הגרעין

עיתוני ערב יום כיפור הצנומים ממשיכים כולם לעסוק בנתניהו, פגישתו עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, נאומו באו"ם והצהרתו על הסכם מסתמן עם סעודיה. אם מפני הנאמנות למסורת הכותרות האינפורמטיביות של עיתוני האיכות האנגלו-סכסים, אם מפני הרתיעה המובנת מעיסוק בתעתוע של קיומנו כאן, אף אחת מהכותרות לא עוסקת באירוניה ההיסטורית הגלומה בכך שמנהיג פופוליסט שבנה את הקריירה שלו על הפצת תבהלה בנוגע לפיתוחה של אנרגיה גרעינית במעצמה מוסלמית, מסיים אותה (מותר לקוות) בניסיון לקדם הסכם לפיתוחה של אנרגיה גרעינית במעצמה מוסלמית.

בן כספית מתייחס לכך בעומק טורו: "מדובר בהסכם היסטורי משנה מציאות שכולנו צריכים לברך עליו. ההסכם הזה יירשם גם על שמו של נתניהו. מצד שני, הוא יהפוך אותו למנהיג הראשון בהיסטוריה שיוכל להצהיר שהוא אביהן של שתי פצצות גרעין: האיראנית והסעודית", ורק "ידיעות אחרונות" מדגיש - בכותרת הראשית המוקדשת לנתניהו והסעודים - את ההיבט הגרעיני: "התנאי הסעודי", נכתב בה, ומתחת לה: "עוד לפני הוויתורים לפלסטינים, בדרך להסכם ניצבת ההתעקשות הסעודית על הסעיף הנפיץ מכולם: העשרת אורניום על אדמת המדינה. נתניהו הבהיר בארה"ב: ישראל שותפה לתפיסה האמריקאית, שלפיה רק העברת אורניום מבחוץ לא תסכן את המזרח התיכון".

אגב, מעניין שהרכיב הגרעיני בעסקה נותר מאחורי הקלעים במשך שבועות ארוכים, זאת למרות שהנתיב הסעודי היה ידוע ומוצהר כבר מתחילת הקדנציה הנוכחית של נתניהו (וגם ההקשר הגרעיני שלו). "נתניהו גם מתכנן כי דרמר ישמש דמות מפתח במגעים לפריצות דרך היסטוריות מול סעודיה, עומאן ומדינות מוסלמיות נוספות", כתב איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות" ב-9 בינואר, ועשרה ימים אחר-כך הודיע נתניהו עצמו לעיתונות, אחרי פגישה עם היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ייק סאליבן, כי השניים "דנו בצעדים הבאים להעמקת הסכמי אברהם והרחבת מעגל השלום, בדגש על פריצת דרך מול סעודיה". העיסוק בגרעין בהקשר להסכם הסעודי היה בכלל בגרעין האיראני.

גם כשהעיסוק העיתונאי בהסכם עם סעודיה יצא מגבולות התקשורת הניזונה מנתניהו, בטור שפירסם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ב-3 במרץ, הסקופ היה הקשירה שעשו האמריקאים בין התקדמות ההסכם לבין עצירת ההפיכה המשטרית והיחס לפלשתינים: "בשבועיים האחרונים ביקרו בישראל, אחד בעקבות עמיתו, שלושה מבכירי הממשל: מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן וראש ה-CIA ביל ברנס. הם באו כדי לבדוק אם אפשר לעשות עם נתניהו עסקת חבילה", כתב ברנע.

"בניסוח גס, פשטני, זאת העסקה: בתמורה לשיתוף פעולה אמריקני מול איראן וסעודיה, נתניהו ימסמס את הבטחות הבחירות שלו ושל שותפיו, ירגיע את השטח, ישמור על הסטטוס-קוו בהר הבית, יחזק את הרשות הפלסטינית וירסן את ההתנחלויות. בכל הנושאים האלה הממשלה תתנהל בתוך הקווים האדומים שמתווה הממשל האמריקני. נתניהו השיב בחיוב. בצמתים כאלה הוא תמיד משיב בחיוב. במקביל הוא משיב בחיוב לדרישות של שותפיו מימין. האמריקנים נוהגים לומר על אנשים מסוגו שהם מדברים משני צידי הפה".

רק ב-9 במרץ, חשף ה"וול סטריט ג'ורנל" כי הסעודים דורשים בתמורה גם תוכנית גרעין.

השמאל

ב"הארץ" מדגישים את הרכיב הפלשתיני בעסקה. "נתניהו הצהיר שישראל מתקרבת לשלום עם סעודיה, שרים מתנגדים לוויתורים", היא הכותרת המפנה מעמוד השער לדיווח של אמיר תיבון מניו-יורק, המקבלת לשמחתו של נתניהו את הנחת היסוד המטעה לפיה היינו במצב מלחמה עם ערב הסעודית. הכותרת המפנה לטור של יוסי ורטר היא "פלסטין אאוט".

העסקה עם סעודיה היא "עסקת באושים עם משטר באושים. מניעיה מורכבים, שיתופיה מפוקפקים, סיכוייה לוטים בערפל; מעל לכל היא עוד כביש עוקף פלסטין, כפי שהיתה קודמתה, הסכמי אברהם", כותב גדעון לוי במאמר בעמוד 2 של "הארץ". למרות כל זאת, "ישראל צריכה להגיד כן לכל הסדר מדיני, ההיסטוריה לימדה אותנו שהוא לעולם עדיף על פני האלטרנטיווה המלחמתית". קביעה ברוח מלחמת יום כיפור, שוותיקי מלחמת העולם השנייה אולי יחשבו לשערורייתית.

לפי לוי, ממילא המכשול המטריד את הימין - הוויתורים לפלשתינים, אינו מכשול אמיתי שכן "ויתורים משמעותיים לא יהיו ולא ייבראו"; והמכשול המשמש את השמאל (לפיד!) - ההתגרענות של סעודיה, גם הוא אינו אמיתי משום ש"את הגרעין יכולה סעודיה להשיג כמעט מכל מקור בעולם".

מי שמחליף את לוי כסרבן הנורמליזציה משמאל הוא מאמר המערכת של "הארץ": "כמו גולדה, שהאמינה שהמצרים יתרגלו לשליטה ישראלית בסיני, גם ביבי חושב - כפי שעולה מנאומו שלשום באו"ם - שכוחו של צה"ל וההשלמה האמריקאית עם הכיבוש, שנהנה היום גם מהבנה סעודית, יספיקו כדי לדכא לעד את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. וכמו מאיר, גם נתניהו טועה ובעיניים עצומות לרווחה מוביל את ישראל לאסון הלאומי הבא".

"החלק המדיני בנאום נתניהו היה בעיקרו ניסיון להתמודד עם עצם העובדה שהפלסטינים לא פעלו לפי התכנון שלו", כותב ורטר, "הוא בנה על סרבנותם, וקיבל היענות. פעמיים הלך איתם לשיחות, בעקבה ובשארם, ונסוג מכל מה שהובטח להם. המטרה הייתה שהם יתפוצצו על הסעודים ברגע שהמגעים ייחשפו, ויוציאו עצמם מהלופ. אלא שהפעם השכנים החליטו לנהוג בחוכמה והודיעו שהם בעניין. בכיר פלסטיני אמר בשבוע שעבר לגורם פוליטי בישראל: 'אנחנו לא מבינים איך אף אחד לא מבין כמה זה דרמטי'".

אם נתניהו לא יכול לסמוך על הסרבנות הפלשתינית, תמיד יישאר לו מאמר המערכת של "הארץ".

הימין

ב"ישראל היום" הכותרת מתעלמת משני המכשולים העיקריים הללו - סוגיית הגרעין והסוגיה הפלשתינית - שנתניהו יצטרך לצלוח אם ברצונו לקבל את הסכמת הכנסת להסכם: "יותר מ-50 אחוז סיכוי להגיע להסכם עם הסעודים", נכתב בין מרכאות בעמוד השער, בהפנייה לדיווח של אריאל כהנא מניו-יורק. "גורם ישראלי אופטימי", מתואר המקור בכותרת המשנה, לצד תמונתו של נתניהו. מנהג נואל של העיתונות הישראלית, שכהנא משתף עימו פעולה בששון, לצטט בעילום שם פוליטיקאים המדברים על עצמם (או את שלוחיהם) כאילו היו גורם חיצוני בלתי תלוי.

אחרי ש"ישראל היום" העניק את הכותרת הראשית לדברור נתניהו, ב"מעריב" נותרו עם החישוקאים מהליכוד. "נתניהו לא יסכים לממשלה שתהיה תלויה בבני גנץ", נכתב בה. "בכירים בליכוד אמרו ל'מעריב' על האפשרות של שינויים בקואליציה: 'הרפורמה ממש לא מתה, לוין יכול לישון בשקט; אין קשר בינה להתקדמות מול הסעודים'", נכתב בכותרת המשנה, שממשיכה בטון אחר: "מתיחות במפלגות הקואליציה לאחר שנתניהו רמז בארה"ב שבן גביר וסמוטריץ' ייאלצו לקבל את עמדתו בסוגיה הפלסטינית: 'הם הצטרפו אליי, לא אני אליהם'".

כיצד שני חלקי הכותרת מסתדרים זה עם זה? אם אין סיכוי לכניסה של מפלגות חדשות לקואליציה, המפלגות הנוכחיות לא מסכימות לצעדים שמבקש נתניהו לנקוט, ונתניהו לא מתכוון לוותר? אם תהיות כאלה מטרידות אתכם, כנראה לא כדאי שתגישו מועמדות למשרת עורך "מעריב".

על שער "המבשר" ארבע כותרות, אחת לקדוש ברוך הוא: "עם ישראל בכל רחבי תבל מתכונן בסילודין ובחרדת קודש לקראת יום הכיפורים"; אחת לשנור: "התעוררות והתלכדות אדירה של רבבות יראי ד' לעת חיתום הדין למחות דמעת יתום ואלמנה בתרומה ושותפות עם 'זה לזה' ולזכות לחיים ולטובה"; שתיים לנתניהו: "נתניהו באו"ם: אנו בפתחה של פריצת דרך היסטורית לשלום בין ישראל לסעודיה"; "יועמ"ש הכנסת נגד בהרב-מיארה: 'חוק הנבצרות לא משפיע על ניגוד העניינים של נתניהו'".

ב"המודיע", עם כל הכבוד לבורא עולם, הכותרת הראשית היא של המנהיג בשר ודם: "נתניהו נאם באו"ם: 'אנחנו בפתחו של הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה".

ההפיכה

כפי שהבחנתם, גם הכותרות הראשיות שמתמודדות (או לא) עם עם הצורך בוויתורים שונים לסעודים וההתנגשות עם קואליציית הימין הקיצוני הנוכחית, מתעלמות מדרישה אחרת שאותה קואליציה לא תוכל להסכים לה: הדרישה האמריקאית, ככל שישנה, לעצירת ההפיכה המשטרית כתנאי לחתימה.

"בדיוק למען אותו גזלייטינג חובק עולם שלו, גם הועלמה כל התייחסות למשבר הגדול ביותר בתולדות ישראל, למחאה שהדיה נשמעו מחוץ לבניין הזכוכית במנהטן, לחרדות מבית מהעתיד לבוא", כותב יוסי ורטר ב"הארץ" על נאום נתניהו באו"ם, "אפילו לא מילת נימוסין אחת על 'דמוקרטיה תוססת' בסגנון השקרים שריסס באולפני הטלוויזיה האמריקאים וב'פוטו-אופ' עם ביידן. גם בסוף השבוע הוא התראיין ל-CNN ול-FOX וסירב בפעם המי יודע כמה להתחייב שיציית לפסיקות בג"ץ. עושה שלום בחוץ, מחרחר אנרכיה בפנים".

באופן מעניין, ה"גזלייטינג" של נתניהו מכתיב את הטון בכותרות העיתונות הישראלית, וסוגיית ההפיכה המשטרית נחבאת אל הכלים בטורי הפרשנות והדיווחים. בן-דרור ימיני הוא מהיחידים שמדגישים אותה. בטורו ב"ידיעות אחרונות" הוא כותב: "יש מכנה משותף רחב בציבור שתומך ברפורמה אבל מתנגד להפיכה משטרית, ונתניהו, באופן תמוה משהו, מעדיף להשמיע מסרים של ראש ממשלת מיעוט". פתרון התמיהה, לפי ימיני, הוא שנתניהו בטוח "שהנשיא ג'ו ביידן בכיס שלו", וכי האמריקאים ייסוגו מהדרישה להפסקת ההפיכה משום שלא רק נתניהו זקוק לביידן אלא גם ביידן זקוק לנתניהו כדי שיוכל להעביר את ההסכם בסנאט. "ולכן, הלחץ שלו בעניין ההפיכה החוקתית הוא לא יותר ממס שפתיים".

בדעה דומה אוחז גם יעקב רייניץ ב"המודיע", שטוען שביידן זקוק לנתניהו משום שהחליט "לפנות ימינה" כדי להגביר את סיכוייו מול טראמפ בבחירות המתקרבות לנשיאות. מה שנעדר לגמרי מהטור היא הנבואה של "המודיע" בדבר נפילתה הצפויה של הממשלה: בתחילת החודש פירסם העיתון "סקופ" מוכחש לפיו "ראש הממשלה בנימין נתניהו נערך מאחורי הקלעים להפלת ממשלתו הנוכחית. המהלך מתואם עם גורמים בכירים מאוד בבית הלבן", ואף קבע כי עוד "לכל היותר חצי שנה" תיפול הממשלה ונתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים בעסקת טיעון שתביא לסיום משפטו.

נו אז כתבו. היום רייניץ כותב, באותה פסקנות יהירה המאפיינת את כתיבתם של הפרשנים בעיתונות החרדית, שנתניהו "יצא מהפינה שאליה דחקה אותו המחאה, חזר להכתיב את סדר היום במקום להיגרר אחריו, ושוב הבליט את יתרונותיו היחסיים כמדינאי בעל שם". אגב, הפרשן החרדי מצטט אותו ציטוט (50 אחוז סיכוי) כמו פרשן "ישראל היום", מאותו תדרוך של "גורם בכיר", כלומר נתניהו (או אחד מדובריו).

מנגד, איתמר אייכנר, בדיווח הנדפס לצד טורו של ימיני, קובע כי האמריקאים נחושים להעמיד את עצירת ההפיכה כתנאי לפגישה הבאה של נתניהו עם ביידן. "ניסח זאת בפשטות בכיר בממשלה: 'בין אילון מאסק לביידן - הרפורמה מתה'. בכיר אחר בסביבת נתניהו טען שהרפורמה תגווע לאיטה בלי שיכריזו על מותה", כותב אייכנר.

המחאה

"בנימין נתניהו התייצב היום (שישי), שעות הבוקר בניו יורק, מול אולם ריק במטה האו"ם", כותב אמיר תיבון ב"הארץ", "רוב מנהיגי המדינות ושרי החוץ שהסתובבו בימים האחרונים בעיר כבר חזרו למדינותיהם. את הדממה הפרו אך ורק מחיאות הכפיים של כמה עשרות נאמנים – שרים בממשלה, יועצים, עוזרים ותומכים – שישבו להאזין לדבריו, ועשו מאמץ ניכר להריע לו בכל הזדמנות.

"באותה שעה ממש, התקבצו יותר מאלפיים איש מחוץ לבניין, בהפגנה היסטורית בגודלה של ישראלים ויהודים-אמריקאים נגד ראש ממשלת ישראל תוך כדי ביקור רשמי שלו במדינה זרה. יחסית להפגנות השבועיות במוקדים שונים בישראל, זו היתה הפגנה יחסית קטנה, כמובן. אבל בשביל הפגנה של ישראלים בחו"ל, זה היה אירוע חסר תקדים. כפי שדווח השבוע ב'הארץ', רבים מהם הגיעו במיוחד לניו יורק מערים אחרות ברחבי ארה"ב, תוך השקעה ניכרת של כסף, זמן ומאמץ. בין הנואמים היו חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' דניאל כהנמן, ורבנים בכירים ביהדות ארה"ב, כולל כאלה שנחשבים לתומכים מובהקים של ישראל".

פיצול האישיות שאין לנתניהו

אם מישהו רוצה להבין טוב יותר איך נתקענו עם נוכל פתולוגי בתור ראש ממשלה נצחי, הוא מוזמן לרפרף על טורו של סבר פלוצקר, הצמוד לסיקור הסיפור הסעודי ב"ידיעות אחרונות". "נתניהו בחוץ לא דומה לביבי בפנים", הוא פותח את הטור. מחוץ לישראל נתניהו "מגלם היטב את דמותו של מדינאי שקול ורציני" ו"מבטא מצוין עמדות של ימין-מרכז מדיני וכלכלי מתון, ליברלי ושואף שלום".

אבל מרגע שנתניהו חוזר לישראל, מסביר פלוצקר, "הוא חוזר להיות ביבי המקומי, הניצי, הבוטה, הקיצוני ובעיקר המתכחש בקלות לאמירות שהשמיע ולהבטחות שהבטיח בנכר". דמות נתניהו המדינאי האחראי "זו לא מסיכה ולא תחפושת", מדגיש פלוצקר, אם במקרה חשבתם כך בשל הבחירה במילה "מגלם". "נתניהו הבינלאומי אמיתי לגמרי, מנהיג מהליגה העליונה", הוא חורץ.

נראה שמרוב שהתרגלנו לשמוע אותה, האבחנה הזו לא נראית לנו תמוהה, שלא לומר אבסורדית ורעילה. פלוצקר, כמו כולנו, נדרש להסביר את התנהלותו ארוכת השנים, העקבית להחריד, של נתניהו, כשקרן מועד, מלך השקרנים, כזה שמוציא שם רע אפילו לפוליטיקאים. ההסבר הפשוט, הסביר והמתקבל על הדעת הוא שנתניהו הוא, ובכן, שקרן מועד ונוכל פתולוגי. מה לעשות, יש גם כאלה. אבל פלוצקר, כמו חלקים גדולים מהתקשורת הישראלית לדורותיה, פונה לאבחנה אחרת, מסובכת, מיותרת וחסרת ביסוס, לפיה נתניהו סובל מ"פיצול אישיות".

פלוצקר לא מתכוון למונח במשמעותו הקלינית, אבל כשהוא כותב את מה שהוא כותב הוא בעצם קובע כי נתניהו הוא איש אמת שכוונותיו טובות. רק מה לעשות, מסיבה כזו או אחרת, יצרו גובר עליו והוא חוזר בו ומתכחש לעצמו. נתניהו של פלוצקר, ושל עיתונאים רבים, הוא דמות טרגית בעלת רצונות מתנגשים, שלעיתים יצרה גובר עליה והיא סוטה מדרך הישר. התיאור הזה הוא שקר שנתניהו שמח להוסיף לדף המסרים (השקריים) שלו.

האמת הברורה היא שנתניהו לא סובל מפיצול אישיות. דעתו של נתניהו צלולה כבדולח כשהוא משקר, כבר שנות דור. השקר עבור נתניהו אינו פח יקוש, תאונת עבודה, התמודדות נפשית, אלא שיטת עבודה ודרך חיים. נתניהו נושם, אוכל, שותה, מעשן, משקר, חומד ובוגד. לאו דווקא בסדר זה. מי שמתאר את נתניהו כסובל מפיצול אישיות, מכשיר את הקרקע לגנץ הבא, לפתי התורן שירשה לעצמו לבלוע פיתיון של כיבוד, כוח או כסף שיציע לו נתניהו, תוך שהוא מתרץ לעצמו שישנה מציאות בה "נתניהו הטוב" יגבור על "ביבי הרע".

נתניהו אינו סובל מפיצול אישיות, מה שאי אפשר להגיד על רבים מהעיתונאים הכותבים עליו לאורך השנים.

התנין עמוס רגב

"ישראל היום" בולט בכך שאינו מקדיש את הכותרת הראשית שלו לנתניהו. האירוניה מתכפלת כשלשם כך הוא שולף מהנפטלין את עמוס רגב, העורך המייסד של העיתון ומי שעיצב אותו כמכונת תעמולה למען נתניהו. רובו של המאמר מוקדש לזכרונותיו של רגב כרגם בחזית הסורית, אולם בתמצית המאמר המתפרסמת לצד הכותרת הראשית מודגש מסר ביקורתי: "וככל שחלפו השנים [...] הזעם רק גובר. איך הם, המנהיגים, התעלמו מהמובן מאליו. איך נפלו בשבי בקונספציה. איך הפקירו אותנו, את כולנו". רגב, מבכירי המסרסים של העיתונות הישראלית, מייבב על מחדל יום הכיפורים.

"איפה היה המודיעין, איפה הייתה הממשלה, איפה הייתה הצמרת הביטחונית והצבאית?", שואל רגב, מי שייזכר בהיסטוריה הקצרה של העיתונות הישראלית כמי שהסכים תמורת בצע כסף למעול בחובותיו המקצועיות, לשרת פוליטיקאי מושחת וזוג מיליארדרים כוחניים ולבנות כלי תקשורת שיפרוץ את חומת הנייר הדקה ממילא של האתיקה העיתונאית בישראל. כלי תקשורת שהציווי היחיד שנחרט על דלת עורכו הוא צו הנאמנות - לבוס ולמנהיג (כל עוד המנהיג נאמן לבוס). כלי תקשורת שהיה ממשיך לשיר שירי הלל לגולדה גם אם פצצות מרגמה מצריות היו נוחתות על לשכת העורך (אם שלדון ומרים, ממקום מושבם בלאס-וגאס, בעניין).

העיתונות המגויסת של אחרי מלחמת ששת הימים לא הצליחה, ולרוב לא ניסתה, להשתחרר מכבלי הצנזורה הצבאית, דובר צה"ל והמיליטריזם הפטריוטי, לא איתגרה את המערכת הפוליטית והביטחונית והיתה שותפה מלאה למחדל שעלה בחייהם של אלפי ישראלים ובטראומה לאומית שנמשכת עד היום ("כמעט בכל רחוב בישראל היה בית של נפגעי המלחמה", כותב רגב). מורשת העיתונות של רגב היא עיתונות כזו, רק יותר מתמסרת, יותר חנפה, יותר מצנזרת. וכעת, התנין רגב מזיל דמעות על מותה של הביקורת העצמית הלאומית כשהיינו זקוקים לה.

"המלחמה ההיא שינתה את חיי כולנו. והיא תישאר איתנו", כותב רגב. מה הלקח של הלוחם הפשוט עמוס, של העיתונאי הבכיר רגב, ממחדל יום הכיפורים? באופן צפוי, ועצוב, מי שהציבוריות הישראלית איפשרה לו לעמול על ניסוח סדר יומה במשך עשרות שנים, לא משכיל ללמוד כמעט כלום מהמלחמה ההיא. שום תובנה, שום רמז לתפיסה מופשטת, לרגש של אחריות כללית. החפ"ש רגב למד היסטוריה צבאית והפך לעורך בכיר, אבל נשאר חפ"ש. הלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים לא מצליח להעפיל על זה של ילד מחונך בגיל הרך:

"חוויתי בביקורים בארה"ב מנהג אמריקני נפוץ: כאשר אזרח נתקל ברחוב או בשדה התעופה או בכל מקום ציבורי אחר בלובש מדים, או במי שחובש כובע או לובש חולצת 'וטראן' (ותיק מלחמות), הוא מושיט את ידו ואומר לו – 'תודה לך על שירותך'. ולובש המדים עונה: 'תודה לך על תמיכתך'. וזה בעיקר מה שלדעתי לוחמי מלחמת יום הכיפורים ראויים לו, בנוסף כמובן לטיפול במשפחות השכולות, בפצועים ובנפגעי הפוסט טראומה: שגם אחרי 50 שנה, לא נשכח להגיד לכל מי שהיה שם מילה אחת: 'תודה!'". תודה לך על שירותך עמוס, הבוז לך על השחתת העיתונות הישראלית.

בטלוויזיה

ב"ידיעות אחרונות" מסכם ליאור בן עמי את הסיקור של מהדורות החדשות את נאום נתניהו באו"ם: "וזה טרגי האמת. גם כי השיח הוא לא על מה טוב לישראלים, לעתיד ילדיהם, אלא על מה משתלם לראש הממשלה".

על העיוורון

ב"המודיע" מפרסמים מחדש מאמר של "א.מ" שפורסם בתקופת מלחמת יום כיפור או לאחריה (לא ברור לגמרי), המנוסח בסגנון מליצי בו המחבר כותב מה "הם חשבו", כלומר המצרים, ומה הם "לא ידעו". "הם חשבו שהם מתנפלים על עם יושב בתענית, עם חלש וחסר כוח - ולא ידעו כי מן התענית הזו שואב העם עוז ותעצומות נפש, כוח איתן ואדיר אונים", נפתחת הפסקה הראשונה. וכך זה ממשיך וממשיך - המצרים חשבנו שהישראלים חלושים, מסוכסכים וכו', ולא ידעו שהם שומרי תורה ומצוות.

האנלוגיה המגוחכת הזו, המתעלמת כליל מהישראלים שאינם יהודים חרדים ומהמציאות בה אנשים ונשים תפסו נשק ונלחמו להגן על המדינה, מגיעה לשיאה בפסקה "הם אמרו עלינו, בחופזם: חסרי נשק ומגן הם. הבה נעלה עליהם עתה, בהיותם נטולי תחמושת - ולא ידעו כי היום הזה הוא מאגר הנשק שלנו לכל ימות השנה. ממנו תחמושת קיומנו, וכל כלי מכלי מלחמתנו אנו ממלאים בו".

אם עם ישראל לא היה מתעשת אי-אז וטובי בניו לא היו יוצאים לחופשי ומשליכים מעליהם את כבלי האורתודוקסיה החרדית, הרי שלא היתה מדינה ליהודים, ושרידי הכבשנים היו דועכים בין העמים לעוד אלפיים שנה. וגם כעת, כשקמה מדינה, על אפם וחמתם והתנגדותם הבוטה והעיקשת, ממשיכה ההנהגה החרדית לא להכיר בה, להתנכר לרובו של עם ישראל, להתנשא מעליו ולבוז לו (כפי שיכול להיווכח כל מי שמעיין בעיתונות החרדית), ולא להשתתף בעול ההגנה האמיתית על קיומו.

וגם כשהישראלים שאינם חרדים מתגייסים לשאת נשק ומקריבים אלפים מבניהם, החרדים מתכחשים לקורבן ומייחסים את ההישרדות היהודית להסתגרותם הפונדמנטליסטית. "אם תקום עלי מלחמה - בזאת אני בוטח", מצטט סופר "המודיע" האלמוני את משורר תהילים בסוף טורו. דוד המלך היה מצביא מהולל, שקודם לכן התפרנס למחייתו מעבודת כפיים. אם היה חי היום, ב"המודיע" היו מוקיעים אותו ככופר מופקר, שבאבניק שלא ראוי לשידוך. אולי עם איזו חוזרת בתשובה.

"ערב יום הכיפורים תשפ"ד ראוי להדגיש: הזהות היהודית של המדינה, ולא הזהות הדתית, כפי שגורסות מעת לעת המפלגות החרדיות, היתה - ויש לקוות שעודנה - המכנה המשותף הרחב ביותר, שעדיין קושר את מרביתנו כאן אלה לאלה", כותב מנגד נדב שרגאי ב"ישראל היום", "זאת, למרות כל מה שעבר עלינו כאן בשנה האחרונה; למרות השוני, והקרעים והמריבות, וההתכתשות והחרמות. הזהות היהודית במובן הרחב שלה, על גווניה המרובים, היתה ועודנה המצע להמשך הקיום המשותף והשלום הפנימי.

"עשיית השלום בתוכנו מחייבת הכרה הדדית בערכו של המטען שנושאת עגלת האחר. אם צד אחד יראה בעגלתו של השני עגלה ריקה, השלום הפנימי יתרחק. אם כל צד יכיר בכך שגם העגלה של הצד השני מלאה בערכים ובטוב, השלום הפנימי יתקרב. הצד הדתי לא חייב לקדש את השוויוניות והליברליות שבעגלה החילונית, אבל מותר לו להכיר בערך שלהם בלא מעט סיטואציות שמלוות אותנו כאן. הצד החילוני לא חייב להתחיל ולקיים תרי"ג מצוות, אבל מותר לו להכיר בשפע ערכי החיים שמציעה התורה, ובכלל זה ערך וקדושת המשפחה. לצד החילוני אין מונופול על קדמה ונאורות, ולצד הדתי אין מונופול על יהדות".

סטנדרטים

ב"ישראל היום" מדפיסים טור של דן מרגלית "על מסקנות מלחמת יום כיפור" - מרגלית פוטר מ"ישראל היום" לפני כשש שנים, לטענתו משום שהחל לכתוב נגד נתניהו - חזר ל"הארץ", שם הופסקה כתיבתו אחרי שמספר נשים העידו כי תקף אותן מינית. כעת ב"ישראל היום" מותר לכתוב נגד נתניהו. המדיניות לגבי תקיפות מיניות כנראה לא השתנתה.

הראשון לזהות

בפרויקט הסליחות של "מעריב" מבקש ח"כ שמחה רוטמן סליחה "מכל מי שנפגע ממני בשנה החולפת. אני אף פעם לא מתכוון לפגוע באדם אחר. אבל בשנה הסוערת והקוטבית שעברה עלינו זיהיתי לא פעם שהיו אנשים שחשו עצמם נפגעים מדברים שאמרתי או מפעולות שנקטתי, ועל זה אני מצטער בכל ליבי ומבקש את סליחתם".

חג שמח

קראתי את המאמר של קלמן ליבסקינד ממנו אני מבין שמפגינים ש38 שבועות לא עשו מעשה אלים אחד הם "מיליציה פרועה", אבל ממאמר קודם הבנתי שאין דבר כזה אלימות מתנחלים דתיים למרות שהם שורפים תינוקות ומשפחות ובממוצע הם מבצעים 3 מעשים אלימים ביום שמטרטתם טיהור אתני.
מאד משונה.

— John Brown (@brown_johnbrown) September 23, 2023