"התפקיד שלנו היה, יותר מאשר כל דבר אחר, המדד של המצב רוח הלאומי, עם איזו שהיא יכולת להשפיע על המצב רוח הלאומי", כך אמרה עיתונאית חדשות ערוץ 2 דנה ויס על עבודת התקשורת בכלל וחדשות ערוץ 2 בפרט במהלך מבצע "צוק איתן". ויס אמרה את הדברים במסגרת כנס שנערך ביום שלישי האחרון (30.9) במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל-אביב. "אני חושבת שמה שהצלחנו בסופו של דבר לעשות בצורה מאוד משמעותית זה להיות ראי, או אמפליפייר למצב הרוח הלאומי", הוסיפה.

בדבריה בפני באי הכנס התייחסה ויס להחלטות שהתקבלו במערכת לאחר מותם של שבעת הרוגי המבצע הישראלים הראשונים, מהפגיעה בנגמ"ש בעזה. "משהו במבטים של אחד את השני, של מי שצריך לקבל את ההחלטות של באיזה טון אתה נכנס לאולפן, היה אחר", אמרה וטענה כי במבצע האחרון אירעה "התבגרות של החברה הישראלית" ולכן במערכת החדשות היתה "הבנה שניתן לזה טון אחר".

דנה ויס: "דווקא מצה"ל, מדובר צה"ל ומלשכת ראש הממשלה היתה בקשה: 'תראו יותר מה קורה בעזה'. כי הם הבינו את הכוח של התמונה הזו כדי לשכנע את הציבור"

במקום להקדיש כתבה לכל הרוג, פירטה, הוחלט לשדר "כתבת הרוגים מרכזית אחת". במקום לשדרה בתחילת המהדורה, הוחלט לשדרה באמצע המהדורה, לאחר סיכום יתר אירועי היום במבצע. התקשורת, כך אמרה ויס, "קיבלה החלטה לא מתואמת אבל מאוד מעניינת בעיני לעשות דאון פליי לסיפור הזה של ההרוגים". לדבריה, "היתה הבנה שבמצב רוח הלאומי יש נכונות לדעתי להקריב קורבנות יותר מאשר מערכות קודמות".

ד"ר ציפי ישראלי מאוניברסיטת תל-אביב, שדיברה בהמשך הכנס, חיזקה את טענותיה של ויס. לדבריה, במהלך שנות ה-90 חל שינוי גדול ברגישות החברה בישראל ובתקשורת ביחס למות חיילים. במבצע האחרון, לעומת זאת, השתנתה המגמה. "התקשורת כמעט ולא עסקה באופן ישיר בשאלה של מחיר הנפגעים", אמרה, "גם לא כשמתחילים להיהרג חיילים. מצד שני היא כן עסקה בשכול, וההבדל הוא גדול".

לדברי ישראלי, הנקודה הקריטית היתה ביום שלאחר מות שבעת החיילים בנגמ"ש, כיוון שסיקור האירוע הזה סימן את הדרך לסיקור המשך הלחימה ויתר ההרוגים. "המסר התקשורתי היה 'כן, זה כואב, אבל זה חלק מהמלחמה וצריך ללכת הלאה'", אמרה. "הסיפורים של ההרוגים עברו לעמודים הפנימיים", הוסיפה וציינה כי הפעם, בניגוד למלחמת לבנון השנייה, לא פורסמו תצלומים של חיילים בוכים בלוויות חבריהם, אלא רק חיילות.

ד"ר ישראלי הזכירה בדבריה בין היתר את עמדתו של עורך ynet, ערן טיפנברון, כפי שמסר לאתר זה במהלך הלחימה. "ההיגיון העיתונאי והציבורי בזמן מלחמה מחייב היררכיה עריכתית שמפנה את תשומת לב הקוראים למה שמרכזי – הפעילות הצבאית", טען טיפנברון. "אסור לתת לעניינים שברגש לקבוע, לא את דרך ההתנהלות של מדינה ולא את הדרך שבה עורכים תקשורת".

מקורה של תחושת החמיצות

נושא נוסף שהעלתה ויס בדבריה, היתה היכולת של התקשורת "לשאול את השאלות הקשות" ו"להראות את התמונה האמיתית". "האם הציבור הישראלי יקבל את זה, כן או לא?", תהתה. "יש כאן ציבור שאנחנו צריכים אותו כדי להתקיים", אמרה בהמשך, "והציבור הישראלי הזה לא רוצה, מטבע הדברים כי הוא תחת מתקפה, לשמוע, לראות, להבין את האמת. ואני חושבת שבמובן הזה היכולת שלנו לשאול את השאלות הקשות הולכת ופוחתת. אני חושבת שהנכונות של הציבור הישראלי לשמוע את השאלות הקשות הולכת ופוחתת. האם באמת הציבור יהיה בשל לנהל את הדיון הזה? האם באמת הציבור יהיה מוכן לשמוע שאולי לא בהכרח המדיניות של צה"ל בעזה היתה נכונה? האם הציבור הזה יהיה מוכן לשמוע קולות מתוך עזה?".

אלוף בן: "אנחנו לא אחראים למצב הרוח הלאומי. כשאנחנו באים לעבודה אנחנו לא שואלים את עצמנו איך ירגיש הציבור הבוקר בעקבות משהו שנפרסם, או לא נפרסם"

לדברי ויס, אחד הלקחים שיש להפיק מסיקור המבצע האחרון הוא שלא הובאו די קולות של הנעשה בצד השני, בעזה.

זאת ועוד, לדבריה "דווקא מצה"ל, מדובר צה"ל ומלשכת ראש הממשלה היתה בקשה: 'תראו יותר מה קורה בעזה'. כי הם הבינו את הכוח של התמונה הזו כדי לשכנע את הציבור. בסוף סיימנו את המערכה הזאת עם תחושת חמיצות, ובמידה רבה התחושה הזו של חמיצות נובעת לדעתי מהפער של מה שאנחנו הראינו להם שקרה לבין מה שקרה בפועל ובין מה שהעולם ראה".

עורך "הארץ", אלוף בן, הציג תפיסה אחרת. "אני בא מכלי תקשורת קצת שונה מחדשות ערוץ 2", אמר, "אנחנו לא אחראים למצב הרוח הלאומי. כשאנחנו באים לעבודה אנחנו לא שואלים את עצמנו איך ירגיש הציבור הבוקר בעקבות משהו שנפרסם, או לא נפרסם. [...] אנחנו בעיקר לא שואלים את עצמנו האם הציבור בשל לשאלות או לתשובות שנעלה. ואנחנו לא צריכים את דובר צה"ל שיתקשר אלינו ויגיד 'תעשו טובה, תפרסמו איזו תמונה מעזה, הציבור חושב שהמלחמה היא רק בישראל'".

בן טען כי ב"הארץ" לא היתה כל התלבטות בשאלה האם לדווח בכותרת הראשית על ההרוגים בעזה. "מה לעשות, כשיש מלחמה יש בה גם ילדים הרוגים בעזה, ואם מעבירים אותם לעמוד 17, או ל-8:37 במהדורה, כי חושבים שהציבור יתעצבן אם הוא ישמע את זה, אז בעיני זה לא מקצועיות", אמר.

בשלב זה נשאל בן מהקהל האם הוא "מהאו"ם". "אני לא מהאו"ם", השיב, "מה זה קשור לאו"ם? אני עיתונאי, אני עושה עבודה, אני מדווח על מה שקורה. האם רק האו"ם צריך לדעת שהיה הרג והרס בעזה? אם אתה לא מהאו"ם זה לא מעניין אותך? אז אל תקרא, תעביר ערוץ".

בהמשך ביקש בן לשבח גם את טורי הפובליציסטיקה שפרסם "הארץ" במהלך המבצע, מה שעורר תגובות עוד יותר קולניות מטעם קהל הנוכחים. לדברי בן, ב"הארץ" לא מאמינים, זה עשרות בשנים, בגישה של "שקט, יורים". "אנחנו חושבים להיפך - שבזמן שיורים אז צריך לקיים את הדיון הכי נוקב, כי אחרת מה עשית?", אמר.

כשבן הזכיר את מאמרו של גדעון לוי "הרעים לטיס", והסביר כי "המטרה שלנו בעמודי הדעות היא לעורר דיון בשאלות שעולות על סדר היום", דבריו הופסקו על ידי הערות מהקהל, אם כי לא בעוצמה של סערת הרגשות שפרצה בכנס שאירגן העיתון למי שביטלו את המנוי שלהם ל"הארץ" במהלך המבצע. "השמענו קול די ייחודי בתקשורת העברית הישראלית, גם בחדשות וגם במדור הדעות שלנו", סיכם בן, "אני חושב שזה התפקיד שלנו ואני חשוב שמבחינה מקצועית עשינו עבודה טובה".