"הצופה הישראלי הרבה פחות סובלני במקומות שהם לא מספיק פטריוטיים בעיניו. מבחינתם כל ערבי שנביא לשידור זה 'נאצים', אפילו בשוטף. כתבה על מצוקה של ערבים תוך שנייה המרכזייה מתפוצצת, הטוויטר מתפוצץ […] אם נגיד מילת ביקורת במהלך מלחמה, ביקורת לגיטימית, תוך שנייה 'המגישים השמאלנים'". את הדברים האלה אמר מנכ"ל חדשות 12, אבי וייס, לא היום, בעיצומה של המלחמה, אלא כבר לפני כחמש שנים.
עוד קודם לכן, ב-2014, זמן קצר אחרי מבצע "צוק איתן", אמרה הפרשנית הבכירה של חדשות 12, דנה ויס בכנס שעסק בסיקור התקשורתי בישראל במהלך המלחמה בעזה: "הציבור הישראלי לא רוצה, מטבע הדברים, כי הוא תחת מתקפה, לשמוע, לראות, להבין את האמת. [...] במובן הזה היכולת שלי לשאול את השאלות הקשות הולכת ופוחתת. האם באמת הציבור יהיה בשל לנהל את הדיון הזה? האם באמת הציבור יהיה מוכן לשמוע שאולי לא בהכרח המדיניות של צה"ל בעזה הייתה נכונה? האם הציבור הזה יהיה מוכן לשמוע קולות מתוך עזה?".
עוד קודם לכן, ב-2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, הוציא נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה דו"ח לפיו המלחמה הביאה לעלייה של עשרות אחוזים בתלונות על ערוצי הטלוויזיה. "הפונים התלוננו על סיקור ביקורתי יתר על המידה, חשיפת מידע שעלול לפגוע בביטחון המדינה ולסכן חיי אדם (אזרחים וחיילים), פגיעה במורל הלאומי, היעדר תמיכה בממשלה וחוסר רגישות בסיקור הפצועים וההרוגים מקרב כוחות הצבא והאזרחים".
נציב הקבילות, גיורא רוזן, הוסיף וכתב: "הציבור ביקש תקשורת פטריוטית, ואילו התקשורת עמדה על הצורך לשמור על ערכים של חופש ביטוי, חובת דיווח, וכל אלה תחת מעטה של צנזורה שמנעה זאת".
פליטים פלסטינים מחכים במעבר רפיח על גבול מצרים, 14.10.23 (צילום: עטיה מוחמד)
מטבע הדברים, בימי מלחמה או אירוע לאומי בסדר גודל עצום, רוב האזרחים צמודים לרדיו ולטלוויזיה. משם מגיע המידע, יש לציין לטובה את ערוצי הטלוויזיה המסחריים, וכמובן את הערוץ הציבורי, שבימים הראשונים של המלחמה נהגו באחריות יוצאת דופן, באיפוק וברגישות. התקשורת הייתה הערוץ שסיפק מידע, כאשר כל המנגנונים האחרים קרסו.
עם פתיחת גל שידורים רצוף, שנמשך מאז ללא הפסקה, הם לא הפסיקו לדווח על מה שמתרחש בקיבוצים ובערים הסמוכים לגבול עם עזה. לאט-לאט ובאופן מעורר פלצות נחשפה התמונה ונחשפו המחדלים שאיפשרו את המציאות הבלתי אפשרית.
הם חשפו וחושפים את חוסר התפקוד של משרדי הממשלה, של השרים, ושל שאר המנגנונים הציבוריים שאמורים לתת מענה לאזרחים במצבי חירום ושלא היו שם בשבילם, ועדיין לא שם בשבילם. ושואלים את השאלות הקשות.
אבל עכשיו, יותר משבוע אחרי המלחמה, כאשר צה"ל עבר מהגנה להתקפה, תמונת המציאות משתנה. ותמונת המציאות מתרחבת, ותמונת המציאות כוללת גם את רצועת עזה ואת שני מיליון הפלסטינים שנמצאים שם.
פלסטינים מחפשים ניצולים בהריסות אחרי הפצצת חיל-האוויר, חאן-יונס, 14.10.23 (צילום: עבד רחים כתיב)
למרות זאת, ערוצי הטלוויזיה, בהכללה, ממעטים להביא את התמונות והקולות משם. בעוד רוב כלי התקשורת החשובים בעולם מדווחים ללא הפסקה על מה שקורה בעזה, מקדישים זמן ומקום כדי לתת תמונה רחבה יותר, הערוצים הישראלים, ורוב התקשורת בעברית בכלל, מדווחים על מה שקורה שם בכותרות, בצמצום ובשולי המהדורות והאתרים. רוב הדיווחים נשמעים כמו סיקור משחק כדורסל: כמה הרגנו להם, כמה פצצות הטלנו, כמה פגזים ירינו.
הציבור, כפי שעולה מהציטוטים של אבי וייס ודנה ויס, לא מעוניין לשמוע מה קורה בצידו השני של הגבול. לציבור המתוח והחרד בבתים אין קשב ואין אפשרות להכיל.
והשאלה היא האם העיתונאים צריכים לספק לציבור רק את מה שהוא יכול להכיל? האם תפקידם לשמור על המורל הלאומי? האם תפקידם לדאוג לתת לציבור רק את מה שהוא רוצה לשמוע? האם העיתונות אמורה להיות שומרת המורל הלאומי?
האם העובדה שהתקשורת עונה בדרך בכלל בחיוב על כל אחת מהשאלות הללו, אינה אחת הסיבות שכל כך הופתענו מההתקפה של חמאס? משום שהתקשורת שיתפה פעולה עם השלטון ו"הרדימה" אותנו? משום שהתקשורת התעקשה לא לדווח לנו מה שקורה בעזה ובגדה המערבית, אלא אם היה אירוע ביטחוני שהייתה לו רלוונטיות ישירה אלינו, לישראלים?
בעזה יש משבר הומניטרי. העולם רואה את המשבר הזה. זה אותו עולם שרק לפני כמה ימים הניף את דגלי ישראל. העולם הזה רואה עכשיו תמונה אחרת, תמונה שלנו לא מראים
הרי במשך שנים לא הובעה כמעט שום ביקורת על הקונספציה לפיה יש לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית כדי להרוג כל אופציה לפתרון מדיני. ואם הובעה ביקורת כזאת, היא הייתה בגדר התרסה במסגרת קמפיין בחירות, או שבאה משורות האופוזיציה "הסמולנית" שהעזה לערער על הקביעות האלה.
והנה עכשיו אנחנו מופתעים.
בעזה יש משבר הומניטרי. העולם רואה את המשבר הזה. זה אותו עולם שרק לפני כמה ימים הניף את דגלי ישראל, שהתכנס בעצרות תמיכה בישראל בקמפוסים ובבירות, זה העולם שהאיר מבני ציבור אייקוניים כמו מגדל אייפל, שער ברנדרבורג והבית הלבן בצבעי דגל ישראל. העולם הזה רואה עכשיו תמונה אחרת ודעת הקהל משתנה.
אבל הציבור בישראל לא חשוף לכך. כי לא מראים לנו את מה שהעולם רואה. כי חוששים מהתגובה. כי לא רוצים להרגיז. כי לא רוצים שהמרכזייה תתפוצץ, שיהיו איומים והסתה נגד העיתונאים והמגישים. וזה ברור ואנושי מאוד.
אבל בדרך הזאת נמנעת מהציבור התמונה המלאה, ובדרך הזאת אף אחד מהמומחים באולפנים לא נשאל על היום שאחרי, לא נשאל על יעילות הקונספציה של הרס הרצועה, אף אחד לא נשאל על המשמעות והמחיר של כניסה קרקעית.
ותיכף שוב נהיה מופתעים.