, ואפילו הרגו את השובים – אבל לא הבינו שהאנשים שצועקים להם בעברית, שצולמו במצלמת וידיאו של כלב צה"לי, הם חטופים שזועקים לעזרה.

"טיהור המבנה לא הושלם, כיוון שכוח הנדסי שהיה עם הלוחמים חשד שהמבנה מולכד", מוסבר בידיעה אחרת שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", שעליה חתום זיתון יחד עם שלושה כתבים אחרים. "במהלך אותו אירוע נשמעו צעקות בעברית, אך הלוחמים היו בטוחים שהמחבלים צעקו זאת כהטעיה, וכך התייחס גם הכוח ההנדסי לפתק מנייר שמצא באותו היום בקרבת מקום, שעליו נכתב 'הצילו' בעברית. [...] בנוסף, הדרג הפיקודי שפעל בשג'עייה ידע שיש, כנראה, חטופים בשכונה, אך לא העביר את המידע ללוחמים בקצה".

כעבור חמישה ימים אירעה התקרית שבה נורו הישראלים למוות, אחרי שהבחינו בכוח צה"לי ויצאו לעברו. "בעדותו אמר הלוחם שזיהה את השלושה כחצי דקה לפני שביצע את הירי, אולם לא ידע לפרש את התמונה המלאה כשהבחין בהם", כותב ב"הארץ" יניב קובוביץ. "לדבריו, הם נכנסו לשטח שהוגדר כמאובטח ושנאסר על אזרחים להיכנס אליו. בנוסף, הוא טען כי שיח או עץ שנפל במקום קודם לכן הפריעו לקו הראייה שלו ולכן החליט לבצע את הירי. כתוצאה מהירי נהרגו טלאלקה ושמריז. החטוף השלישי, חיים, נפצע וברח למבנה סמוך.

"במבנה שממנו ירה החייל שהו המג"ד ועוד כמה חיילים. המג"ד צעק לכל החיילים במבנה 'חדל', וכולם שמעו אותו. במשך רבע שעה קרא המג"ד לחיים לצאת מהמחסה. הוא צעק לעברו 'צא לכיוון שלי'. חיים צעק בעברית 'הצילו', וחלק מהחיילים שמעו את הקריאות.

"בה בעת הזעיקו הכוחות טנק למקום כדי שיהיה מוכן לבצע ירי במידת הצורך. לאורך כל הזמן הזה ועד לסיום התקרית לא יצאו החיילים בפיקודו של המג"ד מהמבנה שבו שהו. אחרי רבע שעה של נסיונות המג"ד לבקש מחיים לצאת מהמחסה, ותוך כדי חילופי הצעקות ביניהם נעתר החטוף לקריאות המג"ד ויצא מהמסתור. חרף הפקודה שניתנה להם קודם לכן, שני חיילים ירו בחיים והרגו אותו".

איך אפשר לדווח על כשל כה עמוק וטרגי בלי לפגום בתדמית של לוחמי צה"ל? ב"ידיעות אחרונות", עיתון שמתמחה במירוק תדמיות, בחרו כאמור להפריד בין הידיעה המחניפה והלא באמת חשובה – שהובלטה וקיבלה נדל"ן מערכתי מובחר – והידיעה הקצרה יותר על המחדל, שפורסמה שלושה עמודים אחר-כך. אבל לא תמיד מצליחים שם לעמעם את הדיסוננס. היום למשל, הדיסוננס פורץ החוצה מתוך טורו של הפרשן הצבאי יוסי יהושוע.

יהושוע משבח את הכוחות הלוחמים על ה"מקצועיות" וה"ערכים" שלהם. את רובריקת ה"ערכים" הוא מדגים באמצעות מכתבים שהותירו חיילים שנפלו, שהביעו ביטחון בצדקת הדרך ונכונות להקריב את חייהם. אבל כשיהושוע ניגש לפרט על המקצועיות, לא ברור למה, יוצא לו דווקא מלל שעוסק בכשלים שהובילו להרג בלתי מכוון. האנטי-תזה למקצועיות.

"הם נלחמים במלחמה קשה, שוחקת, מתישה. האתגרים שלה מעל ומתחת לקרקע מפורטים כאן על בסיס יומיומי", כותב יהושוע. "פחות מדברים, למשל, על אתגר זיהוי הכוחות שלנו במתחמי הלחימה הצפופים, שמובילים לעתים לירי דו-צדדי. בסוף השבוע שעבר התרחש אירוע קשה בחאן-יונס, כששני לוחמי מילואים נפלו בגלל ירי של כוח מגדוד הסיור המובחר של הצנחנים במילואים.

"שני דברים חריגים קרו שם. חילופי האש נמשכו כמעט שעה (!) עד שהובן שבצד השני של הכוונת לא נמצא אויב. שנית, הוחלט להקפיץ מסוק קרב לסיוע ורק הודות לערנות הטייס, וסירובו לפתוח באש מחשש לפגוע בכוחותינו, הוא לא ביצע את הירי וכך נמנע אסון כבד עוד יותר. זאת בניגוד לתקרית חריגה מלפני חודש, שבמהלכה מסוק תקף בית שבו פעלו לוחמי צה"ל, וככל הנראה עקב הפעלת אש שגויה מהקרקע הוא פגע במבנה הלא נכון ולוחם סיירת צנחנים נהרג".

אפשר לסמוך על יוסי יהושוע שיצליח להחניף למקורותיו גם כשהוא מתאר כשלים שעלו בחיי אדם. אבל יהושוע לא אידיוט. הוא עיתונאי צבאי ותיק ומקושר. הגיוני יותר שהוא רצה לכתוב טור מתבקש על כשלים מבצעיים, והבין שבאווירה הציבורית הנוכחית אף אחד לא יוכל לבלוע אותו אם הוא לא ייפתח ברצף של מחמאות לא קשורות שימתיקו את הגלולה המרירה.

עתיד הסבירות

כל העיתונים עוסקים בהרחבה בחשיפה יוצאת דופן שפרסם שלשום עמית סגל: ההכרעה המסתמנת בעתירה לבג"ץ נגד חוק היסוד שצִמצם את "עילת הסבירות", המהלך המרכזי שהצליחה הממשלה להעביר במסגרת ההפיכה המשפטית. לפי ההדלפה, השופטים צפויים לפסול את החוק ברוב של שמונה כנגד שבעה.

"העם היושב בציון רגיל להדלפות. חדרי חקירות, קבינט, ישיבות ממשלה. כל חובת סודיות שהונהגה כאן הוזנתה מזמן. לא צריך דרמה כדי להוציא משהו מבפנים. מספיק שיש מהדורה למלא", כותבת נטע סרוסי ב"גלובס".

"ברשות השופטת זה לא קרה. העליון היה אחד המעוזים האחרונים פה שהיו חפים מההתמכרות להדליף. הוא, בית הנשיא וזהו בערך. פסקי הדין נשארו מחוץ למשחק הזה. בטח הטיוטות שלהם, ההתייעצויות וכל השלבים שבהם השופטים, ובמידה רבה גם הצוות שלהם, מתחבטים בתוצאה. בערכאות הדיוניות, לפחות בעבר, היו שופטים ספציפיים שעיתונאים מתארים כי היו נכנסים ויוצאים מלשכותיהם. בעליון לא. קומת השופטים לא מרבה לארח מבקרים".

סרוסי, שעבדה כעוזרת משפטית בבית-המשפט העליון וגם העבירה שם את ההתמחות שלה, מתארת באופן מדוקדק את דרך הטיפול בניירת רגישה, וגם את אתוס הסודיות שהונחל לעובדים. להערכתה, לחומרים שהגיעו לידי עמית סגל נחשפו פוטנציאלית כמאה איש מעובדי בית-המשפט. כמו עיתונאים אחרים שכותבים על ההדלפה התקדימית, גם היא נזהרת עם הניחושים בדבר זהות המדליף – אבל מספקת כמה כיוונים אפשריים.

היא מציינת שמוקדם יותר השנה הופיעו כמה "בקיעים" בחומת החשאיות של העליון: "שעות לפני פרסום פסק הדין בעניין אריה דרעי נרמז כי הוא יודע מה התוצאה תהיה. חודשים ספורים אחר-כך אִתגר השופט יוסף אלרון את עקרון הסניוריטי, מסורת ותיקה שאיש לפני כן לא בחן, שלפיה היריב שלו מהמחוזי בחיפה, יצחק עמית, היה המועמד הבטוח לכתר – והוא אגב זה שנחבט באופן בוטה בהדלפות אמש, כשזמן קצר לפני הדיון בוועדה לבחירת שופטים בעניינו נכתב על חוות דעתו המסתמנת 'קיצונית'. סמוך להכרזה של אלרון על התמודדות פורסם כי סיפר למקורב דברים שנאמרו בישיבת שופטים. ההדלפה הזו לא הוסוותה".

הכתב המשפטי אבישי גרינצייג צייץ אתמול ש"מבדיקה ראשונית" עולה שמקור ההדלפה "ידוע למערכת". מטור שמפרסמת היום טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" עולה שלפחות בעיני השופטים, אחד מהם הוא האחראי להדלפה – ולא מישהו מהעובדים הכפופים להם. "לדברי מקורות בעליון, ההדלפה זרעה חשדנות ומבוכה קשה בין 15 שופטי העליון, שעסוקים החל מיום רביעי בערב בשיחות טלפון קדחתניות בניסיון להבין מי המדליף", כותבת צימוקי. "כל שיחה כזו מסתיימת במשפט: 'אבל כמובן שאין לי הוכחה לכך'".

רגע אחרי פרסום החשיפה של סגל, שורה של עיתונאים – בעיקר כאלה מהמחנה הנגדי – גינו את ההדלפה, כאילו הם לא ניזונים מהדלפות מגורמים שנאסר להם למסור מידע לעיתונאים. "מאחורי כל מדליף יש אינטרס. התפקיד של העיתונאי הוא לוודא שהחומר עצמו נכון, שיש לו חשיבות ציבורית ולפרסם. זה מה שסגל עשה", כותב היום בן כספית, שותפו של סגל להגשת "פגוש את העיתונות". "הפרשנות שלו מגמתית? גם זה נכון. לעמית סגל יש אידיאולוגיה ויש אג'נדה. הוא לא מסתיר את זה. הוא מפרש את הדברים על-פי אמונתו. בדיוק בגלל זה יושבים מולו גיא פלג ואמנון אברמוביץ' (ואפילו אני, מפעם לפעם)".

מי שירצו לקרוא את סגל בלי הערות ביניים יוכלו לעיין בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", שם הוא שב וממתג את פסק הדין המסתמן – ולא את החוק שבו הוא דן – כ"מהפכה חוקתית". "המהפכה החוקתית השנייה, של אסתר חיות, הודלפה בשלב הטיוטה, ברוב זעום, הכי זעום שיכול להיות, מסמלת את דרכה של האונייה המחשבת להישבר: מהר-מהר, אל החוף, לפני שהגלים הציבוריים יטביעו אותה", כותב סגל.

"אפשר להניח, בזהירות, שפסק הדין הסופי בעתירה לביטול עילת הסבירות יהיה גם האחרון בתולדות המדינה שיוביל לפסילת חוק יסוד. בניגוד למהפכה של [אהרן] ברק, שנבנתה אחרי הכנה שקטה של שנים והובילה לכמעט רבע מאה של שליטה אקטיביסטית מוחלטת בעליון, זו של חיות לא תגיע אפילו ל-2024. בעליון הנוכחי, אחרי פרישת [ענת] ברון וחיות, כבר יש רוב שמרני. אלמלא שגיאותיו הבלתי נסלחות של לוין, אלמלא הדהירה העיוורת אל הקיר, כבר היה היום רוב גדול עוד יותר".

המסגור הזה צץ גם ב"ישראל היום". באופן נדיר בימי מלחמה, בחינמון מעניקים לחשיפה של סגל את כפולת העמודים הפותחת. הכותרת, "מחטף בזמן מלחמה", משכיחה מהקוראים שראש ההרכב, השופטת אסתר חיות, מחויבת לפרסם את פסק הדין עד 12 בינואר עקב פרישתה. הכתב המשפטי נטעאל בנדל, עיתונאי שקול והגון בדרך כלל, מכנה את פסק הדין המסתמן "לא מנהרה תחת הרשות המחוקקת, אלא מטרו" – דרך עקומה להימנע משימוש במושג "טרור משפטי" ולשדר שהשופטים הם אויבי ישראל.

שני טורים נוספים מנסים לקעקע את הפסיקה ככזו שמזיקה למאמץ המלחמתי. "הכרעה עתה, ואפילו היתה מתקבלת ברוב גדול יותר, שוחקת את המוטיבציה של הלוחמים בחזית, תומכי הרפורמה המשפטית ומתנגדיה, להילחם כתף אל כתף", כותב נדב שרגאי.

העורך הראשי עמר לחמנוביץ, מהכותבים הפחות חדים של העיתון שמראש מתאפיין בקהות כרונית, מוסיף ש"המ"פ בגבעתי לא צריך להיות מוטרד אם חייליו מעודכנים בתוצאות ההצבעה בין שופטי בג"ץ; הטייס ב'אדיר' לא מעוניין בציוצים על 'מלחמת אחים'; ומפעיל ה-D9 לא ממתין לפריצות הטלוויזיוניות מקפלן".

עמוד השדרה הלוגי של הטור הוא שצריך – כנראה, מי יודע – להשבית כל מנגנון מדינתי שלא מגויס למען המאמץ המלחמתי, משום שחיילי צה"ל לא מסוגלים להכיל מחלוקת, וכנראה יושבים ומרפרשים בקדחתנות את פיד החדשות שלהם. לפי ההיגיון הזה, ניתן היה לצפות ששרגאי ולחמנוביץ יזדעקו גם נגד פסיקה הפוכה, שתאשרר את החוק השנוי במחלוקת של יריב לוין – אבל זה כבר תרחיש שקשה לדמיין.

בכל מקרה, ניר גונטז' התרשם אחרת לגבי המצב התודעתי של החיילים. "המצב הנפשי של הלוחמים הישראלים בעזה, לפחות מרבית אלו שעמם נפגשתי, לא דומה למצב בעורף הישראלי", כותב גונטז'. "במרבית שעות היממה שוררת כאן שלווה. לא שלווה מדומה. שלווה של ממש. שלווה שרק מי שנמצא שם יכול להבין. שלווה של שדה מלחמה וקטל. אהבה ואחוות לוחמים שמנותקים מכל דבר שהעיניים לא רואות והאוזניים לא שומעות.

"הלוחמים מדברים עם בני משפחותיהם רק לעתים רחוקות, ומטבע הדברים השיחות מוקדשות לנושאים אישיים. עיתונים, כשהם כבר מגיעים, לרוב נותרים נטושים, מלבד מדורי התשבצים והתשחצים. טלוויזיה, שלא כמו במלחמות קודמות – אין. והבודדים שמאזינים לרדיו לא מוצאים לנכון לעדכן אחרים.

"טלפונים סלולריים אין. אפילו המצב הכלכלי הקשה כל-כך שחלקם, כאמור, נקלע אליו, נדחק הצדה. לוחמי צה"ל נמצאים בבועה תודעתית. כורח המציאות, אך גם בחירה. שלוות רוחם משרה שלווה גם על מי שמבקר אצלם. הלב שלהם נקי מהלב שלנו בעורף. אפילו הדיווחים על ההרוגים – גם אם מתוך החטיבה שלהם – מגיעים בשקט ולא מערערים אותם כפי שהם מערערים את העורף".

מי קורא לי בשמי

לפני שבוע וחצי דווח שראש הממשלה נתניהו שוקל להעניק למלחמה בעזה שם רשמי: "מלחמת בראשית". העיסוק ביוזמה רחש על אש קטנה במקביל לדיווחים על הלחימה בחזיתות, אבל עד כה השם לא אומץ באופן רשמי, ולא נראה שמישהו אימץ אותו באופן וולונטרי. למעשה, נדמה שההצעה גררה בעיקר ביקורת – על השם המליצי והמנותק מהמציאות, ועל עצם העיסוק בזוטות שכאלה.

ובכל זאת, יש מי שחשב שהוא יכול לגזור מזה קופון. שירית אביטן-כהן, הכתבת הפוליטית של "ישראל היום", מדווחת היום שבעצם לא מדובר ביוזמה עצמאית של נתניהו אלא בהצעה של "משרדי מיתוג", "גורמים אזרחיים" ו"מומחי מיתוג מישראל ומחו"ל" שהגיעו לתובנה כי "מיתוג המלחמה בעידן המודרני הוא חשוב מאוד".

הכתבת נוקבת רק בשני שמות, שאחד מהם מן הסתם יזם את הידיעה: משרד פרסום בשם Open ופרופ' ידידיה שטרן, שגם מתראיין. "השם 'בראשית' מסתכל על המלחמה לא רק מהזווית של האסון, אלא גם מהזווית של הבנייה", הוא אומר.

לפי הדיווח של אביטן-כהן, הוגי השם "מלחמת בראשית" לא הסתפקו במציאת השם אלא גם יצרו מצגת הכוללת "שפה מיתוגית, לוגו ומרצ'נדייז לחיילים בשטח, לצד סקירה היסטורית". המטרה: "לייצר מותג מטרייה שיחבר את עם ישראל ויאחד אותו סביב הרעיון השלם".

כל הידיעה נקראת כמו פארודיה. גורם אנונימי שמתראיין חותם אותה במילים האלה: "'בראשית' זה כמו שם של סדרה: עונה 1 היא עזה. עונה 2 היא לבנון. עונה 3 היא תימן ועונה 4 היא איראן". אם כן, נמצא המפתח לאחדות ישראל והחזרת התקווה: המלחמה תימשך לנצח, ותדלג מזירה לזירה.

השכול כקושאן

בכל שערי היומונים הכלליים, למעט "הארץ", מדפיסים הבוקר שלושה דיוקנאות קטנים של שלושה חיילים שעל מותם דווח אתמול – נוהל שכול, שאותו משלימות ידיעות קצרצרות על נסיבות המוות והחיים של כל אחד מההרוגים. פה ושם מעדכנים את הקוראים שמניין חללי צה"ל במלחמה חצה את קו ה-500. רובם נהרגו ב-7 באוקטובר.

יש מי שמנסה לפלח אותם לפי מגזרים. "מתוך 164 חיילים שנפלו מתחילת הפעולה הקרקעית, 66 הם בוגרי מוסדות החינוך של הציונות הדתית", מוסרים ב"מקור ראשון" על גבי מפה שמחלקת את הנופלים לפי אזורים בארץ.

"הציונות הדתית היא ראשונה לתרום, ראשונה להתנדב, ראשונה למסור את הנפש בקרב. היא לא נמצאת שם לבד, יש שם אנשים מכל הגוונים ומכל שכבות הציבור. אבל היא נמצאת שם בשיעור היחסי הגבוה ביותר", מצטרף עמנואל שילה ב"בשבע". "ומגיע לה, ולמוסדות החינוך והתרבות שמצמיחים את הרוח המיוחדת שלה, שגם בתור לחלוקת התקציבים היא לא תעמוד אחרונה. ומגיע לה שלא ידירו אותה מקבינט המלחמה, ומההחלטה איך תיראה המציאות בעזה אחרי המלחמה. שגם החלום שלה לרפא את פצע הגירוש ולבנות מחדש את גוש קטיף יילקח בחשבון ולא יידחה בבוז. מגיע לה בזכות, לא בחסד".

"המגזר ההתנחלותי בולט בכל היחידות הקרביות – גם ברשימות הנופלים. כל הכבוד. אבל זה לא מצדיק לקדם רעיונות אוויליים", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "מאות אלפי פלסטינים עקורים מתגוררים עכשיו באוהלים בשטח שהיה גוש קטיף – שם הם רוצים להתנחל". סימה קדמון, באותו עיתון, מוותרת על מס השפתיים ופשוט קובעת שמיון הנופלים לפי "שיוך מגזרי" הוא "שיח שנאה".

גיוס השכול לקידום מטרות פוליטיות הוא חלק ממחזור הסיקור של העיתונות הישראלית. אדם נהרג בהקשר לאומי, והעיתונות כאינסטינקט מתגמלת את שאריו בנרמול קטן של דעותיהם: הם יקבלו מיקרופון, יוכלו לספר על מה מת ובמה האמין, ומהי צוואתו.

כשהצוואה ימנית או משיחית מדי, היא תפרנס טור ביקורת של רוגל אלפר ב"הארץ". כשיתברר שהחלל שמאלני, הוא יחטוף מהטרולים של העיתונות המגזרית. קרוביו יהפכו בעצמם לאישי ציבור בקנה מידה מוגבל, ואם יבחרו יוכלו לנצל את מעמדם החדש כדי לרוץ למשרה פוליטית או להקים מיזם אזרחי.

התוצאה לפעמים צינית להחריד, והביקורת לעתים קרובות מוצדקת, אבל יש בזה גם משהו יפה: כשאדם מת משום שהוא ישראלי, או במהלך שירות שעשה למען החברה הישראלית – החברה מעניקה לו גמול סמלי. את 15 דקות התהילה שלא קיבל במהלך חייו.

ייתכן שהנופל ואוהביו אכן האמינו ב"רעיונות אוויליים", אבל האדם הוא יצור מתוחכם, ואם הוא יכול לסבול שעות על גבי שעות של פטפוט מאלחש באולפנים – הוא יכול לסבול 15 דקות של האזנה לעמדה שהוא לא מסכים איתה. מיד אחר-כך המת ממילא יישכח.

כתם

ב"הארץ" שוב מפרסמים מאמר דעה מאת אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים, שמנצל את המלחמה כדי למתוח ביקורת על מי שעשוי להיות ראש הממשלה השני שהורשע בפלילים. אולמרט, התגלמות השחיתות הפוליטית ומי שהרזומה שלו כולל מלחמה כושלת בלבנון, מעז לתת עצות לגבי ניהול המלחמה הנוכחית, ומנמק אותן בטיעונים ערכיים. ב"הארץ" כבר אין מדור סאטירי, אבל אולי כדאי לייסד אחד, ולו כדי שיהיה איפה לדחוף את הטורים של אולמרט.

ענייני תקשורת

סוגריים מרובעים, שלוש נקודות. בניגוד לנוהג הקבוע של העיתונות הישראלית, ניר גונטז' מבשר היום לקוראיו שהכתבה שלו על הנעשה בעזה עברה שינויים בהוראת הצנזורה הצבאית. נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", בחר לעדכן את קוראיו בדרך אחרת. השבוע סייר ברנע בגבול הצפון. הוא ביקר, בין היתר, במוצב שהוקם בקיבוץ שמוזכר רק באות הראשונה של שמו: מ'.

"רוב הקיבוץ יושב על מדרון אחורי", כותב ברנע. "החלק הגבוה, המערבי, חשוף ללבנון. מוצב של צבא לבנון משקיף על הקיבוץ. בינתיים לא נוגעים בו, למרות שצבא לבנון, לפחות בדרום המדינה, נשלט על-ידי חיזבאללה. מעבר למוצב ממוקמת [...], עיירה לבנונית שמשתרעת על כתף ההר". אחד המרואיינים של ברנע, מפקד הפלוגה שמוצבת בקיבוץ האלמוני, אומר לו כך: "מיד לאחר שהגענו קיבלנו מתנה. זיהינו משגרים בלב [...]. הם ירו פצמ"רים, הורדנו שלוש מטרות".

הרג אגבי. במוסף המגזיני של "מעריב" משוחחים עם בוגרי מחזור ל"ד של בית-הספר מעלה הבשור (כיום נופי הבשור) בנגב הצפון-מערבי, שנאבקים כעת למען שחרור שלושה מבוגרי המחזור שעדיין מוחזקים בשבי. הכתבת מאיה בואנוס מונה גם את שמותיהן של המורות שנרצחו ב-7 באוקטובר, אך מסיבה כלשהי כוללת ברשימה גם שמות של מורות חיות ובועטות. מורה נוספת, שמתוארת בכתבה כחטופה, הוכרזה כהרוגה אתמול, אחרי שהגיליון כבר ירד לדפוס.

סערה בעיסה. חיים לוינסון משפד במוסף "גלריה" את צחי דבוש, כתב צבאי שהפך לפונקציונר בצוות של השר ובעל ההון ניר ברקת. העילה: "סערת רשת" שחולל דבוש, שהולידה עליהום על פרופסור דרוזי על לא עוול בכפו. "בשלהי 2023, העיתונות מתה", חורץ לוינסון. "כבר אין משמעות למקור של פרסום הסיפור והסיקור, מכיוון שהכל הוא 'סערת רשת' שמאפשרת לפרסם כל דבר, ואם תהיה בוטה ונחרץ ודמגוג ותכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, הסערה תופץ ואתה תוזמן לאולפני טלוויזיה.

"כך נולד 'איש התקשורת' המודרני, השילוב של 'דובר ועיתונאי'. כמו בעיתונות החרדית – עסקנות בלי אתיקה. אתה יכול להיות גם משרת של פוליטיקאי כמו ברקת וגם 'מפרסם סיפורים' כשהכל מטושטש, עיסה אחת של פוסטים ולייקים". בהמשך המאמר, רגע לפני תום 2023, לוינסון קוטף את תואר המטאפורה המגעילה של השנה: הציבור שדבוש כביכול דואג לו, כותב לוינסון, "אינו יותר מקונדום ללבוש בזמן המשגל העצמי". בשביל להבין מה זה אומר, או לפחות לנסות, צריך לקרוא את הטור.